באותו יום האוויר בחוץ לא היה שקוף, הוא היה צבוע במתח הגדול שאפף אותי. היום הראשון שלי בעבודה. סטטוס חדש בחיים, לא עוד תלמידה, לא עוד מחפשת עבודה. בתוך כל הנחיתה הזו מהסמינר קיבלו אותי יפה בעולם שהיה חדש לגמרי עבורי.
ברוכה הבאה, נעים להכיר.
קבלת הפנים הנחמדה שערכו לי הפיגה רוב ניכר מאחוזי הלחץ. העובדות החרדיות הכירו לי את החדרים ואת פינת הקפה, ערכו לי תדרוך קצר על חלוקת הצוותים, הרכב ההנהלה, ואת מי מותר לשאול מה, וגם מאד השתדלו להיות זמינות לשאלות ולסייע בכל חבלי ההתחלה. הרגשתי במקום אווירה מאד חברותית, מאפשרת ומשתפת. כמה טוב!
גם מכיוון שאר העובדים ובכל הצוות היה מוטו מאד מורגש של "כולנו יחד" ו"משפחה אחת גדולה".
זה בא לידי ביטוי גם באווירה, בחיוכים, בנחמדות הכללית של כולם. מצד אחד מי לא אוהב שנחמדים אליו, מצד שני משהו צרם לי ולא ידעתי מה.
באחד הימים הראשונים כשהגעתי לשאול משהו את דסי, אחת העובדות החייכניות בחדר לידי, היא היתה עסוקה בשיחת טלפון וסימנה לי להמתין. בינתיים, מתוך שעמום, סקרתי את התמונות שהיו תלויות בחדר. מסגרת אחת גדולה הציגה את "יום המרתון הצוותי 2020", והכילה שלל פרצופים מוכרים ולא מוכרים. כשעיינתי בה לעומק לא האמנתי, ממרכז התמונה הציצו אלי לא פחות ולא יותר פניה החייכניות של דסי, עם עוד כמה חברות חרדיות המשולבות ומשובצות בין עוד חברי וחברות צוות, כולם עוטים על עצמם מדליה אחידה, עומדים יחד בצורת הלוגו של החברה ומניפים יד בתנועת ניצחון…
דסי כבר סיימה את השיחה ושאלה במאור פנים מה אני צריכה, אך אני הייתי המומה והתקשיתי להתיק את מבטי מהתמונה. הם עבדו כצוות- הסברתי לעצמי, ביקשו מהם להצטלם למזכרת- הבנתי גם. הם עמדו במרחק של כמה ס"מ זה מזה ולא עברו על איסור דאורייתא חלילה… אז מה בכל אופן נראה לי מופרך ובלתי אפשרי בפוזה הזו?
מאז כבר הספקתי לעבור עבודה וסיפור אותה תמונה נדחק לקרן זווית. משום מה נזכרתי בה רק היום. אילן, ראש הצוות הוותיק שלי הודיע על עזיבה והצוות התארגן לציין את המאורע. כראש צוות בכיר מאד ומקצועי, שגם בלט בגישה האנושית והחיובית שלו, אין אחד בצוות שלא מרגיש חייב להיפרד ממנו באופן נאות. אני חייבת לציין שגם לי יש הכרת טובה כלפיו, בתקופה רפואית לא פשוטה שעברתי הוא גילה התחשבות רבה לפנים משורת הדין, וגם כשעברנו דירה הוא הציע מעצמו הקלות בעבודה.
מבין מגוון רעיונות שעלו, הוחלט שמכינים לו תמונה גדולה למזכרת, קולאז' שמכיל שלל תמונות מאירועים שונים במשרד, וכמובן את תמונות כל העובדים. על כל אחד לשלוח תמונה או שתיים שלו – ביקשו במייל צוותי. תוך כמה ימים כולם שלחו, אני לא. משהו הרגיש לי מאד לא מתאים.
מצד אחד, ממש לא נעים להיות "לא זורמת" ו"לא משתפת פעולה", ובכלל, כמה נזק יכולה לגרום תמונה אחת קטנה? ממילא הוא יודע איך אני נראית.
ומצד שני, הרגשתי שזה פשוט לא. לא מצליחה לדמיין את עצמי מחייכת מעם הקיר במשרד החדש של אילן, או מכל קיר אחר שיעלה בדעתו לתלות. אפילו אם התמונה תידחק למחסן נטוש או תיזרק לפח, אני לא רוצה להיות חלק מהקולאז' הזה…
בכלל, תמונה של אישה היא לא דבר לפרסום ולהפצה, ועוד יותר לא מתאים לשבץ אותה בתוך מסגרת משותפת לכלל העובדים.
התמונה ההיא מהחדר של דסי עלתה בזכרוני. כל כך צרם לי לראות את הביחד השיתופי הזה… לא רוצה לראות את עצמי שייכת לכזאת סיטואציה, הגם שפה היא לא מתרחשת במציאות, אלא רק בתמונה המודפסת.
לאחראית על המתנה שנדנדה לי שוב ושוב, הסברתי בסוף בקצרה שלא מתאים ולא נעים לי לשלוח תמונה.
האמת, שלא קרה שום דבר. ראש הצוות עזב לדרכו, ולא היו נפגעי הלם מכך שלא הופעתי בתמונה… אבל בכמה ימים שלפני היה לי קצת לא נעים. לא נורא.
לא היה נחמד להיות שונה מכולם, אבל כבר למדתי להיות חזקה עם עצמי, ולעשות מה שנכון.
לא תלויה במה יחשבו עלי,
ולא תלויה על הקיר.
