לתגובות הקוראות
שיתוף פעולה
היא היתה שם איתי, עומדת למול עיני, המורה מהסמינר. ישבתי די במתח על כסא משרדי, משתדלת לענות בבהירות ובבטחון על שאלות המראיין, וכל הזמן זכרתי את דבריה של המורה מהסמינר.
כשהגיע תורו לדבר על מקום העבודה, אופי ההתנהלות והציפיות שלו מהעובדים, הוא שאל גם אם יש לי משהו נוסף להגיד.
ואז הגיעה תורה של המורה שעמדה כל העת בזכרוני, לדבר מתוך גרוני. ידעתי לבקש מראש, בנימוס ובעדינות, שאני מעוניינת לשבת בחדר עם נשים בלבד, וחסימה על האינטרנט היא דבר ממש חשוב בשבילי.
הבוס קיבל את הדברים בהסכמה. הוא הכיר אותם מראש, וידע אפילו לומר לי שיש עובדת חרדית נוספת בוגרת הסמינר בו למדתי אני. מאוחר יותר קלטתי שהוא לא בדיוק הבין ש"סמינר בית יעקב" הוא כותרת שכוללת תחתיה מוסדות לימוד שונים:)
הראיון הסתיים לשביעות רצון שני הצדדים, וסיכמנו על תחילת עבודה בשבוע הבא. סימנתי לעצמי וי ענק על שתי הדרישות המרכזיות שכל כך הרבה דיברו עליהם בסמינר: סביבה נשית ואינטרנט חסום.
כל הלילה לא נרדמתי מרוב התרגשות: הנה רק סיימתי את הסמינר ומצאתי עבודה מעולה! שעונה על כללי הזהירות במקומות עבודה. איזה יופי! לא נרדמתי? נרדמתי בשמירה…
הגעתי לעבודה, ואכן כפי המובטח העמדה שלי התמקמה בחדר נשי: שלוש חילוניות ואחת דתיה. החרדית התגלתה כממוקמת בקצה הסקאלה של ההגדרה, רחוק מאד מאורח החיים שלי, אבל בכל מקרה היא עבדה בכלל במחלקה אחרת.
איפשרו לי גם להתקין חסימה על המחשב, והייתי הכי רגועה בעולם. סביבה נשית ואינטרנט חסום.
התחושה הטובה שהיתה לי משתי הדרישות שמולאו, גרמה לי להיות ערנית פחות ולזרום עם כל השאר. כך מצאתי את עצמי עובדת על רקע שירי רדיו חילוניים, דיבורים על מה אתמול היה בטלוויזיה, ואיזו רשת הציגה את הדברים בצורה הכי מעניינת. האינטרנט אצלי היה חסום ולא נכנסתי לשום אתר חדשות "חרדי", אבל תכל'ס קיבלתי דיווחים שוטפים בשידור חוזר של המהדורה הליילית בגירסה המתירנית, כולל פרשנות אישית וויכוחים סוערים… נחשפתי לסיפורים ועדכונים שלא הייתי רוצה בחיים לשמוע מהם, והרגשתי עם זה גרוע מאד.
אבל אחרי הכל – הייתי תמימה. חשבתי שאם האינטרנט מסונן ואני לא עובדת בשוטף עם גברים – אני די בסדר. הרי על זה בעיקר דיברו כל השנתיים האחרונות בסמינר. אולי הזכירו עוד דברים, אבל זה מה שנחקק אצלי הכי חזק. שמרתי מרחק ולא יצרתי קשרים חברתיים, וחשבתי שאני מסודרת. לא שמתי לב איך לאט לאט מתקהים החושים, ופה הגיעה גם הבעיה הנוספת שהיתה לי – הייתי עוד רווקה, ולא מידי שיתפתי את ההורים או מישהו חיצוני אחר בכל מה שהולך בעבודה. עם הזמן כבר לא צרם לי לשמוע מילים ומושגים מעולם אחר…
ואז התחתנתי.
היינו יושבים כל ערב ומחליפים חוויות מהיום שעבר. ישבתי וסיפרתי ודיברתי ושיתפתי……
בעלי לא היה מסוגל להאמין שזה מה שאשתו שומעת שמונה שעות מידי יום…
הבוס גם הפך קצת את עורו אחרי החתונה, ואם עד היום הוא היה נחמד ומתחשב, פתאום שמעתי ממנו כמה משפטים מאד לא נעימים… גם בקטע הזה הייתי תמימה, לא קלטתי שאלו תמרורי אזהרה בשבילי, ולא הבנתי מה מסתתר מאחוריהם. חשבתי שאלו פליטות פה, ואחרי הכל – זה הסגנון דיבור שהוא רגיל מהחיים שלו…
ואז הגיע משפט המחץ. היה זה בסיומה של פגישת סיכום טובה מאד, בה הבוס היה מרוצה וגם אני. כשקמנו לצאת הוא שחרר משפט שבא לבטא את הרוח הטובה שנשבה בפגישה, אבל הוא היה משפט נוראי. עכשיו אני כבר לא מסוגלת לחזור עליו, אבל אז קיבלתי אותו כמחמאה… לא יודעת אם זה נבע מתמימות ומחוסר הבנה מה זה אומר, או מרוב שהתרגלתי לשמוע דיבורים בסגנון הזה סביב אוזני.
בשיחת הצהרים סיפרתי בהתלהבות לבעלי על הפגישה המוצלחת ועל ה"מחמאה" שקיבלתי בסופה.
חזרתי בחמש וחצי מהעבודה.
בעלי מחכה לי בתחנה. סבר פנים כאילו קרה משהו נורא.
נבהלתי מאד. בעלי לא בכולל? ככה הוא נראה? מה קרה??
הוא אומר לי שאחרי השיחה שלנו הוא לא הצליח להמשיך ללמוד… לא אכל ארוחת צהרים, לא הלך לסדר ב'. ככה אמר גבר זר לאשתו????
זה היה ממש מטלטל, והציב לי מראה מול הפנים לאן הגעתי. למה התרגלתי. מה כבר לא מדגדג לי…
החלטנו שאני מחפשת עבודה חדשה. לא יתכן להמשיך בכזה מקום.
התחלתי לשלוח קורות חיים וללכת לראיונות.
ואז היא הגיעה.
לא שיחת טלפון, הקורונה.
החיים התהפכו והשתנו עשר פעמים, התמסגרו והתמסכו, נצבעו בצבעי הרמזור, ובעיקר בערפל שחור וסמיך של חוסר וודאות. לאן העולם הולך?
למצוא עבודה – לא היה על מה לדבר, גלי פיטורין וחל"ת הרעידו את כולם. התחום היחיד המבוקש היה דוגם בדיקות קורונה, ולא ממש התחשק לי להסב לשם.
ברוך ה' הייתי לפני לידה, בשורה מרגשת ומשמחת, וגם מקטינה עד מאפסת את סיכויי העבודה החדשה. הבטחתי לעצמי שאחרי חופשת הלידה – לשם אני לא חוזרת.
במקביל עברנו לעבוד מהבית, כך שכל הבעייתיות הגדולה של מקום העבודה די נדחקה הצידה. עבדתי בסלון ביתי, כשחלף שירי תועבה, קולו של מוטי שטיינמץ מתנגן ברקע ושר "רק התורה הזאת".
עם החודשים שחלפו והסגרים שנפתחו ונסגרו שוב, העולם התחיל להיכנס לשגרת קורונה, והיו דיבורים על חזרה לעבודה היברידית. אני לא רציתי לחזור, לא מחופשת הלידה, אבל בעיקר לא למקום העבודה הזה.
הסתכלתי על התינוקי הרך שלי, טהור כל כך. עוד כמה שנים הוא ירוץ ברגליו הקטנות לחיידר, ללמוד אלף בית. איך אפשר שאמא שלו תהיה בכזה מקום? תמשיך לשמוע כאלו דיבורים??
הרגש האימהי-אחראי עטף אותי, אבל ברגעים הבאים שאלתי את עצמי: ומה איתך? לא מספיק חשובה בשביל לשמור על הנשמה שלך??
החלטנו שאני עוזבת, ולא משנה לאן.
מצאתי עבודה בעירייה, במחלקת הנדסה. ירדתי משמעותית בשכר, המשרה היתה על תקן "המתנה לתקן", שזה סוג של זמניות עד שמקבלים תקן קבוע, אבל הכי קשה היה – עבודה משעממת מאד מאד.
בדיוק באותה תקופה הגיעו כמה סיפורי הפי אנד יפים משמורה, ואני הרגשתי מתוסכלת בלי סוף. ובלי סוף טוב.
טיפלתי בתלונות של תושבים על שכן שחרג בחצי מטר, על ספסל שהעמידו בגינה בצורה לא נכונה, ועל מעברי חצייה מחוקים… תאמינו לי, גם אני הרגשתי חצי מחוקה.
בתלונה הזאת דווקא בעלי טיפל במסירות. הוא עודד אותי ותמך בי כל הזמן. הוא הזכיר לי כמה טוב שעזבתי את המקום הגרוע ההוא, ושום שכר גבוה או תחושת סיפוק מהעבודה לא שוות ערך לשמירה על הרוחניות.
אבל היה קשה מאד. לא כיף לי להגיע לכאן בבוקר, מרוויחה שכר נמוך, ולא משתמשת בכלים שלמדתי. ככה הייתי שנה שלמה!!
ברוך ה' ילדתי בן נוסף.
כשמלאו לו חודש היינו לפני מעבר דירה. בלאגן אדיר של סידורים, בחירת מכשירי חשמל, רהיטים, אריזות, קרטונים, ועוד קרטונים, תינוקי פיצי, ותינוק בן שנה וחצי – כשכל אלו ממלאים עד אפס מקום את היחידה הקטנה שלנו.
בין לבין שלחתי קצת קורות חיים, כי מאד לא רציתי לחזור לעירייה.
פתאום, בתוך כל האריזות והסלוטייפ והלורד ארטליין, הגיע טלפון ממשרד תכנון מעולה. הם רוצים אותי ממש עכשיו, מתי אפשר לקבוע ראיון?
התחלתי לגמגמם שסתם שלחתי את הקורות חיים, אני אחרי לידה וזה לא רלוונטי עכשיו.
אבל ההיא מעבר לקו היתה נחושה – בואי נקבע ראיון, היא הציעה, ואם נהיה מרוצים נחכה לך לאחר חופשת הלידה. עכשיו הגיע המחסום הבא: הם יושבים בבני ברק, ואני לא רואה את עצמי מפנה בוקר שלם לנסיעה לשם, בכזה זמן לחוץ ועוד עם תינוק בן חודש. ובכלל – איך אצליח להיטלטל כל יום בדרכים, עם עומס תנועה ופקקים, כשיש לי שני קטנטנים מתוקים?
גם לזה היא מצאה פתרון: אם כרגע את עמוסה נערוך את הראיון בזום, במידה ונתרשם ונרצה להמשיך איתך – תבואי, כשיתאפשר לך, לראות את המקום מקרוב. לגבי העבודה עצמה – אנחנו גמישים עם עבודה מהבית. נשמע מושלם.
יומיים אחר כך היה ראיון.
שכר שלא חשבתי בכלל! מקום עם חרדיות, מחלקה רק של נשים, ועובדים עם התוכנה הכי מתקדמת בתחום, איתה עבדתי קודם.
כיום, כבר למעלה משנה וחצי, עובדת במקום שמור ובאווירה טובה, מקבלת משכורת יפה, ונהנית מהעבודה. לא המשרה שחלמתי עליה, הרבה יותר!
ברוך ה' יש לי סיום משמח, ואני רק רוצה לצעוק בקול גדול, למוד נסיון אישי ומר:
חברות, אל תהיו תמימות. שימו לב מה קורה איתכן וסביבכן.
ובעיקר – אל תתנו לרגש להתקהות, תדאגו תמיד לשתף באופן שוטף מישהו מבחוץ.
השיתוף הזה יכול להיות הפעולה שהכי תשמור עלינו.
תגובות השמורות לסיפור
סופסוף הסוף הטוב. הסיפורים עם הסוף הטוב. אפשר לומר לכם משהו? (כן לכם, הסיפורים…)
קוראת את התיאורים על ההתחבטות, ההחלטה והבחירה האמיצה בטוב. והטוב שלא הגיע מיד. ואם לא מיד מיד. אז מיד אחר כך..
אנחנו אנשים של סוף טוב. של רצון לעשות רצונו. וגם רצון שיעשה רצונינו.. כל כך רגילים ומתורגלים ל'הוי מחשב הפסד.. ושכרה..' מה יצא לי מזה, יחד עם 'אין שומע לי ומפסיד'.. ו-סוף השכר או הכבוד לבוא. (ועדיף שניהם גם יחד ומהר)
אתמול, השתתפתי בתוכנית סיפור אישי של מישהי רחוקה רחוקה שהתקרבה. סיפור גדול ועצום והירואי. ו… הבטתי סביבי, וחשבתי:
כמה סיפורים אישיים יושבים כאן על כסאות האולם המלא. סיפורי מסירות נפש. סיפורי התמודדות, והתגברות. סיפור של נשים קרובות שהתקרבו עוד קצת. בהרבה הרבה מאמץ. סיפורים שלא נודעו לציבור הרחב. סיפורים עצומים, ענקיים. שמרוב גודלם וכובדם לא יכולים לעלות על במה… הסיפורים האמיתיים הצרובים בכל אחת בשקט ובדממה דקה.
פתאום גם הרגשתי את הסיפור שלי. העמוק והפנימי. שהסוף הטוב שלו עוד לא הגיע, לא מיד. ולא ביד. עוד לא. ברגע של בהירות הדעת שאלתי פתאום בקול: האם הסוף הטוב עדיין לא הגיע? מתי זה הסוף? ומהו בכלל טוב?
הסוף הטוב האמיתי. היה כאן תמיד. זו האמונה שלי שצריכה חיזוק תמידי. זו האנושיות שבי שמחפשת תמורה במיידי. זו התפילה שלי למצוא תמיד את הטוב גם בנסתר. להמשיך להאמין. ולהרגיש קרוב ומחובר.
יש סיפורים עם סוף טוב וגדול ויפה. ויש גם כאלו שלא. יש לי בארכיון האישי משני הסוגים. לא הסיפור הוא הנושא. הנושא הוא: מה עשה לי הסיפור שלי? ומה עשיתי אני איתו. אני אוהבת סיפורים שאין להם עדיין סוף טוב. חושבת שזה הסוף הכי טוב שיש!
אני יושבת ובוכה, מכאב וצער על בנות ישראל של הדור הזה שנופלות לתוך רפש כי "זה מה שצריך לעשות" ולמען בית של תורה וכו וכו ולא יודעות אפילו מה נחרב בהן וב"בית של תורה" על הדרך…
כל כך עצוב ששולחים מסות של בנות סמינר תמימות להתמודדות הזו, כשהסיכוי לעבוד במקום שמור הוא נמוך כ"כ, וקשה מאוד לדעת למה נכנסים עד שנמצאים כבר עמוק בפנים…
לצערי הדיבורים שאני שומעת שוב ושוב ממתלהבות צעירות שבטוחות שמחכה להם מכרה של זהב בעולם בחוץ, זה כמה מרוויחים שם, ו"אני לא אעבוד במקום שמנצלים אותי"… (זה נושא גדול ואכמ"ל- אבל ברור שעל מקום שמור יותר צריך לשלם, אחרת לא היה נסיון…)
אני מאוד מבינה את הניסיון, והייתי שם… ולקח לי שנים להשתחרר מהחספוס שדבק בי מאותם שנים שבהן עבדתי כרווקה בלי חומת מגן… וזה עוד כשהייתי מודעת לסכנה וזה כאב לי בלי סוף, והייתי בסביבה שהיו בה בנות ברמה שלי, שמורות, טובות… אבל אי אפשר להימנע מהיתקלויות עם הצוות הכללי, שתמיד יחפש הזדמנויות ופרצות…
רוצה לצעוק בקול לכל הצעירות התמימות שלא יודעות שבלי לפתח חומת מגן כבדה – שגם איתה ההתמודדות לא קלה בכלל – אי אפשר לצאת למקומות הללו!!! וכשאין בעל שתומך – קשה עוד הרבה יותר לעמוד בזה…
סביבת עבודה שאישה נשואה עם ותק בעולם התעסוקה יכולה לעמוד בו (שוב כל מקרה לגופו וכל אחת צריכה להכיר את עצמה, חוזקותיה וחולשותיה כשבוחרת סביבת עבודה…) – לא תמיד תתאים לבחורה מתחילה!!
לתשומת לבכן, בחורות נבחרות ויקרות של עמ"י, נשות ואמהות העתיד—
וואו, פשוט מטלטל ונכון כל כך!
האמת שיש פעמים שכשבעלי מזדעזע מכל מיני דברים שאני משתפת אותו (לא דברים באמת בעייתיים, אני ברוך השם עובדת בעבודה שמורה עם לקוחות חרדיים, אבל כל מיני דברים ככה על הגבול, משפט שהלקוח/ה אמר/ה, מייל שהוא רואה שקיבלתי עם פתיח לא הכי לעניין, כינוי בשם פרטי או לא – כאלה דברים פחות או יותר, עדינים ורגישים יותר), אני לפעמים מוצאת את עצמי חושבת ש:
טוב, הוא קצת תמים, הוא מכיר רק העולם של הבית כנסת והכולל ולא יודע מה באמת הולך בחוץ, אם הוא היה מכיר קצת מקומות עבודה אחרים, אפילו קורא סיפורים בשמורה על ניסיונות שבנות אחרות עוברות, הוא היה מבין עד כמה העבודה שלי שמורה ומסוננת, ולא צריך לעשות עסק מכל לקוח שאמר איזה משפט בסגנון קצת אחר…
אז לא שאני אומרת לו את זה, כמובן, אבל זו לפחות ההרגשה שלי יותר מידי פעמים. הסיפור הזה פתאום שם לי מראה מול העיניים, לקלוט שלא בעלי הוא התמים הוא דווקא אני, להבין שכדאי לי להקשיב קצת יותר להסתייגויות שלו ולמה שיש לו לומר, קודם כל -כי הוא בעלי, ובין היתר הוא אחראי גם על הרוחניות שלי, זו זכותו ותפקידו.
חוץ מזה – החושים העדינים שלו שברוך השם נשארו כאלו בחממה הטהורה שהוא חי בה כל היום – היא מתנה גדולה בשבילי, זה בדיוק העוגן שלי שאמור להראות לי מה נמצא בתוך הקו שלי ומה חרג קצת מעבר, ולהחזיר אותי למקום שתמיד רציתי להיות. (ואגב, גם לפני החתונה כל אחת יכולה למצוא מי זה יכול להיות בשבילה: אבא, אמא, חברה שעובדת במקום אחר…) תודה על החיזוק!
איזה נס שיש בעל שיכול לבוא ולשים תמרור עצור. ומה עם אלה שאין להן?
המשרד שלי ממוקם במתחם בו משרדים רבים, להרבה סיטואציות עצובות הייתי עדה של בדיחות צחוקים. ישיבות לא פורמליות שהקירבה הרגשית שם כל כך גדולה שממש מרגישים את האנרגיה שזורמת שם מבעד לקירות הזכוכית וראיתי בנות חמודות צעירות תמימות שיצאו עכשיו ממש לחיים מהסמינרים הכי הכי טובים….
סיטואציה כואבת שהייתי עדה לה- הבוס יצא מחדר הכושר (כן. גם חדר כושר יש במתחם) וליד הקפה הוא פוגש את העובדת שלו, בחורה מתוקה רווקה ולגמרי תמימה, והוא צעיר ומתלהב ומספר לה איך כיף לעשות כושר היא מהנהנת בנימוס ואז הוא אומר "וואו איך הכושר מרעיב.. אני מזה רעב" והיא בטבעיות שולפת תפוח מהתיק ומגישה לו.
הוא הלך ואני הסברתי לה כמה הסיטואציה הזאת בלתי אפשרית לבת בית יעקב שרוצה לשמור על עצמה לבעלה העתידי והיא לא הצליחה להבין. מה הבעיה? לא פיתחתי איתו שיחה. רק הגשתי לו תפוח… עצוב וכואב.
לאחרונה השתתפתי בשיעורי אשת חבר שנמסרו בסמינר החדש, צוות מורות נכבד העביר פאנל ודיברו על המורכבויות במקומות העבודה. האמת רציתי לקום שם ולזעוק בקול גדול- מורות יקרות שיושבות בחממה של חדר מורות לא יכולות להבין באיזה אשפתות בנות ישראל מתגלגלות.
תודה לשמורה שאתם תמיד מעירים ומעוררים ומזכירים. אל תפסיקו להזכיר לנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים
וואו אני צעירה. גדלתי בבית מאד מאד טוב ושמור, קצת חוצניק, עם ראש פתוח והרבה מושגים. מאז שהמדיה נכנסה כ"כ חזק לחיים שלנו, הייתי בוכה לחברות שלי שאין להן מושג מה הן קוראות/רואות/שומעות.
באמת אני מעריכה אותן על התמימות, אבל זה הביא אותן לכל כך הרבה מקומות לא טובים, בלי לדעת בכלל.. לפעמים ידע, גם בנושאים כאלה – עוזר.
אני רואה משפט- שניים, מתחילה לשמוע סגנון של מקצב או לראות משהו עם סממנים מופקרים/לא יהודיים – ומפסיקה ברגע. אני מפחדתת:( אני נחרדת לשמוע משפטים, או לראות תכנים שמעבירים לי ובאמתת, אין להן מושג מה הבעיה.. ואז אני מרגישה רעה להיות הפתוחה שמסבירה מה הבעייתיות ועוד אח"כ מאשימים אותי בפרנואידיות אבל..
תודה שהעליתן את הנושא, זה חשוב כ"כ. שנים הייתי מתחננת למורות שיסבירו יותר, אבל אני מבינה את הדילמה – למה לפתוח משהו שמור.. והאמת שיש גם הרבה מורות שלא מספיק מודעות.. תמשיכו עם זה חזקקק אל תעצרוווו זה קריטי במקומות עבודה, אבל חשוב מאד גם בסמינרים!!!
שלום וברכה, לצערינו, הסיפור הזה לא יחיד כלל וכלל.
בעבר עבדתי בעבודה כזו, עם בנות חרדיות, אבל העבודה עצמה היתה בשוטף מול אוכלוסיה לא חרדית.. והבנות יצאו מאד מאד תמימות מהסמינר!! לא מדמיינות מה הולך בחוץ. כשנחשפו בהתחלה אמרו שזה לא נורא וכו', גם אם ניסו להזהיר אותם האזניים לא היו קשובות. ולצערינו כמה הדרדרו, הן לא נראות כמו שהגיעו:(..
בהתייעצות עם אחד מגדולי הדור זצוק"ל שאמר לי ספציפית, לעבור למקום העבודה הנוכחי. היום אני עובדת במקום שבו המצב הרבה יותר טוב, אמנם לא גלאט לגמרי, אבל היתה דעת תורה שאמרה לי לעבור.
יש לי אוזניות מוכנות עם שירים או שיעורים לחסימת מקרים של שמיעת דיבורים לא ראויים. או דיבורים על ההפגנות, חרדים וכו'… לא לחינם ד' שם אותנו שם.
אבל, הניסיונות לא פשוטים בכלל לבנות במקומות מעורבים. שד' יתן לנו כח לעמוד בהם. השנאה היום הרבה יותר מבעבר, בעקבות כל ההפגנות ומסע ההסתה… שמורה נותנת המון כח!!!
תודה על כל הסיפורים והמאמרים. כ"כ מחזקים!!!!!!!!!!!
מדהימה ומתוקה! רחמי שמים מרובים!
ה' זיכה אותי כל כך הרבה שנים להיות בסביבה מוגנת ושמורה שבחיים בחיים לא שיתפתי מה קורה בעבודה. בעלי בקושי ידע את הכתובת של הבניין. כמובן לא מי הבוס בוסית ומי הצוות ומה אופי המקום או העבודה.
פתאום מצאתי את עצמי מספרת מה קורה בעבודה. וזה באמת היה בשלב שהגיע מנהל חדש עם כל המשתמע… ואז התחילו התמודדויות שמעולם לא עמדתי מולם. את האמת שלבסוף אני ברוחי לא נכנעתי. אבל הגוף שלי כן והגעתי למצב בריאותי לא טוב בכלל.
ב"ה שבעבודה הבינו שאי אפשר להמשיך ככה ועצרו. ובכלל ריחמו עלי משמים וב"ה גם המנהל ההוא וגם אני עברנו למחלקות שונות. ואפשר לומר שלמרות שהבעיה הרפואית הספציפית שהיתה לי עברה, היא השאירה סימנים לא נעימים..
אבל אנו הנשים השמורות צריכות לדעת להיות מספיק זהירות לא רק להיות חזקות ברוחניות אלא לשים לב שזה לא בא על חשבון הגשמיות. היה עדיף לבקש קודם לעבור מחלקה או עבודה ולא להגיע למצב בריאותי לא טוב. תשמרו על עצמכן!
אני חייבת להגיב על הסיפור המדהים הזה של הבחורה התמימה, מרגישה שזה כ"כ נכון!!
ב"ה שאנחנו שמורות ותמימות, אבל חייבים לפקוח עיניים, וגם עבודה שנראית כ"כ שמורה וטובה מכל הבחינות, צריך לבדוק אותה עד הסוף.
אני יכולה לשתף מניסיון שלי שנכנסתי לצוות שכולו בנות חרדיות וזה היה מושלם מבחינתי, אחרי כמעט שנתיים נכנס גבר לצוות והייתי ממש צריכה ללמוד איך מתנהלים איתו, ב"ה עכשיו הכל בצורה עניינית ומקצועית, אבל כל הזמן צריך לפקוח עיניים!!
גם בתוך השטחים שנראים יותר בסדר צריך לשים לב, לדוגמא חברה שלי מהמשרד שהיא ראש צוות סיפרה לי שהיא עוזבת את העבודה ואחד הסיבות המרכזיות היא המנהלת שהיא צריכה לתקשר איתה, שהיא בן אדם סופר נחמד ומשתפת אותה את כל הקורות איתה החל מהחברים שלה והספורט שלה ולא נמשיך לפרט.
לכן גם לעצמי אימצתי את השיטה הזאת- לספר הכל לבעלי, כל משפט שמנהל אומר,כל התנהלות חדשה וככה לומדים… שנזכה להיזהר ולשמור…
אני מזדהה מאד מאד עם כל מילה. גם אני עברתי בדיוק את אותה חוויה לפני מס' שנים.
הייתי נשואה טריה ועבדתי במקום עבודה מזעזע בלי תנאים, הרגשתי צורך נפשי דחוף לעבור עבודה, ועברתי למקום חילוני בדיוק כמו שההיא מתארת… קבוצת נשים עם רדיו ברקע… הרגשתי קצת גרוע עם זה, אבל לא מעבר לזה…
בזכות בעלי עזבתי שמה אחרי כמה זמן (שנה +) ורק כשעזבתי הרגשתי כמה טומאה וזוהמה יש שמה, הרגשתי פשוט הזדככות הנפש כשעברתי משם. והמפליא הוא שכשעבדתי שמה לא הרגשתי את הנורא שלעבוד בכזה מקום.
אני לא גומרת להודות לד' שנתן לי את הכח לעזוב שמה. וגם אני יכולה להגיד שכיום אני נמצאת במשרה הרבה יותר חלומית ממה שיכולתי לחלום. למדתי שמי שעושה את רצון ד' אף פעם לא מפסיד, להיפך- מרוויח!!!!!! בהזדמנות הזו אודה לכם על כל הפעילות המיוחדת שלכם. ובמיוחד על הסיפורים של יום שלישי שנותנים המוןןןןןןןןןןןןן כח! תזכו למצוות!
שלום וברכה! דבר ראשון- לנעמי המיוחדת, איזו כתיבה מדהימה! משהו לא מצוי! את מעבירה את התכנים בצורה כל כך משובחת, עם כל הניואנסים והדקויות.. שלא תצא מילה לא ראויה. זה דלק שבועי לכולנו!! יישר כח!
בקשר לסיפור- קראתי אותו נפעמת, סיפור לא פשוט, איזו תהליך עברה השמורה עד שעלתה על דרך המלך ב"ה!
מעורר כמה נקודות- גם האחריות לבדוק, ולשמור במקום שבו אני נמצאת, האם הכל גלאט ולמהדרין. וכמו שכתבה שחשוב מאוד לשתף מישהו חיצוני בכל מה שעובר עלינו, כי לפעמים אנו מתרגלות והרגישות מתקהה….
ואם ברוך ד' הכל מצוין, אז לזכור להודות לקב"ה ששם אותי בכזה מקום. זה לא פשוט בכלל!
המשפט האחרון חותם את הסיפור בצורה הכי מושלמת שיש- "אל תתנו לרגש להתקהות, תדאגו תמיד לשתף באופן שוטף מישהו מבחוץ. השיתוף הזה יכול להיות הפעולה שהכי תשמור עלינו". תודה- שמורה בני ברקית אחת..
כמה שזה נכון, כמה תמימות יש בנו, שמעוורת לנו את העיניים ומקהה את הרגש.
שמעתי פעם אשת חינוך שכאשר באה אליה בת להתייעץ על סביבת העבודה שלה, ענתה לה במילים הבאות: אם לא תעזבי שם עכשיו, בעוד תקופה לא יהיה חלילה גם מי שיתלונן על המצב בו את נמצאת… הלב שלנו זה דבר כ"כ טהור וקדוש והפריצות שבחוץ בקלות יכולה להקהות מהטוהר ומהשלימות שלו.
גם אני הגעתי למקום עבודה שהבטיחו לי ישיבה נפרדת ושיש עוד שתי חרדיות במשרד. למעשה, כשהגעתי נוכחתי לראות ששתי הבוגרות בית יעקב מחזיקות מכשירים לא כשרים ורחוקות ממני מרחק מזרח ממערב.
כרגע אני גם בתקופה של בשורות טובות, ב"ה ומבטיחה לעצמי לעשות הכל כדי לא לחזור לשם אחרי. הרי בסופו של דבר, זוהי רק השתדלות והשתדלות שבאה באיסור- לגמרי לא השתדלות תודה רבה, התחזקתי מאוד בזכותך!
בדרך כלל אני לא מגיבה, אבל הפעם הרגשתי חייבת. אני מכירה את המקום הזה, שלאט לאט את מתרגלת, והרמה הרוחנית יורדת. דברים שבעבר צרמו לך, ולא שמעת מעולם- היום מחליקים לך ליד האוזן.
חייבת לשתף בעצה שמאוד עזרה לי- אמנם אני עובדת בסביבה אך ורק עם בנות חרדיות בוגרות בית יעקב אבל באמת זו סקאלה כ"כ רחבה…
המורה שלנו בסמינר לפני כמה שנים המליצה לנו לבקש מחברה ברמה שלנו, ש 'תשים עלינו עין' ואם החצאית מתקצרת או השיער מתארך, הדיבור נהיה יותר פתוח וכדומה- שתעיר לנו על כך. ממש לאחרונה ביקשתי מחברה שתעיר לי, ואני מרגישה שזה ממש ממש עוזר. ממליצה!
נ.ב. אני אומרת את זה בתור בחורה. כשאישה נשואה זה יכול להיות גם הבעל ששם לב
הסיפור "משתפת פעולה" יפה מאד ומחזק במיוחד, אך כשקוראים סיפורים כאלו צריך לזכור שהקב"ה שמח בשינוי ובעמידה על העקרונות, לא רק אחרי שמוצאים משרה טובה יותר ותנאים מיטיבים מהמשרה שעזבו.
הרי כולנו יודעות שלא תמיד הסוף כ"כ טוב ובהרבה הרבה מהמקרים אין הפי אנד ולמרות זאת ואולי לכן צריך לדעת הקב"ה שמח במה שעשית ואת מקבלת שכר עצום מהשמיים, כי ויתרת על השכר פה, בעולם הזה.
אני חושבת שלקרוא יותר מדי סיפורים עם הפי אנד זה יכול להחליש ולגרום לאלו שהסוף שלהן לא יצא ככה לחשוב שאולי לא היו צריכות לשנות, צריך לדעת שהפי אנד זה לא קשור לפעולה שעשית, זה פרס מהשמיים אבל אם עשית את מה שהשם רוצה שימחת אותו וזה הוא הפרס הגדול ביותר!!!!
מבינה כל כךךךךך, יש לי אחד כזה בעבודה, שפשוט – איבד את הטקט שלו או שפשוט הוא לא יודע מה אומרים ומה לא לנשים חרדיות. כל פעם שאני עובדת מהמשרד (פעם בשבוע – שבועיים) אני יושבת עם בעלי וממש מספרת לו הסיפורים שהיו לי אותו רק כדי שיהיה תמרור…
וכן – ברור שהכי קל זה לחתוך אבל אנחנו מרגישים שזה עדיין לא שם, אולי אפשר לתת כלים – מה להגיד? אולי דרך הבוס? אצלי זה עובד ולא הבוס בעצמו. ברור שכשאין ברירה וצריך לחתוך – חותכים, (וגם את זה עשיתי במשרה עם משכורת התחלתית של 3000 שח יותר מכמה שהתחלתי אח"כ, אבל לא הצטערתי – דעת תורה שווה יותר!!!!)
אבל יש מקרים (ולדעתי אני שם) שאפשר עדיין לנסות – מה עושים??? אשמח לתגובות…
אני רואה את זה פה ושם במקומות עבודה ונחרדת. רוב הבנות אינן כך, אבל רואים פה ושם בנות שמתנהגות ומתקשרות בצורה מזעזעת והכל, מתמימות. איך זה קורה, איפה נפלנו בשמירה?
לעניות דעתי זה קורה גם בגלל שמדברים המון על כללים, ואסור ומותר, ופחות על מהות, מהות הצניעות, מהות שמירת העיניים (והאוזניים). לכו על זה, שמורה יקרה, בדרככם זו, ותאירו עיני הבנות שיוצאות לעבודה.
אבל עוד לפני היציאה לעבודה, אני רוצה להעיר כאן- אמהות, האם אין זה תפקידנו כהורים לפתוח את העיניים של הבנות? לפתוח, כן לפתוח, לדבר דיבורים שאולי נחשבים פתוחים, לפי רוחה של הילדה, לפי ההבנה שמתאימה לה, להסביר, מהי צניעות, ולמה היא, ומה המהות.
וואו וואו מרגש!!!! תודה לך על החיזוק… אני אמנם לא מתכנתת או משהו בסגנון- אבל תדעו שגם למורות יש את הדברים האלו, כיון שאם רוצים משכורת טובה אז כמובן זה רק משרד החינוך.. ומה חייב במשרד החינוך??? (למשרה קבועה) טלפון עם ווצאפ!!! ואז נאלצים לסרב!! וזה קשה כי רוצים משכורת טובה.. וגם משרה ליד הבית.
לעומת זאת כרגע אני צריכה לנסוע כל בוקר 45 דקות בעבור עבודה בלי טלפון כזה- ובשכר פחות!! אבל תדעו שזה הכל תלוי באמונה שלנו בהקב"ה ובעצמנו שיש לנו את האומץ לומר לא!!!!!
אני לא שייכת לתחום הווצאפים והאייפונים, אני רוצה להדגיש שבכל סוג עבודה קשה, ולא רק בעבודות משרדיות, המורות לא מלקקות דבש כמו שזה נשמע.
אמאלה ממש!!! ואני לא רחוקה מהתחום או מנותקת. זה יכל להסתיים גם הרבה יותר גרוע!!!
האם לא צריך לפתוח את כל הקלפים עם בנות הסמינר, כדי שהן לא תבואנה לידי חטא??? התמימות הזו עלולה להיות מסוכנת מאד!! ואגב, כתוב שהתינוק רואה דרך עיני אימו, וידוע שהשמיעה שלו תקינה כבר הרבה לפני הלידה… מצער ממש לחשוב שלזה הוא נחשף…: ((לא באה חלילה להרפות את ידיה – שומר פתאים ה', אבל בשביל אחרות…!!!)
בשורות טובות!
אני שמחה בשביל הבעל שהיה לו שכל לעשות סטופ לאשתו, יש כאלו שגם את זה היו מפחדים לומר לאישה. אבל זה באמת מאוד מאוד נכון שרגישות מטבעה הולכת ומתקהה אם לא שומרים עליה.
רואים את זה בהמון דברים, לעיתים צורם לראות את זה בירידה בדיסטנס הנדרש עם גברים קרובי משפחה. צריך טוב טוב לשמור על ההרגש הזה, לדעת מתי לעצור. יישר כח גדול תמיד חשוב לחזק ולתחזק את הנושאים הללו. מצפה לסיפורים הללו כל שבוע, יש לכם ממש זכות הרבים!!!
אבאלה אמאלה הצילו הצילו הצילו!!! ולחשוב שהיא היתה בוודאי בחורה טובה ומצויינת, אבל אני בכלל לא מתפלאת. כל אחת שהולכת לעבוד במקום עבודה שאינו מקום גלאט חרדי לוקחת בחשבון להגיע למקומות האלו.
אל תגידו לי זה לא יקרה כי משהו חייב להתקהות ברגש, במיוחד לתמימות שאפילו לא יודעות ממה להיזהר והרי גם למי ששומרת על עצמה הכי הכי חזק, משהו מתקהה ברגש וצריך כל הזמן לעמוד על המשמר, אפילו בדקויות, וכל אחת יכולה להעיד את זה על עצמה, ומי שלא- כבר התקהתה מדי כנראה..
לאמהות שבינינו, ולאו דווקא לאמא של אותה בת, אלא כל אמא שמחוברת לשמורה – למה בכיתה א' יסודי בדקת עם מי הבת שלך מתחברת, ולא לכל ילדה הרשית לה ללכת, ולעבודה של 8 במקרה הטוב ובמקרה המצוי יותר 9 שעות ביום את נותנת לה ללכת ככה חופשי בלי ללכת פיזית בעצמך ולראות עם מי היא יושבת שם? למי היא מתחברת שם? למה היא נחשפת?
או לפחות לתת מקסימום קשב והדרכה מהבית.. והרבה הרבה תשומת לב למה שקורה שם
כנ"ל על הסמינרים מוטלת החובה לעשות הכנה יסודית.. כפי שמאד התעוררו לזה לאחרונה..
בת שהולכת לעבוד בהייטק במקום חרדי היא לא נחשבת, היא נקראת "דפוקה" ובנות מסרבות אחת אחרי השניה למקומות האלו!!! ואני כותבת את זה מידיעה של בנות שאמרו לא לעבודה במקומות טובים ושמורים, כי השכר שם לא מספיק להן, ומדובר בבנות שסיימו סמינר, רווקות, ללא שום חומה ומסגרת שמעדיפות ללכת לשבת בגוגל ובאמזון או בכל מקום אחר, ולהיטמע בתוך כל זה במקום לשמור על עצמן, והרי גם במקומות הטובים יש עדיין בעיות שיכולים להיות עם לקוחות ועם אינטרנט ועם חברה..
מזעזע מזעזע
אני חושבת שכאן משתלבת השמורה ועושה פעילות אדירה לא מקהה חושים! שומרת על הרגישות והעדינות שלך.
לא יודעת אם צריך לחשוף את הבנות אבל חובה לתת להם כלים להבין שמשהו לא תקין. כואב מאוד לשמוע שבת חרדית עברה את כל זה ולא הבינה שזה לא בסדר ואסור!!!!!!!!! אני מתחלחלת לחשוב מה היה קורה אם זו היתה רווקה שאין לה למי לספר….
בעיני הסיפור הזה מחייב לחולל מהפך בכיתות ה' ו' בסמינרים, פשוט הזוי שאין לבנות את הכלים הנכונים!! (לענ"ד- הורים משלמים כ"כ הרבה כסף בשביל מקצוע ואח"כ הבת הולכת ומגיעה למקומות קשים רוחנית, לא שווה לשלם בשביל שיעורי הכנה לחיים והכנה לעבודה בפן הזה??? אולי ההורים לא מודעים…)
סליחה על החריפות, אבל זה חשוב!!!
***
וואו! אשריך!!! אני פשוט מקנאה בך על זה שפשוט לך שבעלך הוא הקובע בסופו של דבר בהכל, גם בדבר שבעצם נראה שקשור אליך כי את זאת שעובדת… הלוואי ונזכה כולנו תמיד למלא את תפקידנו נאמנה, ולא להתבלבל בדרך… תודה רבה על השיתוף!
***
אשריך!! תדעי לך שמי שיודעת להקשיב לבעל זוכה תמיד לסייעתא דשמיא כי זה רצון השם האמיתי, היום לצערנו הרבה נשים הן דעתניות ורואים היום בין בני זוג שהאישה מחליטה המון.. וחבל שזה מאבד את הכיוון הנכון. חיזקת מאוד!!!!!
***
תודה רבה נהנתי מאד, הנושא הזה חיזק אותי, ונתן נקודות למחשבה. עניין אישה עושה רצון בעלה די נרמס בעקב בתקופתנו, בייחוד כשהנשים עובדות, מפרנסות ועם ביטחון עצמי שלפעמים הוא כמו "דעת בעלי בתים" של הדורות הקודמים.
***
עשית את המעשה הנכון ביותר, וזכית לראות כאן שלא הפסדת, אך גם אם לא היית רואה, את יודעת שפעלת נכון, ואני גם מצדדת בדעה של בעלך, כי יש סיכון בעבודה לפי היצע… חזקי ואמצי!
***
תודה שהעליתם את הנושא. הוא כ"כ נכון בעידן בו האישה היא המפרנסת, המכניסה, המובילה. הדיוק של המקום מול הבעל הוא חשוב מאד אל תורידו אותו מסדר היום….
***
תודה רבה מחזק מאוד ובעזרת ה' בלי נדר אני אתחזק באישה כשרה עושה רצון בעלה, בלי ויכוחים עם בעלי ובמיוחד לא ליד הילדים כמו שקרה לנו השבוע…..
***
מחכה כל שבוע לסיפור של שלישי!!!!!!! כל פעם חיזוקים מכיוון אחר, וכתיבה זורמת ומיוחדת!!!(ואני ביקורתית מאוד בכתיבה..:)) המשיכו לעשות חיל!!!
***
חשוב! חשוב! חשוב! שמחה שהעליתם כזה נושא, בדור שהנשים נהיו מאד יודעות ומכירות ומבינות, וממילא מחחליטות ומנווטות. תודה!
***
מיוחד ומרגש. מזכיר לנו נקודה חשובה נוספת בסדר העדיפויות ובתפקיד שלנו. מחכה לסיפורים נוספים מעוד נשים בסגנון הזה!
***
וואוו, כ"כ נכון! וגם אם לא רואים תוצאות יפות כאלה בשטח, זה שווה! תודה שחיזקת אותי, למרות שאני עדיין רווקה…
***
ואוו יישר כח כל אחת צריכה את הסיפור הזה בכל צומת בחיים לדעת כשעושים את הדבר הנכון, אף פעם לא מפסידים!!
***
מדהים! מעריכה אותך מאוד!! זה מאוד לא קל לעשות את רצון הבעל כשזה תלוי בך ובקידום שלך. אשרייך!!
***
ואוווווו מרגש ממש כולנו צריכות להתחזק בזה וזה כל כך קשה לפעמים! מעריכה מאוד מאוד! מיוחדת!
***
סיפור מיוחד על אישה מיוחדת!! אני בחורה, ושמחתי לקבל מושגים.. וגבוהים! מחזק ומרגש!!!
***
ברכות לרגל הקידום הנחשק והנבצר מהשכירות ויה"ר שתמשיכי לעשות את הנכון במקום ובזמן הנכונים
***
תודה על שיתופים שמחזקים גם בנושא של שלום בית, תמיד יש מה להתחזק ונותן כח וטעם חדש!!!
***
וואו! הלוואי שנזכה תמיד לעשות רצון ד' באהבה ומתוך כך גם רצון הבעל באהבה!
***
וווואוו! איזה סיפור מיוחד|!!!! כל כך יהודי ואמיתי! ממש ממש נהנתי! אשריך!
***
כל הכבוד, נהנתי מהאמת והיושר הפנימי לעשות מה שנדרש וגם אם לא כל כך נחמד.
***
תודה שהעלית את הנושא. הנושא מאוד חשוב ואין מספיק דיבור עליו.
***
וואו ריגשת ריגשת ריגשת!!! איזה סיפור מדהים ומצמרר. אשריך!!!!!!
***
אהבתי ממש והתחזקתי ישר כוח גדול!!
***
תודה על החיזוק בתחום כ"כ נרמס…
***
מחזק מאוד!!!! ממש חזק!!
***
המשפט האחרון כ"כ חזק!!
***
ואווו מדהימה!!!
***
מחזק ממש!
***
תודה רבה על החיזוק, לא רק בגלל ההפי-אנד…
אני כרגע בתחילת עבודה ואת נותנת לי כוח לעמוד על מה שחשוב לי. ובעיקר, ציינת בנושא של סביבה נשית, כמה שזה לא מספיק. אני מסכימה איתך במאת האחוזים וחושבת שלא מספיק מדברים על זה. חושבים כאילו אם הסביבה היא לא גברית הכל בסדר גמור.
אני מקווה שגם לי יהיה כוח לעמוד בנסיונות.
הסיפור שלך כל כך כל כך חשוב!!! אני נתקלת מידי פעם בנשים חרדיות שיש להם יחסים קרובים וחבריים כל כך עם חברות צוות חילוניות, כולל ביקורים אחר הצהריים עם הילדים!!
ברור שעם חברת צוות אפשר להיות יותר נחמדה מאשר עם עמית לצוות, אבל מכאן לפתח יחסי חברות הדוקים, זה רק מרחיק מיראת שמים!
כולי צמרמורות!!!! מתקדמת שכמותך=] וואו וואו ענק ענק, כמה שאת צודקת. תוך כדי שאני כותבת לך אני עדיין מרגישה צמרמורת בגוף וקצה של דמעה בעין.
מעריכה כל כך איך לא וויתרת-ולמרות החושים שהתקהו, ה"מחמאות" והכל-חזרת לאווירה השמורה והטובה. גאה בך ומעריכה אותך, ממש מקום של בעלי תשובה עומדים….
אכן מטלטל מאד, והכי מזעזע זה כשבנ"א נמצא בתוך זה אז הוא לא מזועזע.. גם אני, אמנם עובדת כמזכירה בסמינר, ועדיין- יש נסיונות עם האב בית שמנסה קצת להתיידד.. ולדבר זורם וחופשי, אפילו שזה מסגרת של סמינר, תלמידות, בהחלט לא קל! תודה רבה
***
תודה רבה על המדור הזה כל שבוע! אני גם בתחום האדריכלות וזו בעיה שקיימת בתחום זה לעומת ההייטק, זה משרדים קטנים וקשה למצוא מקום שמור כמו שההיא מצאה. אמנם לא בכזו קיצוניות אבל הרבה בנות מתמודדות בתחום זה במקומות עבודה בעייתיים…
***
וואו צמרמורת, אני קוראת את מה שאת כותבת והסיפור הזה כאילו התלבש עלי, אולי בשינוי פרטים קטנים אבל בגדול זה המקום שאני נמצאת בו עכשיו. חיזקת אותי מאוד והארת לי את העיניים והדרך לעצור ולחשוב. תודה רבה.
***
מזדהה. אני לא במקום של קהות חושים אבל ממש משתדלת לשמור על עצמי לא להגיע לשם ולהיפך- לשתף בהרגשה שלי את הסביבה התומכת שלי. (שירים חילוניים וביטויים דוחים). וכמובן להתפלל כל יום על יראת- השמים! תודה על השיתוף!
***
קראתי את הסיפור והזדעזעתי. אח"כ גרם לי לחשוב ולהבין ולהרגיש מעריכה מאוד ותודה על השיתוף!!
***
תודה רבה על השיתוף, כמה חשוב לכל נושא בחיים – לפקוח עיניים, להגדיל ראש ולא להסתכל על הדברים בשחור-לבן. אשרייך שזכית שלבעלך היתה הערנות הנדרשת! זה לא ברור מאליו!!
***
תודה רבה!! ממש מעודד כי גם אני כרגע במקום שאין לי כמעט חברה, רק בת אחת, ומנהלים מלחיצים בחדרים סמוכים, ממש קשה.. אז מעודד לחשוב שאולי יבוא יום כזה שהכל יסתדר…
***
וואו! חיזקת אותי! פתאום התחדדה לי הנקודה, מה זה אומר לעבוד בחברה נשית שאינה שומרת תורה ומצוות… עוד דברים שפחות התייחסתי אליהם…
***
רציתי להוסיף עצה לגבי פטפוטי חילונים- לפעמים אפשר לפתור את הבעיה בצורה של לשים אוזניות ולהקשיב למוזיקה חסידית, ולהציב גבולות בצורה נעימה אבל ברורה.
***
הבת הרווקה שלי אמנם משתפת וכשאני רומזת לה שמשהו לא בסדר היא לא מבינה מה הבעיה…. יש לכן רעיון מה לעשות? תודה.
***
תודה על החיזוק מחדד ונכון כ"כ איזה עוצמות!!! מרגשומפתח אחריות, תודה, תמשיכי להצליח ותודה ששיתפת:)
***
חשוב, עמוק וכל כך רלוונטי להרבה לצערינו. תודה רבה נתת לי כוחות! גם שאני ב"ה לא במקום שתיארת אבל מעט כן..
***
מרגשת אחת!! ממש העלית לי דמעות בעיניים!! זכית בבעל צדיק בכל קנה מידה!! זה בפני עצמו זה ההפי אנד..
***
מאווד מרגש זה הארה שמיימית, אבל שמראה לנו שגם כשזה לא שקוף, ד' מעריך כל צעד שלנו
***
מצמרררר איזה מפחיד שאנחנו כנשים עובדות עלולות להגיע לכאלו דברים…
***
סיפור ממש יפה מראה על סבלנות וביטחון הלוואי שאצלי זה היה ככה
***
חזק וברוך!!!! נהניתי במיוחד, ממש אמיתי ונכון! ישר כחֱֱ
***
מצמרר!!! מרגישה שהסיפור הזה צריך לתפוס כל אחת
***
סיפור מטלטל!! נותן הרבה חומר למחשבה!
***
חיזקת מאוד!! מאחלת לך את כל הברכות!!
***
וואווו, חזק!!! נכון כל כך!!
***
וואו איזה מרגש ומחזק
***
יפה וחשוב!
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
לגבי ההערות על "חתונה מצערת". אני בעלת תשובה כ-20 שנה, מבית מסורתי. קשה לי לומר שאני מזדהה עם ההערות האלו, כאילו זה ניסוח לא מתאים או לא רגיש.
לפני כ-10 שנים התחתנה אחותי התאומה, כמובן לא בהפרדה (הם גם בהתחלה רצו לעשות חופה קונסרבטיבית, הודענו שלא נגיע והם התקפלו). לא בהפרדה, בלי ההכנות של כל כלה שומרת תו"מ, ומספיק לומר שהחתן והכלה הגיעו ביחד לחתונה. חתונה שנראית כמו איזו מסיבה בדיסקוטק.
להרגשתי, החתונה של אחותי הייתה חתונה בהחלט מצערת. אחת המגיבות כתבה: "הקב"ה נמצא בכל מקום, כולל בחתונה שלא כהלכתה ולא עומדת בדרישות הצניעות, כשרות וכו.". אבל (פה אני מעתיקה קטע מתוך אחד מדיוורי השמורה): אומר הר' פינקוס זצ"ל בשם החפץ חיים זצ"ל:
"על הקב"ה נאמר: "השוכן אתם בתוך טומאתם"- גם כשעם ישראל מלאי עוונות, אין הקב"ה מסלק את שכינתו מהם.אבל ישנה סיבה אחת שבגללה הקב"ה כן מסלק את שכינתו- "ולא יראה בך ערוות דבר, ושב מאחריך"!
אמנם יש צד משמח בזה שהקב"ה שם קץ לבדידותן של שתי נשמות יהודיות, אך מצער שהשכינה צריכה להסתלק, מצער שככה נראית חתונה של אחינו התועים והמבולבלים…
רציתי להגיב לנושא של אישה כשרה עושה רצון בעלה ובמיוחד לתגובה הזו: פתאום סיפור עוצמתי שכזה על אחת שיודעת לא רק את מקומה בעבודה, אלא גם את מקומה העיקרי כעיקר הבית ודווקא כשהיא עושה רצון בעלה, ומקפלת רצונה מפני רצונו (בתרתי משמע)
כתבה אותה מישהי שבעלה משיב בבית הוראה שכותבת על האברכים שמפחדים להביע את דעתם בבית.
ורציתי לשאול: האברך הזה שהיום הוא מפחד להביע את דעתו בבית, האם לא הוא זה שחיפש מתכנתת עם דירה בירושלים/ב"ב??? האם לא הוא זה שהוריד בשידוכים כל בחורה שלא תפרנס אותו לפי דעתו? זה בדיוק מה שהוא חיפש, וזה בדיוק מה שהוא קיבל… צריך לחשוב על זה מראש
(סליחה אם זה נשמע קצת קיצוני, התופעה עצמה קיימת בצורה קיצונית בהחלט.)
וכמובן שזה לא מסיר אחריות מהאישה למלא את תפקידה להיות רעיה טובה ואישה כשרה לבעלה.
הסכנה העיקרית של הפמיניזם היא הסרת האחריות מהאישה. נשים משלנו שסופגות מסרים פמיניסטיים עלולות לטעות ולחשוב כאילו עצם היותן אישה מאפשר להן לעשות ככל העולה על רוחן, זו טעות איומה שמובילה אותן להתנהג באופן בלתי הולם.
אישה צריכה להיות אחראית לעצמה, להתנהגותה, למעשיה, ולמילוי תפקידה כרעיה. תפקיד הרעיה הוא להפוך את הבית למקום שנעים להיות בו, להיות נעימה בעצמה, ולחשוב מה בעלה רוצה ולמלא זאת לפני שהוא מבקש.
ומי שלא מוכנה לזה, בשביל מה היא מתחתנת?
רציתי לתת טיפ למי ששאלה איך לעזור לעצמנו בתור נשים מוצלחות דעתניות וכו…. להיכנס למקום הנכון מול הבעל בפרט בעולם מבולבל של היום:
שמעתי רעיון שגם בעולם בו התבלבלו המעמדות ו"הדמוקרטיה" שולטת…. יש מעמד אחד שלא התבלבל וזה המעמד של הבוס, המנהל שלך שאחראי גם על המשכורת, כלפיו לכל אחד יש יראת כבוד וברור שהמילה שלו היא האחרונה, ואף אחד לא יהיה טיפש כדי להיכנס מולו לויכוח לא מכבד, וכל אחד יודע איך להציע את דעתו בצורה המתאימה, ובוס טוב הוא קשוב לעובדים והמטרה הכללית שלו היא לחזק את העסק להחזיק אותו לאורך זמן לטובת כולם.
פשוט צריך להניח את הבעל במקום של הבוס הראשי בבית ואז הכל נהיה פשוט…….. ובוס הוא הבוס גם אם הוא לא מבין שורת קוד, לא סמנכ"ל הכספים ולא מנהל המכירות…..
