לתגובות הקוראות
להתחיל
אני עובדת בחברה חרדית, הלקוח יושב בתל אביב.
בממוצע של פעם בשלושה חודשים עלי להגיע למשרדי הלקוח להרצאות חשובות או כינוסי סוף שנה. יום אחד הוחלט שעלינו לעבור קורס מקיף יותר לצורך היכרות מעמיקה עם הפעילות העסקית של הלקוח, הקורס יתקיים פעם בשבוע.
למפגש הראשון הלכתי. בעוד ההרצאות שנמסרו מפעם לפעם היו מקצועיות נטו, קשה היה לומר זאת על אופי העברת הקורס. האווירה שם היתה עממית-חברית, וממש לא התאים לי להשתתף בו.
אל המפגש הבא לא הגעתי, קיוויתי שזה יעבור בשלום. אף אחד לא אמר שנוכחות חובה.
כנראה שעוד אנשים קבעו חופש לעצמם מהקורס, כי בישיבה היומית למחרת הדגישו שחייבים לבוא.
בהזדמנות הראשונה שאלתי את ראש הצוות אם אכן הנוכחות חובה, הוא פטר אותי ב"אם את רוצה – תבואי". לא רציתי ולא הגעתי. חלף שבוע ועוד שבוע, ולא שמעתי אף התייחסות בנוגע להיעדרותי.
לאחר חודשיים ראש הצוות ביקש לוודא מולי: "את מגיעה לקורס בימי שלישי, נכון?" עניתי שלא, כי הבנתי ממנו שאני לא חייבת. הפעם הוא חזר בו מהנחייתו ואמר: "אני מבקש שתבואי, זה חשוב".
לא יודעת למה לא הייתי חזקה, אולי כי אני טיפוס מרצה מטבעי שאוהבת להיות ממושמעת, והבעתי את נכונותי להגיע להמשך השיעורים, בלי להגיד מילה שהסגנון שם לא מתאים לי.
באותו יום יצא לי לדבר עם אחת המורות מהסמינר, ואיכשהו שיתפתי אותה במצב המסובך שנקלעתי אליו: מצד אחד ברור לי שלא מתאים שאשתתף בקורס, מצד שני ראש הצוות לוחץ, וכבר אמרתי שאני אבוא.
היא, כאחת מבחוץ עם ראיה אובייקטיבית נטולת נגיעות, אמרה לי מיד: "אז תודיעי שאת לא מגיעה".
זה היה נראה לי בלתי אפשרי. "מה הוא יחשוב עלי, כבר אמרתי שכן, מה פתאום אני חוזרת בי?… הוא לא יבין מה עבר עלי…"
"שלא יבין" נסכה בי המורה כח ועידוד.
הטון החלטי והברור שלה חידד בי את ההכרה שלא נכון להשתתף, והושיב אותי לכתוב מייל לראש הצוות. הסתבכתי עם הניסוח, והחלטתי לא לבוא. אם הוא יפתח את הנושא שוב – אסביר לו שאני לא מרגישה בנח להשתתף בקורס, בגלל סגנון המסירה שלו.
אבל בסוף לא נרשמה לי שום היעדרות, ולא כי השתתפתי.
ביום שלישי אני רואה במייל שהזימון בוטל,
בשבוע אחר כך היה גשום והקורס הועבר לזום, ושם יותר קל 'להיות ולא להיות',
ובדיוק באותם ימים הייתי בתהליך קבלה לעבודה אחרת,
כך שלמעשה לא דרכתי יותר באותה מסגרת הקורס.
היתה לי כזאת סייעתא דשמיא – כשממש לא ידעתי מאיפה יהיה לי כח להתמודד מול הדרישה להשתתף. אני עשיתי את שלי, ומשמים יישרו לי את הדרך.
כמובן שיש מקרים בהם צריך להשקיע כוחות רבים ומאמצים מיוחדים, אבל הדבר הבסיסי זה הרצון החזק והצעד ההתחלתי.
לא עליך המלאכה לגמור, עליך להתחיל.
תגובות השמורות לסיפור
היה לי בדיוק היום מקרה דומה בעבודה.
ביקשו להביא תמונה בשביל איזו מצגת שהיתה צריכה להיות מוצגת בכנס של החברה ולכלול בין היתר תמונות של כל העובדים. לא שלחתי תמונה, ובמשך חודש התחמקתי מזה והתלבטתי עם עצמי האם זה נכון או לא.
יום קודם המנהל שלח לי מייל ושאל אותי אם זה מקובל עלי שלכולם תהיה תמונה וליד השם שלי תהיה תמונה אנונימית כזאת. הגבתי באיחור שכן ואני מעדיפה ככה… אחרי כמה דקות הוא שולח לי מייל בחזרה שהחליטו בסוף לא לשים תמונות של כל העובדים אלא רק של הבכירים יותר.
הסיפור בהחלט מהחיים כמו שאומרים, וכל הכבוד על העמידה על העקרונות!
רציתי להסב תשומת לב לנושא הזה של הקורסים במסגרת העבודה: לאחר ברור עם 2 רבנים חשובים שמתעסקים בענייני עבודה – נאמר לי שיש בזה בעיות חמורות של פריצת גדר בישיבה מעורבת בקורס, גם אם זה לצרכי עבודה, וזה לא לכתחילה אלא אם כן ישנן מחיצות.
(הרב שלי הוסיף ואמר שאם זה יכול להגיע למצב של פיטורין אפשר בדיעבד להקל ולשבת כל הנשים יחד אחורנית והגברים מקדימה כאשר יש שטח מפריד.. וכמובן כל אחת תברר לעצמה)
לנו היה סיפור כזה בעבודה, כאשר הר"צ היה דתי/חרדי והוא היה מארגן הקורס, ולמזלי שאלתי רב קודם, מאחר וזו היתה לי פעם ראשונה להשתתף בקורס מטעם העבודה, ולהפתעתי ולהפתעת שאר חברותי לצוות (שהיו חרדיות יראות שמים) הרב אמר שלא אבוא, אין שום היתר לשבת במקום אחד עם גברים ללא מחיצות, מה שהוביל לכך שהמנהלת החילונית בעצמה ארגנה מחיצות:) כדאי פשוט לשאול רב לפני כזה דבר מאחר וזה נפוץ.. בתפילה שלא תצא מכשלה לאף אחת ואף לא בשוגג בברכת הצלחה וס"ד!
הצלחתי איך שהוא לעשות איתו פגישות בזום ולא פרונטלי וגם הנושאים המאתגרים הועברו למישהי אחרת בהסכמתה..
ממש מזכיר לי איך כשהאחראית עלי יצאה לחופשת לידה וקיבלתי במקומה גבר. הצלחתי איך שהוא לעשות איתו פגישות בזום ולא פרונטלי וגם הנושאים המאתגרים הועברו למישהי אחרת בהסכמתה.
לקראת סוף ההחלפה התפוצץ העניין שהוא דחה משימות שהכנתי למחר- ולקינוח מרצון לזרז עשיתי טעות במערכת מול משרד ממשלתי. התוצאה? המנהלת חייבה אותנו לקבוע לשבת יחדיו מול המחשב כדי לוודא שאני מבינה ולא יקרה שוב.
זו הייתה ממש מכה בשבילי. בדיוק שבוע אחר-כך נעדרתי מהמשרד עקב עניין משפחתי… וכשחזרתי האחראית חזרה. איזו השגחה, מה שקוראים כמעט.. ובסוף מרגישה שניצלתי מהרבה מכשלות.
התרגשתי, הסיפור שלך תפס אותי לפני בחירה לכאורה קטנה שהייתה קשה לי מאוד, מקווה שעכשיו יהיה לי כח לעבור אותה וגם להרגיש טוב כל כך. אבל עוררת לי שאלה, דווקא לא מהסיפור עצמו אלא מפרט קטן שהזכרת.
כתבת ש"אולי בגלל שאני טיפוס מרצה מטבעי" קראתי וניסיתי לחשוב לעצמי, אם כזאת את, בטח ההתמודדות היומיומית הקלאסית היא כבר קשה ואפילו מייסרת, כי את בטח נדרשת לא פעם ולא פעמים לעשות דברים שנוגדים את האופי שלך לחלוטין! ולא תמיד יש לך את האופציה הברורה הזאת של לרצות ולצאת נעימה ונחמדה. מעניין אם תקראי את זה, אולי תהיה לך תגובה מחזקת בשבילי, בכל אופן, תודה על השיתוף!
סיפור מרגש מאוד, אבל לדעתי צורת ההתנהלות הנכונה ככל ומתאפשר היא לומר דברים ישר, התחמקויות בהרבה מקרים לא עוזרות לטווח הארוך, וצריך להדגיש מניעה עקרונית – דבר שמונע המשך דיון בנושא.
כמובן שצריך לזה המון המון ס"ד, ואומץ, ומחשבה איך לעשות את זה. אני לא מזלזלת חלילה בקושי שלה לעשות את זה, זה באמת יכול להיות קשה לפעמים. שה' ייתן לכולנו המון כח וס"ד!
אין על הסיפורים המתוקים של שמורה! כל כך מחזקים ולקרוא את התגובות מחזק לא פחות! כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו
***
גם אני מתמודדת עם הקטע שזה לא נעים לומר אחרי שכבר הכל מסודר אבל לא תמיד זה מסתדר ככה יש לכם רעיונות מעשיים?
***
וואו איזה מחזק!! ההרגשה שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו… אשריך!!! תודה לך גיבורה!
***
יפהה, חזק!! כל כך נכון ואמיתי!! רואים את הרצון החזק שפעם בך, אשרייך!
***
אהבתי ממש, ובעיקר את התובנה בסוף!!!!! מחזק, יישר כח!
***
שלום וברכה הסיפור הוא חיזוק עצום ויישר כוח על פרסומו
***
וואו יפה!! במיוחד המשפט האחרון- לגזור ולשמור:)
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
קראתי את הסיפור המיוחד שה' נר לרגלה וגם את התגובות…
רציתי לומר משהו- גם אני ראיתי את החוברת שיצאה לפני כמה שנים על מגמת ה"חילון של הציבור החרדי" ואחת מהחזיתות הכי חזקות שם היה אכן נושא פריצת דרך העבודה לנשים ובייחוד בצבא, ראיתי דעות גדולים וקדושים ע"כ (ויותר ממה שהבאתם)
לצערנו ישנם גופים רבים בארץ ובאזור ירושלים -ת"א בפרט, שנקראים בשמות שונים ובהסוואות רבות, אך למעשה קשורים לצבא והם חלק משלוחותיו, רבות בנות יקרות מהציבור שאני מכירה עובדות במקומות אלו ומאוד מאוד עצוב לראות שאחת מני 100 של חרדיות שנמצאות במקומות אלו אכן נשארת איתנה ובתקווה גם בלי 'ריח', זה בנקודות קטנטנות ודקות אבל בטווח של שנים אפשר' לראות ניצני השקפה שונים ומעורבים וכו' וכו'.
לצערנו לפעמים גם מדובר במקומות שרובם "דתיים" ומזרוחניקים- ושם זה הכי הכי גרוע.
אני אישית עובדת כחלק מעבודתי בממשק שבועי עם מנהל האזרחי איו"ש (גוף צבאי תחת משרד הביטחון שאחראי על כל יהודה ושומרון ובכללם עיריית ביתר, מודיעין עילית, מעלה אדומים, גבעת זאב, מתתיהו, אריאל, מטה בנימין וכו' וכו') זה נושא שיש לו אחריות של דורות, צביון של דור הבנתי שאתם לומדים אותו לעומק… יש לי הרבה דוגמאות לתת לצערי מ'הצצה' לשטח הפעיל (והממית)
תגובה לתגובה: מישהי כתבה "לדעתי יש גיל שמבינים שאי אפשר להיות תלויים אך ורק ברבנים"
כוונתה כנראה היתה לטובה, היא באה להגיד שאפשר ונכון וראוי לאישה להחמיר על עצמה גם במקום שלא אפשרי לאסור אותו לכלל.. ועל זה נאמר "קדושים תהיו", לא? ובכל אופן, הניסוח צרם לי. במיוחד בבמה של שמורה שכל כך חורטת על דיגלה את ההשמעות המוחלטת לדעת תורה.
חושבת שהמשפט הזה לא היה צריך להיכתב, בטח שלא כך. תודה על הסיפורים, על התגובות- נהנית מהם מאוד!
אין עליכן שמורות גיבורות!
רק אל תשכחו שלא תמיד יש סוף טוב. הסוף שלי עדיין לא טוב ואני מאמינה שכנראה זה מה שהכי טוב בשבילי, כי לאבא מותר להגיד לא.
בענף האדריכלות ההיצע החילוני גדול יותר, המשכורות שוות יותר והמשרות מקצועיות יותר. לא לגשת מראש למשרדים כאלה זה לא פחות קשה, בפרט שאף אחד לא מוחא לך כפיים.
זה המלחמה הפנימית שלך ורק ה יודע כמה זה קשה. אבל אני בטוחה שעוד כמה שנים אני אהיה גאה בעצמי!
צריך להיזהר לא לומר גם אצל החרדים כך וכך, כי חרדים זה מי שנראה כך זה לא אומר כלום, צריך לחלק אולי לשנות את השם של "חרדים" ל- יר"ש או לא יר"ש (או בן תורה – לא רק שלומד/לא לומד בכולל, אלא שמקיים ושם ליבו למה שכתוב בה), שבעצם זה נשמע אותו רעיון אבל בציבור הכללי וגם אנחנו רואות את כל מי שנראה כך נכנס לקטגוריה וזה לא נכון.
ברור שכל מי שקשורה לשמורה היא הקבוצה היר"ש!! .ואשרינו!! תודה על הכוח של כל אחת שמוסיפה לכולם! וחוץ מזה צריך גם לדון לכף זכות, כי גם אנחנו לא מושלמות והנסיון של מנהל הוא גדול לא להוריד את הכבוד שלו, וזה באמת לא קל, או שנסיון הרדיפה לכסף שמאוד מסנוור, ואם אני לא נמצאת במקום של מנהל וכדו' אני לא יכולה לשפוט ולומר שאני הייתי עומדת בזה,
(לי היתה חברה חרדית איכותית! בצוות, שממש נפלה בזה ברגע שהפכה למנהלת צוות שלנו במקום חילוני וממש רחמתי עליה על ההשפלות שעשתה לנו והצער, (כמובן שהצטערנו נורא אך עכשיו לאחר שנים אני רק מרחמת… וכמובן סולחת) ועדין תמיד לזכור שעדיף שנהיה מהנרדפים ולא מהרודפים וכו'….
שלום רב, ברצוני לכתוב מקרה שקרה לי ולא נראה כמקרה.. ערב אחד דיברתי עם אחותי בטלפון והיא הציעה לי להוריד איזשהו קופון. אציין שהיתה לי בעיה זמנית בחסימת האינטרנט בבית, ברור שהיתה חסימה אך החסימה לא היתה לגמרי הרמטית..
נסחפתי מעט מהגדרים שקבעתי לי ופתחתי את האתר. אחרי שניה! בני בן השנתיים התחיל לבכות ומה אני רואה, הילד פתח את המצח… הסתובבתי ואמרתי הקב"ה תודה רבה הבנתי. הוא פתח כדי שאני לא אפתח.. כי גדר שעושים בבית (ותמיד..) חייב להישאר גדר. יישר כוח על כוח השמורה!
