לתגובות הקוראות
משהו לקחת הביתה
לע"נ רבקה חגית ברכה בת הרב ישראל ע"ה
הלב עדיין ממאן להאמין…
הבשורה המרה ששמענו במוצאי שבת קודש, על הילקחה בחטף של חגית וקסלר ע"ה לשמי מרומים – עדיין מהדהדת באוויר.
חגית חברתנו היקרה, אחות בקהילת "שמורה", רק בת 30, אשת ת"ח, בעלת משרד אדריכלות משגשג.
בשיא חייה ובשיא פעילותה.
ביום שלישי לפני שבועיים עוד קיבלה לקוחות אחרונים, וכבר איננה. מותירה שתי בנות ופגית מתוקה בפגיה.
אני שבה כעת מבית האבלים, הסיפורים שלא יאמנו עוד מהדהדים באוזניי. סיפורים נדירים על אישה נדירה, שבשלושים שנותיה הקצרות הספיקה חיים שלמים ומושלמים.
תכננה דירות ופרוייקטים, בנתה מגדלים של פה, אך פי כמה וכמה השכילה לבנות לעצמה ארמונות מפוארים בעולם הנצח.
הסיפורים המדהימים עוד ודאי יסופרו, אך כעת כשנשמתה עדיין בינינו, חייבת לשתף איתכן סיפור "קטן" על קצה המזלג ששמעתי על הסף, וליווה אותי הביתה.
חגית זכתה ללתמוך בתורת בעלה בצורה מושלמת. בעלה היה קודש לתורה מבוקר עד לילה, את כל עול החיים היא נטלה על עצמה כולל הכל!
מלבד הכנת נרות שבת על פי ההלכה, לא התירה לו חגית בבית לעשות דבר….
בכשרונותיה הברוכים עסקה באדריכלות לפרנסת הבית.
המשרד של חגית- "וקסלר אדריכלות" היה לשם דבר, והצליח בתחומו מעל ומעבר למקובל בשוק.
חגית העסיקה תחתיה חמש עובדות על מנת להתמודד עם עומס העבודה. כדי לקבל מושג, נציין כי המשרד נותר כעת מיותם עם 200 תיקים פתוחים…
חגית שהתחילה את דרכה בסגירת מרפסות והוספת חדרים, הגיעה עד לפסגה של פרוייקטים גדולים ונחשבים עם יזמים מפורסמים וחברות ענק,
אך נשארה כתמיד – צנועה, ענווה, בעלת חסד בצורה מפליגה ובעלת סדר עדיפויות ברור. הבית מעל הכל!
לשתי בנותיה היתה אמא מדהימה במאת האחוזים, והן היו קשורות אליה בקשר בלתי מצוי..
(בנות משפחתה הקרובות מספרות בכנות- כלל לא ידענו על ההצלחה הגדולה שלה! מעולם לא סיפרה על עצמה, לא שיתפה בשום הישג מקצועי, זה לא היה נושא כלל..)
לא מזמן הגיעה לשולחנה הצעה מפתה מאד: עיריית ירושלים ששמעה הגיעה עד אליה, ביקשה לשכור את שרותיה עבור כל מבני הציבור הקיימים בירושלים!
כמובן מדובר בהזדמנות עסקית עצומה שעשויה להזניק אותה קילומטרים קדימה..
חגית חשבה על ההצעה והחליטה להגיב בשלילה. "איך אני יכולה לעבוד עבור מוסדות שחלקם מחללים שבת?"
הענין עבר לבירור רב, שפסק בנתונים הקיימים כי אין בכך בעיה.
הנושא חזר לשולחן הדיונים, וחגית באחריות וביסודיות המאפיינת אותה, הגיעה למסקנה כי מדובר בסדר גודל של 200 תיקים נוספים.
כדי לעמוד בפרוייקט החדש תצטרך בעצם להכפיל את המשרד ולגייס חמש עובדות נוספות… אין ספק שזה ודאי יבוא במשהו על חשבון הבית ועל חשבון התורה!
זו אמנם קפיצה עסקית ענקית, אך לאן היא מובילה? האם זו המטרה?
חגית עמדה גם בניסיון הזה. ההצעה ירדה מסדר היום, והיא הספיקה לקנות בימיה הקצרים עוד יהלום, עוד אבן דרך שיכולה להיות קניין גם לנו, חברותיה.
נשמתה של חגית כבר מתענגת בשמי רום, אפופה באוצרות הנצח של בחירות טובות שיצרה לה.
אך גם אנו חברותיה זכינו לקחת אל כלינו משהו. משהו לקחת הביתה.
תגובות השמורות לסיפור
אני חברה של חגית וזה מה שכתבתי עליה:
חגית האהובה, היקרה והמיוחדת כ"כ. החברות ביננו נוצרה לפני מספר שנים. תחילתה הייתה שחגית ניגשה אלי בעיריה לאחר שספגתי צעקות ומילים לא נעימות מאחת העובדות. חגית שמעה את זה כמו נשים רבות נוספות שהמתינו איתי בתור (בדסק). הייתי במצב רגיש יחסית לפני לידה וכל ענייני העיריה היו די טריים אצלי. הייתי נבוכה מאוד וממש נפגעתי מהדיבורים הלא נעימים.
חגית ראתה ולא נשארה מהצד אלא ניגשה אמרה לפקידה בלי גינונים: "תדברי אליה יפה, היא חברה שלי!" ואח"כ חיפשה אותי והסבירה לי ממושכות שכך זה כאן ואני לא צריכה לקחת את זה קשה או אישי וזה לא קשור אלי וכו'. החלפנו פרטים וכשהיא שמעה שאני בתחילת דרכי, הזמינה אותי למשרד שלה לתת לי כמה טיפים איך לנהל את המערכות במשרד ואיך לעבוד עם עובדות.
אחרי כמה ימים הגעתי למשרד החמים והנעים שלה. לתדהמתי ראיתי תינוקת קטנה לצד אחת העובדות וכששאלתי את חגית אם זה לא מפריע לה אמרה לי: מה שטוב לעובדות שלי טוב לי. ואיך אני יכולה כאמא לומר לא לעובדת שהתינוקת שלה עדיין זקוקה לה למרות שחופשת הלידה הסתיימה. אז היא תעבוד אולי קצת פחות אבל התינוקת תרוויח עוד קצת אמא…
מי שקצת בתחום ומחזיקה עובדות תבין כמה שזה נדיר צורת היחס הזו. חגית ישבה איתי במשך שעה ארוכה ויקרה מאוד והסבירה לי על כל התנהלות המשרד את כל הסודות מהחל ועד כלה. מהמדבקה על הקיר ואיפה קונים אותה ועד לניהול יסודי ועמוק של כל הענינים, וכל זה ללא שום תמורה. כשחזרתי למשרד שלי חיכתה לי במייל תיקיה עם כמה קבצים ומסמכים שיעזרו לי. היא נתנה נתינה עצומה ללא צלצולי רושם וללא ספקות! בפשטות מוחלטת. כאילו שזה מובן מאליו.
מאותו יום כל פעם שהיינו נפגשות בעיריה נהננו להחליף מספר מילים. תמיד היתה ברוח טובה ונעימה וכל מה שקרה לטוב ולמוטב היה מתקבל בחיוך ובשמחה. הרי זה מלמעלה. וה' שלח אליה באהבה. זכור לי מספר מקרים שישבתי אצל בוחן רישוי וחגית המתינה להיכנס אחרי והיתה מסמנת לי מה לומר ועל מה ללחוץ עוד. ממש לאחרונה התערבה כדי לעזור לי בתיק כלשהו. היו לנו תיקים רבים חופפים באותו בנין, ואם התיק שלה היה לפני התיק שלי היא תמיד היתה כותבת לי מה מסקנות התיק שלה כדי שכבר אדע מנסיונה בתיק שלי והוא יתקדם מהר. פרגנה לי מכל הלב באוזני לקוחות שהפנתה אלי.
אחותי היתה צריכה היתר בניה ואני לא עובדת עם משפחה, כך שהפניתי אותה לחגית. חגית שמעה שהיא אחותי ושלחה לה מייל מלא במילים טובות עלי. היא היתה כל כולה רצון טוב להעניק ולתת. ולעשות את תפקידה בשלמות.
אני חושבת שמכל הנ"ל הכי בולט זה שהיא פשוט ידעה בצורה מאוד ברורה שהעבודה והמשרד המצליחים כ"כ הם סה"כ אמצעי כדי לממש את המטרה. לכן לעולם לא עברה על עקרונותיה בעבודה. המטרה לא קידשה את האמצעים. המשיכה להיות צנועה בלבוש ובדיבור.
למדתי ממנה רבות איך להתנהל בעיריה גם מול גברים, אך גם מול נשים לא משלנו. לא החזיקה וואצאפ! ואני בכנות רבה יכולה לכתוב שהיו לי מספר פעמים שכבר חשבתי להיכנע לזה ובזכות חגית שהיתה איתנה כ"כ בנושא המשכתי ואמשיך בעז"ה. פעמיים גם השתמשתי בשם שלה מול מאכר ומול יזם שטענו טענות שונות למה אין לי וואצאפ אמרתי להם- איך אתם מסתדרים עם חגית? תסתדרו גם איתי… היא היתה מנופפת בפלאפון המתוק שלה ואומרת לי- מי שאומר שאי אפשר לא יודע. אפשר גם אפשר!
קשה עלי פרידתך חגית, אני הולכת בימים האחרונים איתך לכל מקום. מטפלת בילדים ורואה את עינייך המאירות כשדיברת על הילדות- מתנות. טורחת כדי שבעלי ילמד ושומעת אותך אומרת- אני עושה הכל העיקר שבעלי ילמד. ולא ידעתי עד כמה ההכל שלך שלם ואמיתי.
עובדת וחושבת עד כמה העבודה היא שולית ולא נותר ממנה אלא הזכויות של הצדקה והחסד, היושר והפרגון. הצניעות והתורה. נזכרת בדמותך היפה והאצילית, בצניעות, בנעימות, היית קורנת. היית מיוחדת במינה. עקרונתייך ישארו אל מול עיני חיים כשם שהיו בימי חיותך. שיהיה לעילוי נשמתך הטהורה, ושה' ינחם אותנו ויאמר די לצרותינו. אמן!
מצרפת קטע שכתבה הגב' לאה לנדא מסמינר החדש:
חגית,
אולי לא נכון לנצל שוב את מערכת הכריזה בשביל לדבר על אובדן ועל צער. מידי הרבה כאב עובר על כולנו בתקופה האחרונה. מי שקרוב למוקד הצער, אין לו מנוס. אבל האחרים? אולי יש להניח להם להמשיך במשחק של שגרת החיים ולא להעכיר את רוחם? כמה אפשר לבכות? באמת…
במוצאי שבת ליווינו למנוחת עולמים בוגרת של הבית הזה. חגית ווקסלר לבית לנדא. בת שלושים. אם לשלוש בנות, הקטנה בת שבוע וחצי. זה יותר מידי עצוב, ויש מקום לשאלה אם נכון לצער ציבור גדול של תלמידות שלא הכיר ומחפש דרך לשמוח.
משמחת תורה קצת קשה לשמוח פה.. אבל התרגלנו. התרגלנו להתנתק, כדי שנצליח לצחוק כאילו כלום. התרגלנו לשחק עסקים כרגיל. קשה להיות עצובים. קשה ומעיק. מה שנכון – נכון. אני רוצה לספר סיפור שמח. סיפור של חג. סיפור של חגית.
חגית שבאה לעולם עם כל המתנות שיכול אדם לבקש לעצמו, כישרונות נדירים בכל תחום, משפחה מפוארת, קסם אישי. כל המפתחות לאושר. כל המפתחות לטעות. כן. כל המפתחות לטעות.
צרור מפתחות שכל כך קל לפתוח באמצעותו פתח לגאווה, לפרסום, לתחרות, לקריירה. מסחררת. צרור מפתחות שיכול לאפשר לנערה ולאישה לרקוד על כל החתונות ולזכות גם לתהילה של תורה, וגם לתהילה של אנשי עולם הזה.
כשנכנסה לסמינר לגמרי לא היה ברור לאיזה כיוון היא הולכת לקחת את עצמה והאם מתנותיה הנדירות יעמדו לה לעזר או למכשול. שום מעלה שקנתה לא באה לה בקלות. הכל היה כרוך בסערת נפש ובמאבק. זה סיפור של חג. חג של בחירה חופשית. חג של חיים נכונים. סיפור שמח, שכל תלמידה בבית הזה צריכה לשמוע.
חגית הייתה תלמידה כמותכן שבשלב מסוים החליטה שלא מפחיד אותה להיות צדיקה. כן. צדיקה. צו"לית. רוחנית. בת עולם הבא. היא לא רצתה להיות עוד בחורה פגזית שהולכת לעשות שידוך פצצה ולהרוויח הון תועפות למען בית של תורה. היא רצתה להיות צדיקה. היא תבעה מעצמה גדלות ובשלושים שנותיה עשתה כברת דרך שמתי מעט עושים באורך ימים ושנים. רוצות דוגמאות?
היא התחילה להתלבש בצניעות מופלגת עוד כתלמידה ומשנה לשנה גדרה את עצמה עוד ועוד. בטוב טעם, אבל בסגנון שלא הותיר ספק. סגנון שלא נבהל מצדקות. מי שראה אותה ידע שלפניו אישה צדיקה. לא היה שום מקום לפרשנות אחרת.
היא ניהלה משרד גדול ומשגשג של אדריכלות, והייתה מטאור בתחום, אבל השתמשה במכשיר סלולרי מיושן וכשר למהדרין, כשערכה סיורים מקצועיים למתמחות בתחום, הייתה שולפת את המכשיר שלה ואומרת: הגעתי לאן שהגעתי עם המכשיר הזה. אל תאמינו למי שאומר לכם שאי אפשר.
המחיר הוא שלקוחות למדו לדעת שהיא לא תמיד זמינה, אבל למרבה הפלא, היו כאלה שתמיד הייתה זמינה עבורן. כאלה שנזקקו לליווי מקצועי, ולהדרכה בלי תמורה. שעות אין ספור הקדישה חגית כדי למכור את כל סודותיה המקצועיים חינם אין כסף לכל דורש. בסבלנות, במאור פנים בשמחה נקיה. "בכל פעם שראיתי אותה משוחחת בשמחה ובמנוחת נפש מוחלטת" אמר בעלה, "ידעתי שזו שיחה שאין לה תמורה כספית". איפה בעולם העסקים קיימת תופעה כזו?
היא התמסרה לתורת בעלה באופן שקשה למצוא לו אח ורע. התמסרות פיזית, נפשית, רוחנית. הרבה נשים מתאמצות לא להפריע ללימוד של הבעל, אבל חגית מסרה את נפשה לא להפריע לשכינה לשכון בין כתלי ביתה. את המתנה הזו יכולה רק אישה צדיקה לתת לבעלה. איך אפשר להשוות תורה עם קדושה לתורה בלי קדושה? "איזה אור יש לי בסוגיה בזכותך" אמר לה, ולא התכוון רק לעול הפיזי שהסירה מכתפיו. וכשמהלך ברמב"ן התבהר, הם שתו "לחיים". "איך אצליח ללמוד בלי התפילות שלך??" זעק בהלוויתה, ומאז הזעקה הזו הולכת איתי לכל מקום. איך באמת?
עוד דוגמא אחת. לא יותר. כי אני רוצה לעצור כשהסיפור עוד שמח. לפני שהעצב משתלט על חג הבחירה החופשית שנגמר מהר כל כך. תגידי, בכית לאחרונה? מתי? על מה? זוכרת? אני שואלת, כי אני רוצה לספר על הדמעות של חגית. לצדיקים יש בגדים אחרים. פאות אחרות. מכשיר סלולרי אחר. תפיסת קריירה אחרת. אבל גם דמעות אחרות.
אני אישית לא ראיתי את חגית בוכה, אבל אני רוצה לסיים במה ששמעתי מדברי ההספד של בעלה. הוא ראה אותה בוכה הרבה. נו, טוב. נשים בכייניות הן. בעיקר בתוך ביתן. אבל על מה בוכים? למה בוכים? מתי? בכל יום בברכת המזון כשאמרה "רחם נא ה' אלוקינו על עמך.. ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… בתשעה באב, שעות ארוכות ישבה ובכתה על שבר הגלות… "בשבת נזהרתי לא לדבר איתה על אחרית הימים ועל הגאולה, כי מייד היו דמעות שוטפות את פניה…" כך ספד לה.
לא. היא לא הייתה רבנית קשישה בישוב הישן. היא הייתה צעירה, מלאת חיים, קורנת, כריזמטית, מנהלת משרד ווקסלר אדריכלות. אבל היא בחרה להיות צדיקה ולא נתנה לעולם הזה לייבש לה את מעיין הדמעות היהודי, ואף אחת מאיתנו לא יכולה לשמוע דברים כאלה בלי לשאול את עצמה מתי בכתה בכי כזה.
השתדלתי לספר לכן סיפור שמח, על תלמידת סמינר כמותכן, שאם לא הייתה מחליטה לעשות מהפך בחייה, הייתה עוזבת את העולם הזה בגיל שלושים כמו עוד אחת שחיה מיום ליום ואפילו לא יודעת לאן היא מסוגלת להגיע. עוד אחת מאלה שחגית תארה בכשרון באחת מן הרשימות הספרותיות שלה:
אני קוראת שורות אחרונות ברשימה הזו. קוראת ומצטמררת:
"ובכל עיתון יש המודעות של אלה שאינם
אלה, שחיו ונשמו אהבו ושנאו טעמו והריחו ונגעו.. והייתה להם חולצה אהובה ומתכון מנצח ודעה על פוליטיקה ותנועה אופיינית רק להם. והם חשבו, בדיוק כמונו שהם יחיו לנצח"
יכולת ללכת בגיל שלושים כמו אחת מאלה, אבל הלכת אישה גדולה, ועכשיו בטח שמח לך, כי ה' אוהב צדיקים ובשביל כח הבחירה שלך נאמר: נעשה אדם.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
מצמרר…. חגית הייתה גרה בשכונה שלי, במייל של נשות השכונה, התפרסמו שירים שלה: דברים שכתבה חגית וקסלר (ע"ה) נכתב לעילוי נשמת ציפורה בירנבוים:
הנה הם, אלילי חיי, מנותצים ליד המיטה הדוממת.
שברים של כסף, כבוד ומעמד מדומה.
רסיסים של העולם הזה פזורים סביב סביב.
בתווך, מיטה אחת שקטה מדי.
נערה שהיה לה כל שהעולם יכול היה להציע;
יופי, נעורים, חן, משפחה, מקצוע, עבודה ומעמד
אבל בגזירת עליון ניטלה נשמתה.
ובהרף עין הכל הפך להבל, כמו לא היה מעולם.
ואולי באמת לא היה מעולם,
רק תעתוע, אשליה ומקסם שווא.
בחצי גורן עומדות כולן, מתייפחות, נערות ונשים צעירות,
חבשו איתה את ספסלי הכיתה.
לא מזמן הן רבו על ציון במבחן או התלוננו על עומס לימודי
חלקן כבר עונדות יהלום על אצבען, חלקן גם זה לא.
בבת אחת הכל נחתך באבחה, והעולם הופך לשחור ולבן
יש חיים, יש מוות, ובאמצע הכל הבל.
רוח קלה של קיץ מנשבת, מוחה דמעות מלחי,
סוחפת אחריה את הדי קולו של אב שכול.
בקול נשבר הוא אומר, שישה חיילים יש לך למטה הקב"ה.
חיילת אחת שלחתי למעלה אליך.
ואפילו המלאכים שותקים.
חגית וקסלר (ע"ה)
ממששת את החיים,
יש להם מרקם של משי פראי, פרווה וקוצים, ועוד אינספור מרקמים משתנים.
טועמת אותם,
יש להם טעם מלוח, וחריף, ומתוק, ומעיר את החושים.
שומעת אותם,
ויש להם צחוק של ילדים, אנחה של זקנים, אוושה של רוח וקול פכפוך של מים.
רואה אותם,
ויש להם פרחים כתומים, שמיים כחולים, עננים לבנים וחיוך כובש של תינוק.
מריחה אותם,
ויש להם ריח מלוח של ים, וריח עשיר של יין, וריחו החמוץ של הפחד.
מרגישה אותם,
ויש בהם אהבה ושנאה, כבוד ותאווה, ייאוש ותקווה.
והם כל כך אמיתיים,
כמו לא היו אשליה ומקסם שווא.
פותחת את העיתון, הוא מתחכך בי, מחוספס קלות כנגד עורי.
ויש לו ריח של דפוס ושל בוקר.
הוא מלא בכותרות אדומות שתופסות את העין, ובתוכן שמסעיר את הלב.
ובסוף, או בהתחלה, יש גם את המודעות על אלו שאינם.
אלו, שלו יכלו לחוש, היו מרגישים טעמם של רגבי עפר ומרקמם של תכריכים.
אלו, שחיו, ונשמו, אהבו ושנאו, טעמו והריחו ונגעו.
והייתה להם חולצה אהובה ומתכון מנצח, דעה על פוליטיקה, ותנועה אופיינית רק להם.
והם חשבו, בדיוק כמונו.
שהם יחיו לנצח
הייתי בטוחה שתכתבו עליה! משרד נדל"ן שאנחנו מכירים עבד איתה על הרבה פרויקטים ושמעתי גם מהם על אישיות מיוחדת וצנועה ומאד מאד שמורה ועם כל ההצלחה הענקית נשמרה גם מטכנולוגיה ומודרניות חיצונית..
למרות הצלחה מדהימה בעסק ועבודה מול יזמים גדולים. פשוט השראה לכולנו על אישה שמורה ערכית ומצליחה שזכרה שהעסק הראשון זה הבית והערכים! כואב ומחריד לשמוע על חיים קדושים שככה נגדעו. הלב מסרב להאמין, יהיה זכרה ברוך.
מאמינה שכמו רבות מנשות ישראל, גם אני הייתי סהרורית ומלאת מחשבות באותו יום ראשון בו התפרסמה הטרגדיה הנוראית על פטירתה של חגית ע"ה. ולא שהכרתי אותה, ובודאי שלא אישית. אבל מכירה חברות ובנות משפחה שהכירו אותה היטב. וסיפרו סיפורים מפעימים ומעוררי השראה על אישה צעירה מתוכנו שחיה חיים של אמת.
כחלק משיחת עבודה עם קולגה שאינה שומרת תומ"צ, שיתפתי אותה בטרגדיה, התגובה שלה הממה אותי, "תראי איך החיים נגמרים ברגע", היא אמרה, "צריך פשוט לנצל ולהנות"… האמת שזה שיתק אותי. ואח"כ הציף אותי ברחמים. עליה. לא חלילה כדי לקטרג על עמ"י ותינוקות שנשבו, אבל כן כדי לחזק את "והבדילנו מן התועים" ולהדגיש את המרחק העצום שיש ביננו בתפיסת העולם, גם אם אנחנו חולקות את אותו החדר בעבודה…
לא יודעת אם נכון או לא נכון להגיב במיוחד שהסיפור עצוב לי ממש וקשור אלי.
אני מכירה את המשפחה. יכולה לספר על המידות, התפילה שלה, הצניעות, שאנשים זה לא נושא שיחה, וגם על התורה כמובן שהיא הכי חשובה יותר מהכל.
רציתי להוסיף שאולי יש כאלה שהתיאורים העצומים על ויתור עזרת הבעל עלולים לגרום להם לחולשה (בפרט כשיש בית עם קטנים צפופים, בלי גדולים שעוזרים או משפחה שעוזרים + הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם + אישה שעובדת 9 שעות + נסיעות+ אוכל+ קניות+ נקיונות+ וכו' וכו'…)
צריך לשים לב שכל אחת והכוחות שלה החיים שלה, הצרכים והוצאות שיש לה. הכסף שיש להם ומספר הילדים והגיל שלהם… בלי השוואות וכמובן בלי להיחלש, כל אחת כפי שרצון ה' ממנה לפי תנאי חייה.
שלא נדע צער ושיהיה בשורות טובות לכל עם ישראל אמן
***
הייתי הבוקר בניחום אבלים, ראיתי את לאה ראם, רציתי לחכות לה בחוץ לדבר איתה, אבל הזמן לא איפשר לי. רק הנקודה שרציתי להדגיש היא שמחנכים אותנו לבית של תורה. כל אחת זה משהו אחר, אנחנו יכולות וצריכות לאפשר להתפלל לשאוף לרצות הכל במסגרת הכוחות שלנו, אבל שלא נשכח את חשיבות התפקיד שלנו – לגדל משפחה ברוכת ילדים. שזהו ערך כ"כ חשוב, ואם צריך לזה עזרה מהבעל זה בסדר גמור
כשכל אמהות ואבות באו לבקש שהבנים יצאו מהגלות (יצחק הזכיר את עקדת יצחק וכו' רחל – את הסימנים) יעקב בא עם הזכות של גידול משפחה לפני הקב"ה.
שיהיה ברור שכל המייל מדויק מדהים, ותודה ענקית ויישר כוח גדול!
מצמרר, פשוט לבכות, לא ידעתי, ככה נשים צעירות נקטפות… איזה פחד!! במה נתחזק??? אולי בצניעות כי אם מדברים אלינו הנשים? שיהיו החיזוקים לעילוי נשמתה של חגית, אולי אפשר לרשום את השם המלא שנוכל לומר.
***
על פניו נשמע הכל כל כך מושלם הבעל יושב ולומד, האישה מרוויחה ומצליחה נשמע כמו אידיאליה הפטירה שלה בשבילי זה יותר מאשר אירוע מצמרר ועצוב אלא גם תזכורת שהכל כל כך זמני.
***
כ"כ מרגש. דמעות. המטרה שלה פשוט ברורה כל הזמן, ומול העיניים לא עומד הכסף/קידום/קריירה אלא דבר אחד המטרה האמיתית-עבד ד', אמא בבית של תורה כמה מחזק!!!
***
עצוב מאד, לא הכרתי אותה אבל נשמע שהיתה אישה גדולה, תהא נשמתה הטהורה צרורה בצרור החיים אמן. ה' לוקח אליו את הטובים ביותר. ב.ד.ה
***
וואי ממש מחזק מאוד. טוב ממש לשמוע כאלה סיפורים שמחזקים אותנו כדי להיזכר מה באמת הדבר העיקרי. הבית ולא העבודה!!!! ממש חיזקתם. תודה רבה!
***
תודה לכן על המדור הנ"ל! אתם נותנים לי המון כח- דווקא בסיפורים האלו, יותר מכל המדורים האחרים… יישר כח גדול!!
***
מקור להשראה! אשרינו שזכינו שבדורינו יש בנות עליה!!!
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
שלום וברכה זוהי הזדמנות בשבילי להודות על התוכן העשיר, המרומם והקריטי של השמורה, ששומר עלי ומזכיר לי כל הזמן. רציתי להגיב לכותבת תגובה – לזכור להקשיב ללב.
כותבת יקרה, כתבת דברים נהדרים! חשובים כל כך ברור, שיצר הרע לא נח אף פעם, ותמיד צריך לעצור ולחשוב מה משפיע עלינו. וזה נכון שבתוך הנטפרי יש כל כך הרבה דברים שלא משפיעים עלינו לטוב גם אם אינם אסורים.
אבל, עם כל זה רציתי להסב את תשומת הלב שלך גם בנטפרי או בסינונים אחרים אפשר לחסום את המחשב לצרכי עבודה בלבד, ולהגדיר אותם בצורה מדויקת כך שהמחשב לא יהיה חסום פחות מהסמארטפון. ואם נחשוב, למה על הסמארטפון השקעת כ"כ להגדיר את הצורך, לחסום כל מה שלא נדרש ומבזבז זמן – ועל המחשב לא?
כנראה בגלל העובדה שהרבנים חוזרים ומתריעים כל הזמן על חומרת הנושא, נניח שהמחשב והסמארטפון באותה רמת חסימה – הסמארטפון בעייתי הרבה יותר בגלל הנושא של הזמינות. ולכן אני לא חושבת שהעובדה שהצלחת ליצור סמארטפון מסונן – מוכיחה שצריך את הלב שלנו ולא את הרבנים (אגב, אני לגמרי איתך בזה שכדאי להקשיב ללב ולהחמיר גם יותר, רק שפה זו לא דוגמה נכונה) הרבה הצלחה
מאוד מחזק – תודה רבה!!! גם לי יש סיפור על תמונה. העולם של היום דורש תמונות.
מקום העבודה שלי דרש תמונת פרופיל בכל המערכות וכשלא הסכמתי איימו עלי בפיטורין. 2 רבנים גדולים מאוד אמרו לי לא לשים גם אם יפטרו, בסוף ניצלתי באופן ניסי הרגשתי גם את יד ה'
