עיצוב חדרים

עוד תגובה ללראות את הנולד: 

קראתי והזדהיתי עם הקושי וההתמודדות למרות שלא חוויתי את זה כלל, ורציתי לציין שתי נקודות: 

א. מכירות את הסיפור של הפקעלה, שכל אחד ייקח את החבילה שלו? ובכן, לכולנו, לנשואת/ רווקות/ ממתינות/ האלו שנראה שלא חסר להן כלום-כלום, יש ניסיונות. ובלי ציניות, יש אולי שחושבות שהן היחידות בעולם שמתמודדות, כי חברותיהן הנשואות/אמהות באושר לעולם לא תספרנה על בורות אפלים שאיש לא יבין ורק ה' יודע. 

יש רגעים קשים מנשוא גם בבית נפלא מלא ילדים, ויש רגעים של אושר גם לרווקה/גרושה/ ממתינה… ואת כולם ה' ברחמיו שולח בפינצטה לפי כוחות נפשו של כל אחד. "ברוך גוזר – ומקיים"! 

נקודה נוספת: יש משפט: חולה, על איזה צד שתשכיב אותו – יכאב לו. ואכן, אין ספר הדרכה לסביבה, אך לך המתמודדת יש אפשרויות: א. לכתוב אותו… או לספר לסביבה בפשטות מה נחמד לך ומה לא, כל אחת אוהבת פתיחות אם היא כנה. ב. לשכב על הצד שנוח לך – לקבל את הדברים כפי שאת בוחרת!!! והבחירה – בידך בלבד! ה' יהיה בעזר כולנו ושנראה ישועות בקרוב!! 

שד' ימלא משאלותיך בקרוב! אני בטוחה שכולנו התחזקנו בשימת לב לדיבורים שלנו בזכותך. 

אני רוצה לשתף שכל התמודדות ולא רק ציפייה והמתנה (שלא נתנסה) גורמת לנושאי שיחה רגילים כביכול להיות כואבים. אני אישה שמנה, שניסתה בחייה הרבה הרבה דיאטות שלא צלחו ובכלל לא מוצאת בגדים יפים למידה שלי וגם מה שמוצאת הם לא בהכרח אופנתיים וצבעוניים. 

מאוד כואב לי להיות כל הזמן מחוץ לעניינים, כי הנושא השני המדובר לאחר הילדים זה הבגדים. אז חברות אנא שימו לב לא רק ל"הבעיות הכואבות מאוד" סביבנו, אלא לכל הסובבות ולראות אם נושא השיחה שלנו לא דורך על יבלת של מישהי אחרת כמובן. 

לא שלא יעלו בכלל את הנושא- גם אני רוצה לדעת על מה לחלום שאלבש אם אהיה רזה מחר…. אבל לא צריך כל הזמן לדוש בזה וכמובן לא להתלונן שבחנויות לא מביאים בגדים מידה 32 לידי…. 

מאחלת לכל הממתינות שבקרוב יוושעו בע"ה. 

בעניין תשומת הלב לנושא הרגישות, יש מודעות לרגישות לנשים שאין להם ילדים ומצפות לילדים, אבל יש תחום שהוא מחוץ לתחומי הרגישות… נשים שיש להם ילדים ומצפות לילדים. 

ב"ה יש לי ילדים וכל אחד מהם הוא נס משמים, אבל לצערי אני חווה הרבה חוסר רגישות של הסביבה, וגם כשניסיתי בעבר לשתף חברות בקושי, עדיין אין רגישות… 

לדוג חברה שסיפרה כמה קשה לה להסתדר עם 2 תינוקות, שנה אחרי שנה ועוד כמה אחים מעליהם, אולי תחשבי על החברה? אולי המרווחים שיש בין הילדים שלה הם מאילוץ והיו כרוכים בסבל ובהמתנה וכאבי לב? 

או חברה שספרה בתחילת המלחמה כמה קשה לה שלילדים אין מסגרת לימודית ואמרה טוב, אצלי יש 8 זה יותר קשה מהX שיש לך, אולי תחשבי שזה שיש לי X ולא יותר כרגע ושהקטן שלי כבר ממש לא תינוק, זה לא מרצון? זה ניסיון לא קל 

קראתי את התגובות של כאלו שמצפות והאלו שברוך ה' נשואות, עם ילדים וכו' שבאמת אכפת להן מאד מהחברות שלהן שעדיין בהמתנה, רואים את האכפתיות שלהן!! והמחכות צריכות לזכור שלפעמים זה כמעט בלתי אפשרי-לא לדבר כלום? פוגע! לשתף? בסיכון גבוה לפגוע! לומר שאכפת מהמצב, ומתפללים עלייך? גורם לתחושת מסכנות… 

מאד מאד קשה למצוא את החבל הדק שיגרום להרגשה טובה, ולכן הדבר היחיד שאולי בחלק מהמקרים יכול לעזור הוא לדבר פתוח! כן פשוט לומר-אני יודעת שקשה לך, מה נעים לך? את מרגישה בנוח שאני משתפת אותך בכך ובכך? (אני ככה פתוחה עם חברה שלי שמחכה וזה מדהים לשתינו!) לדעת לשאול בעדינות, וגם מהצד המחכה והכאוב-לפעמים לדעת לומר כן, קשה לי שאתן מדברות לידי על כך וכך, בצורה בריאה ונעימה 

שוב, אני מודעת ממש שלא בכל מערכת יחסים אפשר לדבר כך, אבל לפעמים שווה להיות אמיצות ולהרוויח ששני הצדדים מרגישים טוב הרבה יותר! 

עוד דבר, דיברתן בעיקר על התמודדות בציפייה לחתן/לילדים, אתן יודעות כמה התמודדויות יש, שהן שקופות ואתן אפילו לא יודעות עליהן? 

מכירה נשים שמתמודדות בתוך הבית, אם זה בשלום בית, במצבים נפשיים, מכירה מישהי מקרוב שצריכה לעבור טיפולים למרות שיש לה כבר ילדים כי יש להם בעיה גנטית, ואף אחד מבחוץ לא יודע! תחשבו מה אישה כזאת עוברת שאף אחד בעולם לא מנחש את זה? שבנוסף לקושי יש גם את ההסתרה? 

אין לי פתרון. ממש לא. כי אני לא יכולה לבוא ולומר אל תדברו על כלום, אנחנו נשים פטפטניות…. אבל להיות רגישות, לפתח את החוש הזה, בהמשך למה שדיברו על הנושא של צניעות ופרטיות בדיבור-לא לשפוך הכל לחברות, מה שצריך-צריך, אבל לא לתאר את החיים הוורודים שלך גם לחברה שנראה לך שגם אצלה הכל מושלם, כי אף אחד לא מושלם….. 

התגובה שלי מגיעה באיחור, אבל מתחשק לי לזעוק לזעוק את הכאב של אלה שפגעו בטעות, ממש בלי כוונה, ואוכלות את הלב. 

אני בטוחה שאם נעלה את אותה חסרת טקט ורגישות ששאלה "באיזה שלב את" יתכן שנגלה אישה שחשבה רבות איך לנסח את השאלה שתהיה טקטית מבחינתה ולא מחייבת ושאלה באיזה שלב. פעם אחת בחיי שאלתי מישהי על הילדים שלה… פעם אחת ויחידה! ו… מסתבר שעליתי על מוקש רציני…. אכלתי את הלב לילות שלמים…. 

בנות אני מתחננת-אם מגיעה מישהי חדשה לעבודה ויש אצלכם מישהי עם סיפור מורכב -תעדכנו אותה!! תמצאו את הדרך לשוחח איתה ב-4 עיניים וליידע…. למנוע שפיכות דמים ל-2 הכיוונים. נפגעת? אל תשמרי בלב ותנטרי לה טינה כל חייך-תיידעי את החברה ותעזרי לה להתנצל. 

היתה לי סיטואציה לא נעימה, אמרתי משפט שבאוזן שלי היה נשמע חמוד ומפרגן, ולקולגה מהעבודה היה נשמע גזעני ועדתי… הנס שלי היה שאותה חברה מקסימה למחרת אמרה לי שהמשפט הזה לא מתאים לי, אני ישר התנצלתי, הסברתי לה למה התכוונתי, וזהו, הכל נמחק, לא חבל על העלבונות האלה?! 

עצה טובה למי שמשתפת ולא רוצה לדרוך על יבלות של אחרים-להשתדל לא לתת "מספרים" למשל-במקום לומר "איך אני רוצה שבת במלון X שעולה XXX שקל" (מנסיון אישי של חברה שלא הבינה איך כל העיניים עליה) לומר" איך אני רוצה שבת נופש לנוח" וכנ"ל על גילאים-זה בסדר שאת מוטרדת שאחותך הקטנה עדיין בשידוכים, ושההורים דואגים וכו'-רק פליז אל תגידי שהיא בת 23 (או לפחות אל תדגישי מה ההורים שלך ציפו שהיא תהיה בגיל הזה) כשיש במחלקה חברה רווקה שיכולה להיות אמא שלה… 

ולהתפלל שלא תצא תקלה-זה הכי חשוב, כי הרבה פעמים העלבון לא מגיע מהמילה, אלא מהפרשנות שאותו אדם נותן למילה שלך. כשמישהי צעירה ממך "מתחקרת" אותך על הניסיון שלך/הסטטוס שלך וכו-זה מרגיז ומקפיץ אותך על כל מילה שלה. אז בנות חדשות במשרד-תתחילו לאט, תהיו שקטות ועדינות ותלמדו את המקום מבלי לעשות נזק, הבנות רוצות להיות חברות שלכן, והן יהיו אל דאגה! 

תגובה על הסיפור והתגובות על רגישות בנושאי שיחה. 

מניסיון אישי גם להסתיר באלגנטיות או באגרסיביות דברים שחוששים ש'אולי יצערו', אפילו אם מדובר ב'איזה מיקסר קנו לכלה החדשה במשפחה' בניגוד אליך, שקיבלת משהו יחסית פשוט. עצם ההסתרה והסטת הנושא בחדות ובבקורתיות על ידי הגיסה הגדולה, עושה תחושה כאילו לא סומכים על הגיסה שנוכחת שלא תפרגן… 

או לפעמים כשאת משתפת גיסה אחת ב'קודים' על איזה משרה קיבלת ומה קנית ואיפה, והגיסה השניה מנסה לקלוט על מה מדובר, כי היא מרגישה שהיא מוּצאת בציניות אל מחוץ לעניינים, זה שוב הרבה יותר פוגע מאשר לשמוע ולהשתתף ברחבות כלכלית שהקב"ה נתן לך, או משרה מכובדת שממילא אפשר לקלוט מהי כעבור זמן. 

זה פוגע עצם ההסתרה. מרגיש כאילו לא נאה לה לשתף אותה, כאילו היא לא בליגה שלה. בעצם זה דורש עבודה עצמית ממנה, אבל אולי כאן המקום לעורר על הרגישות הפשוטה – תפסיקו להיות סנוביות במסווה צדקני.. 

תגובה לכל התגובות הכואבות: 

קראתי את התגובות שלכן ושמעתי את הכאב שלכן. כל אותן בנות יקרות שהיו במצב הקשה הזה של לחכות. זה כאב כל כך עמוק וקשה. זכורנה שגם האימהות הקדושות היו עקרות כי ה' התאווה לתפילתן! אך עדיין כל כך כואב! 

לי יש כאב מסוג אחר שלא כאן הבמה לפרט עליו. מה שמשותף בכאבים הללו זה הבדידות שלך עם הקושי. כלומר שאחרים לא מבינים ולא יבינו את עומק הכאב שלך… 

מה אפשר לעשות כדי להקל מהטעם המריר של הכאב? כמובן להתחזק בנושא שהועלה: רגישות, רגישות, רגישות, לא לדרוך על יבלות כואבות! אפשר תמיד להרחיב בנושאים אחרים. העולם מלא בנושאים מעניינים. 

אוהבת אתכן! כאבכן נגע לליבי עמוק! 

בקשר לנושא הסוער של דיבורים ותגובות ליד חברות שמצפות לישועה – 

לבחורה היקרה ששיתפה על תגובות פוגעות כשמספרים לה על כך שמתפללים עליה, האמת היא שהופתעתי… אני ברוך השם לא מתמודדת עם המתנה לילדים או לבעל, אך כמו כולם, מתמודדת בחזיתות אחרות. 

אישית, מחזק אותי מאוד שמספרים לי שמתפללים עליי (כמובן חברות קרובות) וכך גם אני נוהגת. ההרגשה שלי שכדאי לך לשתף את הסובבים שלך ברגשותייך, כי כולנו רק רוצים לעשות טוב ולא לפגוע חלילה… 

וכאן אני פונה גם לעצמי וגם לכל המתמודדות באשר הן – הסביבה ברובה רוצה להיות רגישה, אבל אף אחד לא נביא, כל אחת שונה וכל אחת מצפה להתייחסות אחרת, בואו נשתף מה עושה לנו טוב ומה לא… אולי לא כל כך פשוט אבל בעזרת השם יהיה משתלם… (; 

תגובה על הסיפור לראות את הנולד שאלו מה נכון לדבר, מה לא יכאיב. 

יכולה לומר מהניסיון שלי, שכשמשהו כואב – לא משנה מאיפה תגעי בו, הוא יכאב. זה פשוט המצב שכואב, וכשנוגעים בו, או מהכיוון של דיבורים על מה שאין, או מהכיוון של שתיקה רועמת על מה שאין, או לא משנה באיזו צורה – זה פשוט מעורר את הכאב. מה שבטוח זה שיש דיבורים ואמירות והתנהגויות שמכאיבות יותר. 

ברור שזה משתנה לגמרי מאדם לאדם, אפילו מיום ליום אצל אותו אדם, אולי בדיוק היה אתמול איזה שידוך שירד או שסתם אין לי מצב רוח, ולכן באמת אין כללים. אבל אני כן יכולה לשתף מתגובות ואמירות שקיבלתי, מה אני הרגשתי. 

אני עדיין לא נשואה, אחותי הקטנה לא מזמן עקפה אותי, וחוץ מכל מה שכאב לי מעצם העניין, היה לי חשש גדול מאד מהתגובות של הסביבה בארוסין, חתונה וכו. (האמת לא יודעת למה אנשים בכלל חושבים שהם אמורים להתייחס למצב הזה בתור אורחים בשמחה. דעתי האישית – אולי מישהו יחלוק עלי – זה פשוט לא עניינכם). 

חייבת לומר שהערכתי את רוב רוב הנשים, שפשוט אמרו מזל טוב, כמו שאומרים לכל אחות של כלה. ואם אתן רוצות לדעת מה להגיד בכזה מצב זאת העצה שלי – תתנהגו כמו לכל אחות של כלה. כמו שהיה בחתונה של אחותי הגדולה, וכמו שאתם מאחלות לאחותי הנשואה. 

אבל היו כמה בודדות שהיו חייבות להזכיר את העובדה שהם מודעות לזה שהיא עקפה אותי, החל בלהסביר כמה הם מעריכות אותי על הוויתור (אל תתערבו. פשוט אל תתערבו. המשפטים האלה ממש לא עושים לי טוב ולא מרחיבים לי את הלב) המשך בנענועי כתפיים וידיים נרגשים ומוגזמים של "בקרוב אצלך!!", וכלה בלהסביר לי כמה מתפללים עלי בלי סוף (אני שמחה שמתפללים עלי ובאמת מודה על זה, אבל לא חייבים להגיד לי את זה). 

זאת המסקנה שלי בסיטואציה הזאת ספציפית. לא חייבים לשים זכוכית מגדלת על המצב. זה רק מכאיב ולא נותן כלום. תתייחסו רגיל, כי גם אם כואב לי, וגם אם מאד כואב לי, (ואגב לא חייב להיות שבשניה זאת אני עסוקה בכאב), עדיין כנראה שאני מעדיפה לשתף את הכאב הזה לא דווקא איתכם, ולא דווקא עכשיו. 

אני מאמינה שאפשר ללמוד מזה לעוד סיטואציות רגישות. ולדעתי כשמתחילים להעיר הערות יש סיכויים גבוהים בהרבה שתכאיבו למישהו. 

לא התייחסתי פה לסתם דיבורים יומיומיים, כי באמת אין לי עצה, צריך פשוט רגישות, להקשיב ללב, ועדיין לא בטוח שתמיד נצליח לכוון מה נכון לומר. בתפילה שהקב"ה ישים לנו תמיד את המילים הנכונות. 

רציתי להגיב דווקא לסיפור לראות את הנולד ולשיתופים של השבוע- קראתי את כל התגובות וזה נתן לי כ"כ הרבה כוח! אז תודה גדולה לכל השמורות!!! 

עכשיו לגבי הסיפור- אני מזדהה מאוד מאוד מאוד אם כי אני חווה את הניסיון מזווית קצת שונה, אני חווה את הניסיון ממקום של אחת שכבר טעמה פעם אחת את החוויה המדהימה הזו של ללדת ותינוק וכו' ועכשיו מצפה ומשתוקקת עד כלות לילד נוסף. 

זה קושי עצום ונורא, במיוחד שתמיד יהיו את האלה שלא יבינו בכלל מה אני מדברת- "תגידי תודה שיש לך ילד! יש כאלה שגם את זה אין להן…", או למשל כשאת הולכת עם הילד ברחוב ושואלים-"אז כמה ילדים יש לך, מה רק אחד???" כן, הקב"ה חונן אותנו (בינתיים) רק באחד ואני אוהבת אותו ומודה לה' בלי סוף, אבל זה לא סותר את הכמיהה והרצון הזה לילדים נוספים. זה כמו להביא למישהו לטעום מאכל מתוק וטעים מאוד מאוד אבל רק קצת. זה בדיוק התחושה… 

במיוחד שאנחנו מוקפים בסביבה חברות, אחיות גיסות וכו', וכשאת רואה חברות שיולדות שנה אחרי שנה ומתלוננות על התינוק שבכה וכו' -יש לי רצון אדיר לנער אותן ולהגיד- את לא מבינה כלום מהחיים שלך! אני מוכנה לעשות הכל בשביל לקום שוב באמצע הלילה לבכי של של תינוק! 

זהו, אין לי אלא לברך ולאחל לכל אחת ואחת שמחכה ומתמודדת שהקב"ה ייתן לנו הרבה הרבה כוחות עד שיגיעו הילדים / הזיווג וכו' וגם הרבה כוחות בהתמודדות מול הסביבה, כי את הניסיון הקב"ה נתן והוא נתן אותו מדויק בשבילנו, וכשאני נתקלת במשפטים חסרי טקט, או באמהות שפשוט לא מבינות- אני אומרת לעצמי, הן לא אטומות או רעות-הן באמת לא מבינות!!! וזה לא מרוע ח"ו, פשוט בגלל שזה לא הניסיון שלהן!

לכל חברותינו האהובות והיקרות, שנמצאות בעמדת המתנה ורוצות להישאר חברות שלנו, 

אני קוראת בכאב את כל התגובות שלכן על חוסר הטקט של החברות, הלוואי היינו יכולים באמת לעזור. אני חושבת שייתכן שיש מקרים של חוסר רגישות באמת, אבל ברוב הפעמים באמת אין לאדם מהצד דרך לדעת איך לדבר בצורה שיהיה לכן טוב. 

אם נחשוב על כל מילה שאנחנו אומרות, ולא נספר את מה שעומד לנו על הלשון מהחיים שלנו – אז השיחה תהיה מאולצת ולא טבעית, ואולי פשוט לא תהיה שיחה ונמצא את עצמנו מדברות בחדר אחר שבו אפשר להיות "משוחררות" יותר. ואם נדבר על מה שעומד לנו על הלשון – זה באמת יכול כל כך להכאיב למי שעדיין מחכה… 

רציתי רק להגיד, בכל כך הרבה מהתגובות היה כעס וחוסר הבנה על אפס הרגישות של מי שדיברה איתך. אני רוצה שתדעי שהמישהי הזאת בדרך כלל לא רעה, ומאוד אכפת לה ממך והיא חושבת עלייך, ובהחלט ייתכן שהיא ישבה קודם בבית וחשבה איך לדבר כדי לא לפגוע בך והגיעה למסקנה שהכי כדאי לדבר כמו שהיא אכן דיברה… וייתכן שלמישהי אחרת זה היה יכול להיות טוב, אבל לך לא… או לפעמים שהיא פשוט לא ידעה 

(לדוגמא בסיפור המקורי של ההיא ששאלה "באיזה שלב את", הרי ברור שהיא לא רצתה להתבלבל ולשאול את השאלה הזאת אישה שמחכה לילדים.יתכן שהיא פשוט חשבה שהאישה הנ"ל בהריון. במקרה זה מאוד מובן שזה מכאיב, אבל לא מגיע מרוע  אלא מטעות אנוש.) 

אני רוצה שתדעו שאתן לא מוקפות בנשים רעות ולא אכפתיות חלילה, אלא רובן רגישות ואכפתיות וחושבות עליכן, ובכל זאת המילים שלהן לא היו נכונות במקרה הספציפי, והן לא יודעות מה אפשר לעשות. 

ובגלל שזה הנשים שנמצאות סביבכן, וכולנו רק רוצות שיהיה לכן טוב ונעים איתנו כמה שאפשר, אז אולי באמת תעזרו לנו ותעלו נושאי שיחה אחרים? אולי לכן יש רעיונות אחרים על מה לדבר, אם לנו אין? אנחנו נשתדל לשתף פעולה… 

מחכות איתכן ומאחלות לכן את כל הטוב שבעולם החברות בעבודה, בחתונה של חברה, בסעודת שבת ובכללי 

המילים ממש מתפרצות לי למקלדת… 

רק עכשיו קראתי את הסיפור/ דיון על הנושא של צניעות בדיבור, ואני כל כך שמחה שהעליתן את זה!! לא הבנתי את מי שכתבה מה הקשר של שמורה לנושא הזה? אדרבא, זו הבמה הכי מתאימה וראויה!!!!! שמורה קמה לחזק נשים עובדות בכל מה שקשור לעבודת ה', ועבודת ה' מקיפה את כל החיים שלנו, ויש את הנושאים כמו הנושא המדובר שבקושי שמעתי עד היום שמעלים אותו. 

לא יודעת אם יש לי מה לחדש אחרי כל התגובות היפות והמרגשות של נשים, אני גם בתור בחורה לפעמים התפוצצתי מלשמוע נשים מדברות בצורה כל כך לא עדינה ובקול על נושאים אישיים במעגלי החיים של האישה, עוד לפני החשיפה לפני גברים, זה ההפך מהערכים שחונכנו עליהם!!! 

הבעיה כמו שהעלו כאן שחינכו אותנו לפי כללים של אסור ומותר, בשלב של הסמינר בו הנושאים האלו היו פחות אקטואליים, ואז כשבחורה מתארסת, מתחתנת מחכה לילד וכו' פתאום יש המון נושאים מרתקים ודורשים שיתוף (וזה מובן מאד הצורך לשתף!) אבל-איפה ואת מי? זו השאלה… 

היום בתור נשואה פתאום יש לי הרבה יותר נסיון בזה, מצד אחד רוצה לדבר מצד שני קשה לשמור על הגבולות העדינים…. 

רציתי באמת לחדד את הנקודה, שנשים לא שמות לב לפעמים שגם משפטים הכי תמימים בעולם יכולים לפגוע בשלום בית של אישה אחרת-את אף פעם לא יכולה לדעת מה המצב אצלם! ומה רגיש אצלה!!!! 

עבדתי במקום חרדי שבנות שהתארסו והתחתנו לא גמרו לדבר על החתן, הבעל הטרי, ומה שהוא אוהב ומה שלא, ומה אמר ולאיפה הם יצאו…. וכולן שומעות מה שהיא מדברת איתו על מה שהוא כתב לה וקנה לה….. והכל בתמימות! אבל מה עם הפרטיות? למה הכל צריך לעבור הלאה החוצה? 

אני לא מדברת כשזה קורה באוטובוס ואני פשוט מתביישת בשביל אותה אחת שלא מדמיינת כמה אוזניים מקשיבות לה…. מקווה לשינוי….