לתגובות הקוראות
בתוך שאר אבלי ציון
אני עובדת במשרד מעורב מכל המגזרים והסגנונות.
אנחנו כמה נשים חרדיות, משתדלות להישאר בתחום ענייני ומחוץ לגיבושים וכו'.
יש לנו בוס עם נוכחות מאד מרכזית ומוערכת במשרד, אנו נמצאות איתו בקשרים מקצועיים שוטפים.
לפני מס' שבועות הוא החל להיעדר באופן תכוף מהמשרד. גם כשהגיע היה נראה מוטרד מאד, ועדכן שאמו מאושפזת במצב בריאותי גרוע בבי"ח. סיפר שעומדת לעבור ניתוח דחוף ועוד..
הצטערנו בצערו, איחלנו רפואה שלמה ואף ביני לבין עצמי התפללתי לרפואתה.
בוקר אחד התפרסמה במשרד ההודעה המרה: אמא של הבוס נפטרה.
סדרי העבודה השתבשו לגמרי באותו יום, כולם דיברו על האירוע. חלק מהאנשים הכירו את משפחתו הקרובה של הבוס, חלק הכירו רק מהסיפורים, וכולם כולם הרגישו שאירוע כה משמעותי עבור הבוס חייב להיות מלווה בהתייחסות הולמת של המשרד.
הלוויה התקיימה בשעות אחה"צ בעיר אחרת, כך שלמזלי לא נכנסתי כלל לדילמה אם ללכת או לא.
אך למחרת כל השיח המשרדי היה סביב השאלה: מתי הולכים, מי הולך, ניחמת כבר, מתי הולכים לנחם וכו'.
לכולם היה מובן מאליו שחייבים ללכת בייצוג מלא עד שלא היתה בכלל שאלה.
בפרט ראש הצוות שלי, כמי שמתפקד כמס' 2 ממלא מקום באופן זמני, חש אחריות אישית לארגן את תורנות הניחומים ולוודא שכולם מתפקדים על הצד הטוב ביותר.
כעובדת בכירה, הוא בא אלי פעם אחר פעם לשאול באיזה יום ולאיזה קבוצה אני מצטרפת, ואני חשתי במיצר. האם ללכת או לא?
בסופו של דבר החלטתי שלא אמורה להיות כאן שום בעיה. זה לא שאני הולכת לחתונה שלהם או משהו כזה. בסך הכל ניחום אבלים, שזו גם מצווה גדולה, ובכלל- בשעת צער כזאת זה נראה לי המינימום האנושי להראות השתתפות. וגם, אם לא אלך איזה פנים יהיו לי כשהוא יחזור למשרד? מה יחשבו עלינו בתור חרדיות, שאנחנו אטומות לגמרי ולא מבינות איך להתנהג?
ביררתי מי עומד לנסוע, והחלטתי להדר ולהקפיד לנסוע עם עוד כמה נשים חרדיות בלי נוכחות גברים. אחרי דין ודברים זה אכן הסתדר.
נסענו. הגענו לבית של הבוס שהמה מנחמים.
קודם כל, זה היה מוזר מאד להיכנס לד' האמות הפרטיות של האיש העסקי והענייני שאני מכירה מהמשרד.
פתאום ראיתי אותו במימד הרחב יותר: בן אדם בעל אישה, ילדים, קרובי משפחה, ידידים ומכרים. בית המעוצב בטעם אישי, ספרים, תחביבים, חצר מטופחת…
"מעוצב בטעם אישי" חבל להרחיב את הדיבור. לאישה שמורה כמוני, להיכנס לבית חילוני גמור שכזה זו היתה חוייה מאד בלתי נעימה, ואי אפשר לפרט. אי נעימות טיפסה בי מכף רגל ועד ראש, חיפשתי פינה להניח עליה את מבטי ולא מצאתי, הכל היה זר וצורם ודוקר.
גם ניחום האבלים לא היה בדיוק בסגנון הקלאסי שאני מכירה מהפעמים הבודדות בהן הזדמן לי לקיים את המצווה. כמובן, שם לא שמעו על הפרדה בין נשים לגברים. המעגל הספונטני והמגוון שהיה שם, לא היה בדיוק המקום המתאים בשבילי להשתלב. באי נעימות גררנו מספר כסאות והשתדלנו להתיישב מן הצד ולא לבלוט, אבל בפורום המשפחתי החם הזה לא היה לנו סיכוי.
הבוס היה נרגש מן המחווה וטרח להציג אותנו בפני בני משפחתו, בליווי מחמאות שהעלו סומק בלחיי. לאחר מכן התפתחה שיחה על האם המנוחה, לה תרמו כל יושבי המעגל, שהעלו זכרונות ונוסטלגיות מן הסוג שגרם לי לרצות שוב ושוב להיבלע באדמה. בשלב מסוים הבוס שלף אלבומים עמוסי תמונות מילדותו ומחייה של האם והעביר אותם בינינו, לא מצאתי שום פתרון הגיוני חוץ מלקחת אותם ולדפדף בנימוס., כשאני משתדלת לא להתעכב על התמונות שאת רובן הרגשתי שאסור לי לראות…
הכיסא בער תחתי באי נוחות אך לא יכולתי לקום וללכת, כיוון שהייתי כבולה ל"טרמפ" של העובדת הדתייה שהסיעה אותנו, שלא חשה צורך זהה לקום וללכת. כך נשארתי בעל כורחי חצי שעה ארוכה מנשוא, שבסופה ניסיתי למלמל את הנוסח הידוע (תלוי למי) "המקום ינחם אתכם" אך מול המבטים הלא מבינים קולי הלך ודעך ממילה למילה…
כשחזרתי הביתה ניסיתי להתאושש מהחוויה וישבתי לעשות חושבים יחד עם בעלי. הרגשתי שמשהו כאן היה מוטעה לגמרי. מה בכלל המקום שלי באירוע משפחתי שכזה? נכון שזו לא חתונה, אלא מעמד מצער מאד, אבל זה כן בהחלט כניסה למרחב החיים האישיים של עובד במשרד שאני לא אמורה להיות בו כלל, וחריגה בולטת מהקשר המקצועי נטו אותו אני כל כך מנסה להקפיד ולשמר.
המחווה לא מתאימה, הבית לא מתאים, החברה לא מתאימה. הרגשתי חסרת אונים- איפה טעיתי? מה כן הייתי אמורה לעשות? האם אני לא אמורה להתיחס כבן אדם למה שקורה לאנשים סביבי?
אחרי מחשבה רבה הגענו למסקנה , בעלי ואני, כי לא היה קורה מאומה אם לא הייתי מצטרפת. ייתכן שעיקר אי הנוחות היתה מול העובדים שמאד לחצו עלי להצטרף, אך כדי לרצות אותם זו לא סיבה לעבור על עקרונותי. יכולתי לומר להם שאני מאד משתתפת בצער אך לא מתאפשר לי להגיע.
ולגבי הבוס עצמו- הוא ודאי עסוק קודם כל במאורע המשמעותי עצמו שעובר עליו, וההשתפות או אי ההשתתפות שלי היא רק סוגיה זניחה בתמונה הכוללת. מספיק עובדים הגיעו, ואף אם היה שם לב שלא הגענו- הרי הוא כבר מכיר אותנו מהרבה שנים של עבודה משותפת, ויכול להבין שגם כאן עובדת חרדית היא משהו מסוג אחר, וקודי ההתנהגות שלה יותר מרוחקים. אדרבא, אם תהיה פה הדגשת השונות ואי הקרבה, יש בזה תועלת.
"בפעם הבאה, שלא תקרה חלילה לאף אחד, אני חושבת שאפשר פשוט להסתפק בשליחת מייל קצר" סיכמתי. אפשר בהחלט לכתוב משהו כמו: "הצטערנו מאד לשמוע על האבידה, המקום ינחם אתכם, ושלא תדעו עוד מצער" או משהו כזה. זה מספיק כדי להגיב בצורה מנומסת, ועם זאת לא להתקרב במקום שלא צריך"
היום, כשהאבלות הגדולה על ציון וירושלים מתגברת שוב,
הלב כואב עם כל המקרים הקשים שעוברים על עמ"י,
על הגלות הארוכה הזאת וכל האבידות שהיא גוררת עמה.
שבעתיים גובר הכאב העצום על אלו שחיים בניתוק כל כך גדול, בהסתר כל כך כואב ועצוב
שהלואי ויגיע לקיצו עוד היום.
תגובות השמורות לסיפור
לכל המגיבות היקרות,
בעקבות תגובות שהגיעו למערכת, וביקשו לברר דעת תורה בנושא ניחום אבלים אצל עמיתים לעבודה-
פנינו לגאון הרב מאיר קסלר שליט"א לקבל את חוות דעתו.
בתשובתו ציין הרב מספר נקודות עיקריות:
- בעיקרון אין ללכת לניחומי אבלים שכאלו ככל הניתן.
- אם אין ברירה, יש ללכת עם הבעל / האב.
- עדיף ביותר במקרה כזה שלא תלכנה כולן, אלא לבחור עובדת משמעותית, שתלך עם בעלה והוא ינחם בשם כולם.
- בכל מקרה של ספק או נתונים מיוחדים, יש לפנות לרב לקבל תשובה פרטנית.
- יש לשים לב במקרים כאלו, לא להתחבר ממקום רגשי בניחום האבלים משום שזה עלול ליצור קירבה.
בהצלחה לכולן, ושנדע רק שמחות וישועות!
אני גם כן עובדת במשרד חילוני. הצוות לא גדול ולא היה שייך לא ללכת לנחם. החלטתי שאני הולכת לא עם עובדי/ות המשרד, אלא עם בעלי. ממילא, גם הבוס הראה יחס יותר מכובד, כי התכבד בבואו של בעלי, וגם לא התאים לו לדבר מול בעלי, כמו שהוא מדבר לעובדים במשרד.
נחמנו ניחום קצר. בעלי אמר כמה דברי אמונה וחיזוק שחשב עליהם מראש, ויצאנו. בכלל לא הסתכלתי על הבית או הנוכחים. התמקדנו בניחום קצר ויצאנו.
עצם הצפת הדילמה חשובה מאד. אל תעשו אף פעם דברים בלי לחשוב ולהתיעץ, ויש להתפלל שתהיה ס"ד לבחור בדרך טובה ובה יוליך אותנו הקב"ה שנזכה למצוות ולבנין ביהמ"ק בשמחת עולם בקרוב
יישר כוח על העלאת הנושא, כמו עוד נושאים חשובים.
אני אישית נתקלתי בסיטואציה דומה, והרגשתי והתייעצתי והיה מתאים וחשוב להגיע. מה שעשינו – באתי עם בעלי בזמן שביררנו שיש פחות אנשים, כמובן בעלי דיבר וכל הניחום היה בהתאם.
לא אומרת שזה מה שצריך, הרבה פעמים מייל מספיק וברור שעדיף. כמובן תמיד לשאול ולעשות מה שנכון קודם כל בשמירה על עצמנו ואחרי זה מה נכון כמה ואיך מבחינה אנושית.
אני יכולה להעיד שלפני כ16 שנה עבדנו 3 חרדיות מאד מאד שמורות וברורות מתחת לבוס חילוני (לצערינו שמאלני מצביע לערבים ועוד). היינו כולנו מאד ברורות עובדות מעולות ושותפות בעבודה בלבד. ברור לנו שעם השנים היחס שלו לחרדים השתנה!. לא עשינו את זה בשביל זה, אבל זה היה תוצאה טבעית של העמידה השמורה והברורה שלנו + ההתנהגות המקצועית והאנושית.
אז אם אין ברירה ואנחנו עובדות במקום חילוני – לפחות נזכור לכוון ונרוויח קידוש ד אמיתי על בסיס יום יומי.
כל כך מבינה אותך!!! הטעות מובנת לגמרי, ומה שיפה בעיני זו ההבנה המיידית שלך שזו טעות.
לפעמים כשמגיעים מרגישים ש'אם עשיתי את רצון ד' זה בטוח בסדר', וכך מטשטשים את התחושה הרעה, שהיא תחושה טובה! תחושה של בן אדם שחי, ולכן מרגיש!
לפני שנים רבות היתה אצלנו עובדת חילונית שישבה שבעה אחרי מאורע טראגי. הבוס- חרדי למהדרין! מקפיד על הלכה עד לקוצו של יוד! החליט ש-2 עובדות צריכות להגיע לנחם, כייצוג של המשרד. ובחר לצערי גם אותי, כאחת מהשתיים. עד היום אני מצטערת על הנסיעה הזאת. הישיבה הזו בתוך מעגל משפחתי שכולל גברים ונשים, והפטפוט שלהם, לא נשכחים ממני, ועברו מאז כמעט 15 שנה. המקום הזה לגמרי לגמרי לא מתאים לנו.
לפני תקופה נאלצתי לשבת שעות רבות בחדר המתנה של טיפול נמרץ, עבור קרוב משפחה. ביליתי שם יום ועוד יום, וישבה גם משפחה של חילוני ששכב בפנים. הם ישבו בקבוצה גדולה מאד, פטפטו וצחקו והעבירו את הזמן. כמובן לא הלכתי משם, הייתי שם בתפקיד. אך ההרגשה היתה כל כך רחוקה. השתדלתי מאד לא להתקרב יותר מדי. ישבתי ממש בצד שקועה לגמרי בענייני.
מצד שני, כמובן שחשוב להיות אנושיים, לכן, בכל ערב, כשוך המהומות של כל החברים, ניגשתי לנשים מהמשפחה הקרובה- אמא של המאושפז ואחיותיו, ושוחחנו קצת. כך מצד אחד היתה התייחסות שלי, וכמובן לקחנו את שמו לתפילה וזה מאד חיזק אותם, ומצד שני, הם ראו בבירור שכאשר יש עוד אנשים אני לגמרי לא בעניין איתם.
לעולם לא אדע אם נהגתי נכון, אך ד' עדי שניסיתי לפחות, ולא 'זרמתי' איך שקל… אין ספק שהמקומות האלו מבלבלים. ותמיד צריך תפילה שנעשה את הנכון והטוב! תודה ל'שמורה' על הסיפורים המחזקים!!!
וואו את מעלה בי זיכרון שמכה בי!!
כמוך גם אני הלכתי לנחם את הבוס. עבדתי במקום קטן ממש והיה לא מתאים לא לבוא בכלל, ובגלל שידעתי שהוא חילוני ולא תהיה הפרדה הגענו אני ובעלי- זה היה ברור לי לבוא איתו כנראה משמורה שבוער בעצמותיי שאפילו לא חשבתי אז לכתוב. בעלי, שבלט מידי בכובע וחליפה ומיד ביקשו ממנו לברך לעילוי נשמה (מישהו היה צריך להעלות את הנשמה הזו.. זכינו!)
קיבלתי תובנות ממך שאם יש עוד עובדים ומייל מכבד יספיק, או לבוא עם הבעל או אבא למי שרווקה (הגברים לרוב עניניים מאוד, באים לנחם וזהו. לא ישארו עוד מטעמי אי נעימות וזה השוני ממנו הנשים שיש בנו המון רגש והייתי לגמרי מדפדפת תמונות מתוך נימוס!.. והפלוס הגדול שזה תירוץ מצוין ללכת ולא להיתקע..:)
תודה לך על המראה שהצבת בפני ובפני כל בנות השמורה!! אשרייך!!
סיפור יפה וחזק מאוד!!!
באמת הרבה מהעבודה העצמית החשובה כ"כ במקום עבודה, היא התבוננות אחורה והסקת מסקנות מכל סיטואציה, אין חכם ומלמד כמו החיים. קרה לי הרבה אחרי מקרה חריג כזה או אחר לחשוב מה היה אפשר לעשות יותר טוב ומה לעשות בפעם הבאה כדי לא ליפול… מעריכה מאוד את ההתבוננות!!!
אבל מנגד ולא בסתירה הפריעה לי הגישה, כל צעד משמעותי יותר של התלבטות (והיתה פה התלבטות רצינית) צריכה לגרום לנו ללכת לשאול, אני חושבת שזה אמור להיות משהו הרבה יותר בסיסי וראשוני, לא אמור להיות בסיפור של החיים שלנו "התלבטתי מאוד והחלטתי X או Y….", אם יש שאלה יש את מי לשאול!!
(יצא לי לדבר לאחרונה עם חברה על מיילים שנשלחים בשבת. גם במקרה כזה, חוץ מפרטי ההלכות עצמן שצריך לשים לב אליהם, יש מקום לשאול רב שמתמצא במקומות עבודה, יש להתייחסות כזו או אחרת משמעות רצינית מכדי לשאול רב רק על הנקודות ההלכתיות שבדבר (לא תמיד נכון להעיר ולא תמיד נכון להתעלם….)) תודה!!!
וואו, לצערי הייתי בדילמה הזו כמה פעמים, היה לי ראש מחלקה שהיה גם ראש תחום שלי קודם שאמו נפטרה, הלוויה היתה בבוקר קרוב מאוד למשרד והיה לי טרמפ עם עובדת חרדית שנסעה עם רכב. שאלתי את בעלי והוא אמר לי תלכי.
התחרטתי ממש שהגעתי. לצערי זו לא היתה לויה אלא קבורה לקול צלילי פסנתר ושירי הילדים והבעל… ואני אישה עם מטפחת על הראש, בולטת למרחקים שאני חרדית. הרגשתי ממש חילול ה' להיות נוכחת במעמד שהוא הפך ההלכה היהודית. אחר כך, כששאלתי, הבנתי שזה היה לא בסדר להיות שם.
היה לי עוד מקרה עם מוביל דתי שאמו נפטרה והיה רק יום אחד לניחום ביקשתי מאבא שלי שישאל עבורי רב מה לעשות, התלבטנו אם לשלוח מכתב תנחומים מהעובדות החרדיות או לנסוע בערב לנחם. עד סוף יום העבודה לא קיבלתי תשובה ושלחנו מכתב תנחומים די רשמי מהעובדות החרדיות.
בערב קבלתי תשובה מהרב שאמר שאין לאשה ללכת לנחם גבר, והנכון ביותר הוא שאם יש צורך ממשי בעלי ינחם את המוביל שלי.
וואו אני בדיוק נמצאת באותה דילמה. אח של קולגה לעבודה נפל בעזה. ואין לי מושג איך להגיב לענין. נסעתי להלוויה הצבאית והרגשתי מבוכה גדולה לא ראיתי שום קשר ביני לבין המקום. לא רציתי לתת גושפנקא לכאלה שחושבים שהחרדים "חייבים" להגיע לכל הלוויות הצבאיות.
לאחר מכן הוכרחתי ללכת לשבעה. היה מאוד מוזר ולא קשור. דיברו על מה שהוא אהב לאכול, לעשות, ואיזה ספורטאי מצטיין הוא היה. ואני רציתי לצרוח זה מה שאתם זוכרים ממנו?? שהוא אהב לשתות בירה? שהוא רץ מרתון? והשיא מבחינתי היה שהמשפחה החליטה לזכרו לעשות צניחה חופשית בשבת קודש רח"ל לזכרו. ואני נשרפת מבפנים.
אבל באמת לא יודעת מה להגיב. האבל כל כך טרי והיא באמת שבורה מזה. אבל זה שבת קודש!!! איך אני יכולה להחמיא, להתלהב?? תודה שיש אתכם שמורה. זה נותן לי פינה קטנה פעמיים בשבוע קצת לנשום אויר פסגות צלול לפני שאני חוזרת למקום הנמוך והחשוך. לא נותן לי לשכוח למה אני פה ולמה כל זה.
קראתי את הסיפור, דילמות מהסוג הזה יכולות למצוא אותנו פעמים רבות בעבודה בסביבה מעורבת.
רציתי להוסיף שנכון לפעמים יש התלבטות והיא משולבת באי נעימות והרגשה ש"אולי כאן זה כן בסדר" ולפעמים אפילו עולים ההסברים של "קידוש שמים". וקשה לדעת מה באמת נכון לעשות.
אבל ב"ה שיש לנו את מי לשאול, ואני חושבת שבכל ספק כזה ראוי ללכת ולשאול רב שרגילים להתייעץ איתו. כי לא תמיד קל להבחין מהם שיקולים טהורים ומה היצה"ר או אי הנעימות שלנו. תודה רבה על הסיפורים המחזקים בכל שבוע הכתובים וערוכים בטוב טעם, ומשאירים נקודות למחשבה והתחזקות.
סיפור חזק טוב שאת משתפת, קשה באמת מלכתחילה לדמיין מה אמור להיות, טוב ללמוד מניסיון של אחרים.
בתחילת דרכי בעבודה, זוצי"ת, (הרבה לפני שקמה השמורה) הבוס שלי חגג "בר מצוה" לבנו לא הבנתי ולא חלמתי שיכול להיות בעיה באירוע כזה יהודי (כמה תמימה הייתי אז ב"ה) לא אשתף מה היה שם, במילה אחת ה-ז-ד-ע-ז-ע-ת-י….
מאז ועד היום ב"ה אני לא משתתפת בשמחות של עובדים במשרד וגם לא מזמינה לשמחות שלי ב"ה וכולם מבינים את זה ומכבדים. בהצלחה לכולן בשורות טובות
צר לי לקרוא על החוויה הכל כך מצערת. אני משתייכת לציבור חסידי שמור ביותר אצלנו נוהגים שאישה לא מנחמת גברים. מטעמי צניעות.
אפילו גיסי (בעלה של אחותי הגדולה, שאותו אני מכירה מאז היותי ילדה קטנה) שישב שבעה על אביו, לא נסעתי לנחם (בעיר אחרת) אלא מסרתי עם אחותי את תנחומיי לבעלה, ואת צערי על האבידה החשובה. (בעלי נסע, אבל לא מצאתי לנכון לשלוח איתו את התנחומים)
מתפלאה לקרוא שלא נעשתה שאלת רב. הסתכלות תורנית עם השכל הישר של התורה – יכלה לפתור את המצוקה מבעוד מועד אפילו אם לא כתוב במפורש שאישה לא מנחמת גבר ולהיפך, הרי לא כל אחד יכול להחליט לעצמו מהי צניעות עבורו…
אני חושבת שהסיפור הזה מדגיש את הצורך לשמורה….. הוא מזקק ומביא את המשותף שיש בהרבה דילמות שעולות מן הסיפורים כאן בשמורה.
לדעתי זה הצורך במקום כמו שמורה. מתחיל מזה שלא כבעבר שלמדו בעיקר הוראה, כיום יש מגוון של מסלולי הכשרה. כאן לדעתי מגיעה המקום של אמונת חכמים, היו יכולים להישאר רק בתחום ההוראה, ולהקפיד רק על עבודה בבית יעקב. אך הורו לאפשר עוד אפיקי פרנסה. וכאן לדעתי צריך לדעת שיש מחשבה רבה מה כן לאפשר ומה לא.
אך נראה להבנתי שהסוגיה של סביבת עבודה היא שאלה אישית. כך גם עולה מן הסיפורים המתפרסמים פה, שכל מקרה לגופו. יש כאלו שמורים להם לעבוד רק במשרד עם קבוצת נשים חרדיות ויש שמורים להם גם במקומות מעורבים.
כיוון של כל מקרה לגופו, עולה לי לפעמים שאלה שאני קוראת את הסיפורים פה: 'רגע, אז אני צריכה גם לנהוג כמו מה שמובא פה'- אני עונה לעצמי שהסיפורים כאן באו להשאיר אותי ערנית וחמה לנושא, וצריך בכל מקרה לשאול רב כי זה לב הניסיון פה.
בנושא כשרות לצורך העניין יש כללים ברורים ולכן אין קונפליקטים. הבהירות גם מקלה על ההתנהלות הרגשית שלנו בתוך הצורך לקיים את ההלכה. לעומת זאת כאן מדובר תחום שיש בו פחות חדות ובהירות, חוסר הידיעה הוא זה שמוסיף הרבה קושי.
לכן הדבר המשמעותי הוא תמיד לשאול דעת תורה שעולה שאלות, זה האזור הבטוח והידוע, בתוך הניסיון הזה. ולעניין ניחום אבלים למיטב זכרוני זה לא רק נושא של הנהגה מה נכון אלה גם שאלה הלכתית האם אישה יכולה לנחם איש.
יפה מאוד הרגישות של הכותבת שחשה כ"כ לא בנח לראות בית חילוני. לא כולם ככה…
אמא של הבוס שלי נפטרה לפני תקופה, לניחום אבלים הגעתי עם בעלי. זה היה מתוך אילוץ אבל בסופו של דבר זה היה ממש לברכה, הבוס התכבד בזה ואני הייתי פטורה מהשיחה האישית.
לגבי נוסח הניחום, ראיתי שכדאי לתת שתי מילים להקדמה לפני הנוסח הרגיל. להסביר משהו על משמעות המילים. רק בשורות טובות!
סיפור הזה הגיע בדיוק בזמן מתאים בשבילי. אני ראש צוות לחרדיות שעובדות עם חילוניים ובאחד הצוותים לא עלינו נהרג בעזה אחד מהבנים של אחד העובדים.
חשבתי אולי להגיד לעובדת החרדית שאני הראש צוות שלה שאולי יש מקום לחשוב ללכת לנחם בכל זאת המלחמה זה הצער של כולנו ולא רוצים לחזק וליצור חילול ה שלחרדים לא אכפת מהצער של המלחמה.
בסוף לא אמרתי לה והיא הסתפקה בכתיבת מייל לעובד בצוות שלה. המכתב הזה מאוד חיזק אותי ואת ההחלטה שלי לא להגיד לעובדת ללכת לנחם. תודה!!
אני מעריכה מאוד שהיא מצליחה לשמור על הלכות צניעות במקום העבודה ביום יום, ושזו הנפילה הראשונה שלה. אני הייתי מפחדת לעבוד במקום הזה, אמנם יש לי עמוד שדרה, וכשצריך אני הולכת נגד הזרם, אבל זה לא לכתחילה.
מאוד חשוב לי למצוא חן בעיני החברה, ואני חייבת משוב, ולמדו אותנו בסמינר שאסור לקבל מחמאות מגבר על העבודה, אלא רק ביקורת עניינית. ואני מאוד מעריכה את היחסים הטובים שלה עם בעלה, כך שהיא לא פחדה לספר לו את האמת ולהתייעץ איתו, אפילו שזה מעיד על חולשתה.
וואו, אני כ"כ מבינה את הקושי לא ללכת מצד אחד ומצד שני ההבנה שבאה אלייך אחרי… טוב שהבנת להסיק את המסקנה הנכונה מהר…
אני גם כמוך, שמאוד מרגישה צורך להיות מכבדת ומשתתפת אך מהרגע שזה נוגע הלכתית – אני כל כך צריכה את הדרכה הזו עד שאני הולכת בדעה של "שב ואל תעשה"….. מקווה שהם רואים את זה בתור ביישנית אבל איך כתוב? עדיף להיות שוטה בעיני אחרים ולא לרגע חלילה רשעית לפני ה'… הלוואי שאזכה!!!
הרעיון הבא לא יתאים לכל אחד ולא לכל אחת, אבל לחלק כן: בפעם הראשונה שהייתי חייבת ללכת לנחם גבר מהעבודה, בעלי הציע לי לבוא איתי. לא נעים לומר, אבל חשבתי שזה רעיון מוזר מאד, שלא לומר הזוי… (מה פתאום שיבוא? מה הקשר??? מתביישת לומר אבל אפילו חשבתי שזו "פאדיחה"…)
לאחר מעשה ולאחר שבעלי כן בא איתי ונכנס לנחם – כמובן שראיתי שגם הפעם הוא צדק! זה כ"כ עזר וכ"כ העריכו את זה! (באותו מקרה, כשהגענו, למרות שהגענו בשעת ערב לא מאוחרת, היה ריק ממנחמים (היה ערב גשום מאד) ורק העובד ואימו שישבו שבעה על פטירת האב היו, כך שמצד אחד אני לא יכולה לדמיין את הביקור אם הייתי באה לבד ואם בעלי לא היה בא ומצד שני לא היתה בעיה של חוסר הפרדה וחוסר צניעות…)
בפעם השניה שהייתי חייבת לנחם עובד אחר מהעבודה, היה ברור לבעלי שהוא מגיע איתי. ואני כבר ידעתי שהוא צודק. גם פה היתה סיעתא דשמיא ענקית- הופתעתי מאד, לטובה, לגלות שלמרות שהמשפחה חילונית- היתה הפרדה מלאה ב"שבעה" בין גברים ונשים. המשפחה כנראה יותר מסורתית ממה שחשבתי…
למדתי מהם שיעור מאלף במה זה לכבד את התורה ולומדיה- איך שבאנו להיכנס, וראו את בעלי (הבית היה מלא מבקרים) – אני שומעת אותם אומרים "תביאו לרב לעבור" "תפנו מקום לרב"… הביאו למי שמבחינתם הוא "רב אנונימי" כבוד כמו שמביאים אצלנו לגדול הדור שמגיע לנחם…
ולעובד עצמו, שאשתו נפטרה בפתאומיות, זה היה מאד משמעותי זה ש"הרב" בא לנחם. הוא לא הפסיק לומר לו כמה הוא מעריך ומודה…
וואו איזה סיפור מדהים!!
הזדהיתי ממש עם כל מילה, לפני תקופה קרה לי אותו מקרה בדיוק, אמו של אחד העובדים נפטרה והתנהלו משמרות לנסיעה לנחם אצלם, התלבטתי מאד מאד מהו מקומי במקרה הנוכחי שבו עוד לא נתקלתי עד כה.
לבסוף שאלתי רב שאמר לי להסתפק במשפט תנחומים קצר כשהעובד יחזור, והסיבה היתה בדיוק התיאורים שלך של סביבה לא מותאמת ולא דומה למה שקורה אצלינו בניחום אבלים.
החלטתי לא ללכת וב"ה לאחר מכן היו עוד כמה שהחליטו לוותר על העניין כך שבסוף גם לא הייתי היחידה, ולאחר הסיפור שלך ממש חיזקת אותי שוב שעשיתי צעד נכון. בתקווה שנמשיך לעשות רצון השם ולא נבוא לידי כישלון.
מהסיפור ליום שלישי אני רואה שיש צורך להראות את ההבדל בין מושגים ביהדות אצלנו ו"מושגים ביהדות" אצלם. למה הם מתכוונים כשהם משתמשים באותם מושגים/מילים. אני מדברת מכלי ראשון משום שהמשפחה המורחבת שלי כולה חילונית "למהדרין מן המהדרין".
מצוות עשה- אצלנו: מעשה שאדם עושה עם האמונה שה' שציווה אותו לעשותו.
אצלם: לא קיימת אצלם מצוות עשה כי אינם מאמינים בה' שמצווה אותנו – אפילו אם יעשו את מעשה המצווה, זה מעשה גרידא ולא מעשה מצווה.
מצוות לא תעשה- אצלנו: אדם נמנע מלעשות פעולה כי הוא מאמין בה' שאסר את הפעולה הזאת. אצלם: לא קיימת מצוות לא תעשה כי אפילו אם אדם נמנע מלעבור איסור זה, זה לא בא מאמונה, אלא מהחלטה אישית שלו.
ניחום אבלים- אצלנו: מצווה לנחם יהודי שנפטר לו אחד משבעה קרובים ולדבר על מעלות הנפטר ומעשיו הטובים.
אצלם: מפגש מעורב נשים וגברים. לפעמים מתקבל כעין אירוע או חינגה עם אכילה ושתיה. כל ההתנהלות היא בערבוב מגזרי ובחוסר צניעות. הצער גורם לקירוב לבבות ולהתנהלות לא מתאימה. בנוסף, יכולים לדבר לא רק על הנפטר אלא על כל נושא העולה בלבם וד"ל.
חופה- אצלנו: סדר קידושין כמו שאנחנו מכירים. אצלם: לפני החופה עומדים צפופים בתערובת לקול "מוזיקה" זרה וצורמת. בחלקים מסוימים מהציבור, החופה היא טקס שנכפה עליהם ולעיתים הם צוחקים עליו, ולא מבינים למה צריך אותו בכלל. זה במקרה הטוב. הייתי בחופה של בני דודים שקראו שיר של משוררת פלונית מתחת לחופה ועיוותו את כל הברכות אחת אחת!!!
סעודת מצווה של חתונה/ברית/בר מצווה-אצלנו: סעודת מצווה כפשוטו כפי שאנחנו מכירים.
אצלם: תערובת עם הוללות, השתכרות, והתנהלות הכי גרועה שיכולות להיות.. את לא רוצה להיות שם.
נראה לי שזה מספיק להבין שאין מקום לאדם ירא שמים (אפילו אישה) להיות נוכח במפגשים שהם קוראים להם: "ברית מילה" "ניחום אבלים" "חופה" וכדומה, כי המילים/המושגים האלו למרות שהם באים מהשורשים הקדושים שלהם, אין שום קשר בין המצולמים לכתבה. אנא אל תאשימו אותי בשנאת חינם או לימוד חובה על עם ישראל. אני רק באה לתאר בדיוק מה קורה אצלם במקומות או בזמנים שהם משתמשים במושגים ביהדות אבל אין שם שום יהדות.
שלום וברכה, משתתפת בהרגשה הקשה שהייתה לעובדת, באמת יש צמתים מורכבים בעבודה מעורבת ולא פשוט להחליט עליהם, ואח"כ הרבה פעמים מגיעים ללבטים ונקיפות מצפון, עם כל החלטה שהיא.
אני חושבת שבמקרים האפורים האלו הכי כדאי לשאול רב ולפעול לפי תשובתו. דבר ראשון – כי באמת יש דברים שא"א להכריע לבד, (רוחניות של העובדת מול בן אדם לחברו) דבר שני – ככה בטוח לא טועים, וחוסכים הרבה בעיות, ונקיפות מצפון כמובן.
אני פשוט מרחמת עליך'!!! הייתי במקום ממש ממש לא הולם מכל הבחינות, ובטח הרגשת נורא!!! עצוב… אבל עכשיו את יכולה להרגיש גאוות יחידה!!! על הזכות שאחרי מאה ועשרים מה מדברים אצלינו!
להרגיש באמת ובמוחש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. לקבל פרופורציות, וכו' וכו' וכו' החיים הם בית ספר ולפעמים השכר לימוד תשלום לא קל. ועכשיו קדימה—- היה ונגמר ולמדנו את הלקח. (וגם לימדת עוד המון חברות!!!)
אני עובדת בארגון גדול, ולכן נתקלת במקרים כאלה הרבה. אבל מן הסתם היו מקרים דומים לעובדים שעובדים ממש בצוות או ביום יום. עדיין לא ראיתי אפשרות בהגעה פיזית לבית ניחום אבלים.
לדעתי אכן לא מתאים בכלל לאישה חרדית להגיע לאירוע כזה. לכן מן הנימוס, שלחתי הודעת ניחומים כללית, כפי שהציעה הכותבת.. ותמיד (לא פעם ולא פעמיים) קיבלתי הודעה חוזרת מאוד מוערכת ומכובדת.. הצלחות:)
גם לי יצא פעם לנחם את הבוס הבוס דווקא אדם דתי ונסעתי רק עם נשים והוא נכנס איתנו לחדר צדדי, אבל עדיין הרגשתי שזה ממש לא מתאים.
ביום יום אני לא מדברת איתו אף פעם על המשפחה שלו ופה פתאום כל השיח היה סביב זה. השתדלתי לדבר כמה שפחות, אבל אין ספק שהיה עדיף לא להגיע.
תודה שאתם מעלים את הנושא כי לא עלה בדעתי שיכלה להיות עם זה בעיה.
מסיטואציות דומות שחוויתי, גיליתי שהנקודה היא לא רק מה אני הפסדתי פה אלא גם מהם הגלים שנוצרו כתוצאה מזה.. תמיד יהיה מי שיגיד בעתיד "אז מה, גם פלונית הלכה פעם כש…" או "כאן זה מקובל" כשמי שיצר את מה שמקובל זה אנחנו בעצמינו…
אבל זה באמת הזמן לחשוב מה באמת אפשר להשאיר לתמיד ומה לשרש ויישר כח על העוצמה שהסיפור שלך נתן לי!!
האמת, סיפור מסובך ומקום לא נעים בכלל רק צורם וחבל לי לשמוע שלא היתה שאלת חכם בסיפור.
אנחנו לא תמיד מודעות אבל תמיד ובכל סיפור לפני המעשה כדאי מומלץ (וצריך) לשאול רב. יש תשובה הלכתית לכל דבר מה מותר ומה אסור מה בגדר ההלכה ומה כבר בחוץ ככה שללא נגיע למקומות של חרטה וטעות מתוך חוסר ידיעה המון הצלחה הלאה
הסיפור אכן מעלה תהיות רבות לגבי העובדת החרדית והשמורה במקום מעורב.
אך אני תמהה, מדוע היה עליך להתלבט כ"כ במקרה הזה? האם לא היה מתבקש להרים טלפון, ולהתייעץ עם מורה הוראה? בטוחני שאין זה המקרה היחיד שאת ועוד כמותך מתלבטות ומתקשות לקבל החלטה נכונה.
בדיוק בשביל זה, אנו יודעות שהטוב ביותר זה "ועשית ככל אשר יורוך"- גם אם זה יגרום לאי נעימויות במקום העבודה. הרי בסופו של דבר, כפי שצינת, אלו שרחוקים עדין, לצערנו, יעריכו את עמדינו על העקרונות שלנו! בהצלחה רבה!
בדיוק גם לי קרה השבוע שאמא של אחד העובדים נפטרה והרגישו צורך לשתף אותי, מהאי נעימות שאלתי היכן הניחום אבלים ואז מיד התעשתתי והבנתי שלא שייך שאלך מאותן סיבות שציינת שניחום אבלים אצלם לא דומה לניחום אבלים אצלנו ובסוף הסתפקתי בלשלוח מייל "שהצטערתי מאוד לשמוע ושלא תדעו עוד צער". הכל בזכותכם שמורה!
***
בתחילת הסיפור השתכנעתי גם אני שאין דבר יותר מתאים מללכת לנחם אבל בהמשך הסיפור הרגשתי שעשיתי "חושבים" ביחד עם המספרת והבנתי איתה שזה באמת לא הכרחי וודאי שלא תורם לדיסטנס שאנחנו מנסות ליצור בלי קשר לאנושיות שלנו כבני אדם שלא הולכת לישון…. תודה על הסיפור המחזק והמעורר שפותח את הראש!!
***
מעניין לציין, שאצלנו בעבודה, כשהבוסית ישבה שבעה- הרב אמר שאבוא יחד עם בעלי… ככה היינו שונים באופן מובהק מכולם, ישבנו מספר דקות ויצאנו, כשבעלי אומר בקול "המקום ינחם…" וכשהבוס (בעלה) ישב שבעה, שוב הגענו יחד, ובעלי אמר איזה וורט קצר:) בשני המקרים הם התרגשו מאד מאד, ואנו ב"ה יצאנו בלי נזק
***
נכון שזאת היתה חוויה לא נעימה ומבינה את מה שאמרת. חושבת שצריך לשאול רב בכל מקרה לגופו. שיהיה רק שמחות…. ואת זה לדעתי מבינים לבד מדוע חרדיות לא באות ואיך אמר לי פעם משהו אני מביא הזמנה לכבד אבל זה יהיה בסדר אם לא תבואי.. הלוואי ויגיע לקיצו עוד היום הגלות המרה
***
אני חושבת שהמסקנה המדויקת הייתה צריכה להיות "למה לא שאלתי רב" אם הרב היה אומר לה ללכת אז היא הייתה הולכת ויודעת שעשתה את הדבר הנכון ואם הרב היה אומר לא ללכת גם הייתה יודעת שעשתה את הדבר הנכון ולא הייתה צריכה להרגיש אי נעימות מול הבוס ומול העובדים האחרים.
***
היי, נהניתי לקרוא את הסיפור, חייבת לתת עצה מניסיון, בעבודה שלי גם אחד העובדים המוערכים ישב שבעה, לא יכולתי להתחמק מזה, זה היה קרוב לביתי וזה היה ממש פוגע אם לא הייתי מגיעה, החלטתי להגיע עם בעלי על אף שהם לא מכירים כלל, וזה היה ממש מועיל, שומר ועניני….
***
צודקת ואשרייך שלמדת לעשות חושבין אח"כ!!! רק מוסיפה שתלוי בקשר ובגודל החברה אצלנו כשהיה דבר כזה – נסעו שני בעלים של נשים מהצוות (אנחנו צוות של חרדיות בלבד) וזה היה מאד מכבד ופתר אותנו מכל מיני בעיות… בשורות טובות ושנזכה לגאולה השלמה במהרה!!!
***
ממש מבינה את הסיטואציה הלא נעימה, אבל לדעתי זה ענין שצריך דיון בכל מקרה לגופו יכול להיות שיהיו מקרים שהדבר הנכון יהיה כן ללכת לביקור שבעה, למרות שזה לא המקום הכי מתאים ויש מקרים שאפשר להתחמק באלגנטיות. לא בטוח שזה כזה שחור לבן וצריך להפעיל שיקול דעת ולהתייעץ
***
שלום, אני חושבת שאם זה אחד העובדים, לא הייתי באה אלא מנחמת במשפט המוכר כשהוא יחזור למשרד. אבל במקרה הזה שזה בוס ומצופה שכולם יגיעו, הייתי באה בנפרד – לא עם שאר הצוות, *עם בעלי*. זה עושה את כל הניחום לקצר וענייני ומצד שני מאוד מכבד. שלא נצטרך…
***
לא הייתי חולמת שיש כזו בעיה בללכת לנחם מה כבר יכולה לראות שם? בכל אופן שבעה הייתי חושבת שבטוח יש הפרדה – אפילו שחילונים עדיין יש מקומות שבהם הם יודעים מה אומרת ההלכה היהודית… תודה רבה על הסיפור! מראה כמה צריך להיזהר!
***
אני רק רוצה להגיב שגם אצלי הבוס ישב שבעה ותמיד הרגשתי חוןסר צניעות מולו אז קל וחומר שהוא יושב שבעה שאלתי רב ואפילו שחברותי החרדיות הלכו הרב אמר לי שאשה לא הולכת לנחם גבר (גם הפוך) וזהו, בזאת הסתיימו כל ההתלבטויות
***
מאד התפעלתי מהיכולת של המספרת להסיק מסקנות, לא לשקוע בנקיפות מצפון חסרות תוחלת, אלא לקחת את הסיפור ולהפיק ממנו לקחים. רציתי להעיר שעד כמה שידוע לי, אסור לאישה לנחם גבר. וגם לשאול על כך. האם אכן אסור בכל מקרה? וכו'.
***
תודה על הסיפורים המחזקים והמעוררים רציתי להגיב שעל כל התלבטות כזו או אחרת שעולה במקום העבודה, החובה והזכות שלנו היא פשוט להתייעץ עם דעת תורה, כך ימנע עוגמת נפש ונדע שאנו עושים את מה שצריך לעשות בלי ספיקות
***
נתקלתי גם בסיטואציה דומה, מנהלת מחלקת חינוך חילונית, שישבה שבעה, לא היה מתאים שאגיע, אך שלחתי מכתב קצר עם מילות נחמה, עם אחת העובדות שהלכו לנחם היא התרגשה מזה, נראה לי יותר אפילו מאשר הייתי מגיעה…
***
חסר כאן עיקר גדול וחשוב: יש הלכה שאשה לא מנחמת גבר שלא נדע ולא נתמצא.. אם מספרת הסיפור היתה יודעת מהלכה זו היתה יכולה לכתוב למייל לבוס שמבחינה הלכתית לא יכלה לבוא או כדו' והיה נחסך לה הרבה
***
איזה מהממת את! אשרייך! חיזקת אותי ממש נתת לי ממש תמונה ברורה לגבי הנושא הזה. שכולם יאריכו ימים אך אם יקרה מקרה כזה במשרד שלי בזכותך אני אדע לשלוח מייל בדיוק כמו שכתבת ולא ללכת! אשריייך
***
אני חושבת שאם מתרגלים שבכל דילמה מסוג כזה שואלים רב, נמנעים מחרטות שלאחר מעשה. כמו שכתוב בפרקי אבות: עשה לך רב והסתלק מן הספק. בכל אופן ראויה להערכה החשיבה שלאחר מעשה.
***
אני שמחה שמעלים כאן נושאים שיכולים לקרות לכל אחת – ככה כשנתקל בהם גם לא תהיה בכלל התלבטות, כי מישהי חוותה את זה לפני וראתה כמה זה לא מתאים ומביך, אז כמובן שאני לא ארצה להיכנס לזה. תודה!
***
מחזק מאוד במיוחד בימים האלה חמי נפטר לפני שבועיים בערך ובאו להלוויה לנחם מהעבודה של בעלי והמנהל שלו הביא זר עגול להניח על המצבה……. וזה מראה עד כמה לצערנו הם רחוקים
***
מאד יפה כתוב. ומאד מצער לשמוע, טוב שהעלה שניקח זאת כולנו לתשומת לבנו ונמנע נפילות כאלו בעתיד. אכן לא תמיד חושבים על כל ההיבטים. בתפילה לגאולה השלימה.
***
כל מילה פנינה!!! מעריכה מאד את החושבים שעשית לאחר המקרה זה סיפור גבורה שאני ממש מחבבת. את לא היית "חכמה" קודם אבל ממש ממש ערכית אחרי…
***
שאלתי, אין רבנים בעם? בדיוק בשביל מקרים כאלו יש לנו את הזכות במצוות ועשית ככל אשר יורוך. הם תמיד יודעים לראות למרחוק את כל זה.
***
תודה על הסיפור הזה שמביא רוח חדשה של גם טעויות שעשינו ושיש דרך לתקן מרענן וחשוב
***
שלא יקהה לנו הרגש! האמת, אני אישית ציפיתי כאן לשאלת רב – אם אכן נראה שמתבקש להגיע.
***
אשרייך שהיה בך את האומץ לנתח את האירוע ולצאת ממנו עם מסקנות! חיזקת!!
***
התפעלתי מאוד מהרמה האישית שלך. לא מובן מאליו בכלל. ישועות ונחמות!
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
ושוב הגיעו הימים העצובים, הכבדים… אסור לשמוע מוזיקה וזה בשבילי הכי קשה! משום שאני לא זזה בלי מוזיקה… אבל הנה הסיפור הזה בא להמחיש לנו עד כמה כדאי וראוי לבכות ולהתאבל! השנה זאת לא בעיה להתאבל על ירושלים! לא בעיה להזיל דמעות כמים בתשעה באב! (כנראה שאני ליטאית אמיתית שהחג האהוב עליי הוא תשעה באב…) אבל באמת כמה אני מחוברת ליום הזה תשעה באב!
בכלל לא צריך להיות צדיקה גדולה בשביל לשבת על הרצפה ולמרר בבכי בתשעה באב! כל הפחדים של השנה, כל הצער, היגון, כל המצב הזה שאנחנו קומץ נשים קטן בתוך עולם שהוא מבול של טומאה! וכל כך קשה לעשות מה שנכון! כל כך קשה!
בתשעה באב אני בוכה גם עליי, ריבונו של עולם יודע שלא קל לי לצפות לגאולה משום שאני קטנונית, יש לי ראש קטן ואני פוחדת מהבלתי ידוע… אני בוכה גם על זה! אני בוכה ומדברת עם ה': ריבונו של עולם רק אתה יודע כמה קשה לי באמת לצפות לגאולה!
אני יודעת שיש שמורות אחרות שלהן הציפייה לגאולה היא אוטומטית. אבל לי, ריבונו של עולם קשה לצפות לגאולה כי אני פחדנית גדולה אני בוכה בתשעה באב על כל מה שאני לא, כל מה שאני לא מגיעה אליו, על כל החטאים הרבים שלי, אני פשוט יושבת וממררת בבכי.
הילדים שואלים אותי: אמא, למה את בוכה. ואני עונה להם במילים פשוטות. וזה לא שאני צדיקה גדולה. פשוט אמא שלי הרגילה אותנו לשבת על הרצפה ביום זה ולבכות והייתה מספרת על סבתא זכרונה לברכה שהייתה בוכה בליל תשעה באב! אז ככה זה כל שנה, גם אם אני רחוקה מאוד מה', ביום הגדול הזה אני מתיישבת על הרצפה ובוכה בוכה
לעצמאית שכתבה שהיא עובדת עם מייל בלבד –
אמאלה' לרגע חשבתי אולי אני כתבתי את זה ואני לא זוכרת:), פשוט מילה במילה מה שהייתי רוצה לכתוב! אני גם עצמאית, עם מסלול מייל בלבד, עם אני צריכה משהו דחוף מהרשת הולכת לעמדת מחשבים, וגם בזה משתדלת ממש להמעיט…
כשפתחתי את העסק לא האמנתי שאצליח לשרוד בדרגה הזו כל כך הרבה זמן אבל ברוך ה' שנותן לי כוח והלוואי שימשיך גם הלאה… חייבת לציין שחלק גדול מהחיזוק אני מקבלת משמורה, מלאה שכל הזמן מדגישה כמה הכי טוב להיות מנותקים כמה שיותר לשמור על הטהרה שלנו, של הבית שלנו.
בפרט כשאני עובדת מהבית מרגישה עוד הרבה יותר עד כמה אני פשוט לא רוצה להכניס את הלכלוך הזה הביתה, ובהזדמנות זו – אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים צריכה להתגבר על הבושה שמציפה אותי כשאני אומרת "לא, אין לי גישה לקישורים,", "לא גם דרייב לא, תשלחי לי בקובץ?" "לא, יש לי רק מייל, כן, נכון, רק מייל"
אני מוצאת את עצמי שכשאני אומרת לחילונים את זה אני החלטית בעצמי, כמו שברור לי שאין לי וואצאפ ברוך ה' (גם לא מובן מאליו!) כך הם מקבלים את זה בטבעיות שלחרדית הזו אין גם דברים בסיסיים אחרים… עיקר הבושה שלי היא מול חרדיות משלנו, וככל שהן יותר פרום, ואפילו שמורות מהשמורה – כך אני יותר מתביישת! כי כאילו אני מרגישה שהן חושבות: נו באמת אנחנו צדיקות לא פחות יש לנו סינון מעולה על האינטרנט, מה נסגר שאת חייבת להיות בכלל בלי? לכולם יש היום, אל תהיי כזו פנאטית, חושבת להיות צדיקה יותר מכולם… הן לא אומרות את זה, אבל כן חושבות או שאני חושבת שהן חושבות וזה קשה!
תליתי על המקרר את המגנט מהמפגש האחרון של יקיר לי "ואם אך תהיה שלם עם עצמך לא תשמע אל הלעג ולא תראה את הבוז את ה' אלוקיך אתה עובד" – של הרב הירש. כל פעם שאני צריכה לשלוח עוד מייל כזה או לעשות עוד שיחת טלפון ואני מרגישה שהפנים שלי לוהטות מבושה, אני קמה אל המקרר ומחפשת משהו לשתות וקוראת שוב את המגנט הזה ושוב ושוב…
חברות יקרות, בקשה מלב אל לב: תעריכו! גם אם את לא שם – תקבלי את זה שיש כאלו שכן שם! תסכימי עם זה שזה מקום טוב יותר! תני כוח, אל תקחי אותו! אני יודעת שזה קשה, כי זה בעצם להודות שאת לא מאה אחוז… אבל אין שלמות.
גם אני פוגשת את זה מול מקומות אחרים, כבר יצא לי להיתקל בנשים שאמרו "אין לי מייל, תשלחי לי בפקס?" ואפילו "אין לי מחשב בכלל, אני צריכה ללכת לעמדת מחשבים.." ואפילו, כן!!! "אין לי פלאפון נייד תתקשרי לטלפון של הבית—" ואני ממש משתדלת במקרים כאלו להעריך! לכבד! להרגיש: "וואו, היא גדולה מהחיים! היא הרבה יותר ממני! הלוואי שאני הייתי בדרגה הזו שאין לי בבית שום חיבור לעולם החיצון, שום מסך משום סוג…"
זה לא קל, אבל אני חושבת שזה החובה הבסיסית שלנו כדי לשמור על העולם שלנו, לפחות שלנו, שמור וטהור ונקי ומרומם. והאמת? במחשבה שניה, זה נוגע לכל תחום בחיים שיש למישהו אחר חומרה / הקפדה הלכתית (להוציא שלושים אלף שקל על מצברים של שבת, השתגעתם? עדיף שתתנו את זה להורים שמתמודדים עם חובות…. ועוד פניני שפר כגון אלו. אולי שמי שאמר את זה במקום לקנות רכב יתן את הכסף הזה להורים שלו?) לכבד גם אם אני לא נוהגת כך, זה בעצם להסכים להוריד את הראש ולהגיד: אני עוד לא מושלמת. את יותר ממני.
בתחום של הטכנולוגיה זה מאד בולט שכל אחת בטוחה שהמקום שלה הוא האידיאלי וכל השאר טועים…
דבר ראשון, ריגש אותי כל כך שמישהי משתפת בטעות שהיא עשתה, רק בשביל לחלוק עם כולן את התובנות!! זה נותן חיזוק שכל ההמנעויות שלנו הן חשובות…
דבר נוסף, היתה מישהי שכתבה בתגובה לתגובה כך: "כל השנים בבית יעקב רק שמענו תכנים על "להוריד עול מהבעל הלומד" אבל מה יהא על צניעותי וקדושתי? האם חיי אברכות באים על חשבון "ירכתי ביתך"? שואפת להצליח לשלב בין השניים. אשמח לתשובות!"
אולי זה לא כל כך קשור, אבל מייד שראיתי את המילים, זה העלה לי שאלה נוספת. אני עוד רווקה צעירה, שעכשיו רק חושבת על איך אני רוצה שהבית שלי יראה, ואני מרגישה שאם אני רוצה בעל שרק ישב וילמד, ואני ברוך ד' עובדת ונמצאת כל כך הרבה ב"עולם הגדול" ואם אני הולכת בשיטה של להוריד כל דבר מהבעל כדי שהוא יוכל ללמוד, כולל סידורים בבנק, קופת חולים, ארנונה ועוד מלא דברים, כי אני כבר ממילא כבר במחשב ורגילה לדברים האלו אז עושה אותם יותר מהר, אז יוצא שאני עושה הכל…
היא בתגובה שאלה "מה יהא על צניעותי וקדושתי" ואני שואלת גם, האם זה נכון שבית מתנהל כך? שהאישה עושה הכל, מעורבת בהכל, ורק משתדלת לזכור לספר לבעל שהיא קבעה תור לרופא בשביל הילד והיא תלך איתו? ועוד מלא דוגמאות… אשמח לתשובות מבעלות וותק וניסיון!:) תודה רבה!
מצטרפת מאוד לשאלה איך שומרים על לחיות בירכתי הבית כשאני זו שמטפלת בכל העניינים הטכניים, כבר תקופה ארוכה שהשאלה הזו מדגדגת לי, ניסחת אותה בדיוק בשבילי.
זה מקיף בכל עניין: קניות במכולת – כשהמוכר מכיר עוד את אבא שלי, קניות גדולות שמצריכות התייעצות כמו מכשירי חשמל גדולים וכד' ועוד יותר בתיקונים וטכנאים שנדרשים בתוך הבית וכמובן בעבודה שאני בעיקר בשירות לקוחות טלפוני-אבל רוב שיחות עם גברים, כשיש גם ספקים ונותני שרות קבועים, אני מרגישה שאני מוקפת בכ"כ הרבה גברים זרים, בתקשורת טכנית ונקיה, אבל בכל אופן כ"כ הרבה וכ"כ לא נדיר.
במשך השנים כן קבעתי לעצמי כמה כללים, כמו שאם טכנאי צריך להגיע לתוך הבית זה יהיה רק כשבעלי נמצא (אנחנו החלטנו שגם על חשבון הזמן של הלימוד, לא יודעת מה נכון לכל אחד) לאחרונה איש מקצוע שאני מתקשרת איתו הרבה בקשר לעבודה היה צריך לערוך לי תיקון מחוץ (לתוך הבית אני לא יכניס אותו בשום אופן, אין מצב שהוא יראה אפילו את המתלים שיש לנו בבית גם אם הבית מסודר ומבריק!) וכשהתקשר שמחתי שבעלי בדיוק ענה לו וסיכם איתו הכל ושילם לו, זה נתן לי הרגשה כ"כ מתוקה.
אבל לא תמיד זה יכול להצליח, כשיש שמחות וכד' אצל אחד מבעלי המקצוע שאני מתקשרת איתם בד"כ אני מעדכנת את בעלי ואם יוצא לו לפגוש אותם הוא מברך ומאחל וכד', ואני נשארת ענינית לגמרי וגם אין את האי נעימות שאני לא מגיבה לענין אשמח מאוד לשמוע על הנושא, מה נכון ועד כמה
שלום, בהמשך לבקשת הנשים המיוחדות והצנועות בדיבור ובמעשה שביקשו טיפים ועזרה לאיך שומרים על גבולות בעבודה עם גברים.
גם לי היה ועדיין הניסיון מאוד קשה ופשוט מלבד כל העצות המועילות שנשים העלו כאן, התחלתי להתפלל – גם את התפילה עם הנוסח יה"ר שלא יכשלו בי בנ"א וכו' וגם תפילה מעומק הלב, ה' אני רוצה ותעזור לי להיות צנועה, ה' אל תעמיד אותי בנסיון, תעזור לי לקדש את שמך בעולם ע"י התנהגות צנועה ואצילית וכו'
כמו כן מאוד מחזק לשמוע בקו הישועות קו הצניעות או ללמוד – את ההלכות על גברים במשפחה ובמקומות עבודה וכן כמו שכתבה אחת השמורות להגיע בביגוד פשוט ומכובד.
אני שמעתי על קבוצה של נשים שמגיעות במטפחות מכובדות לאחר שקיבלו מחמאות על השיער (פאות) …. תודה רבה לכם שוב על חיזוק הצניעות בעמ"י -היסוד העיקרי שלנו
אני רוצה להגיב בקשר למקומות עבודה עם גברים. ולזו שכתבה שבעלה אברך ולכן היא עומדת הרבה מול גברים..
גם בעלי אברך, ואני בכלל גננת- אבל בתוך תלמוד תורה, גם רוב ההתנהלות שלי היא מול גברים. לפעמים נדמה שהעבודה עם חרדים קלה יותר, אבל ההפך הוא הנכון, ואפשר להגיע לדיוטות נמוכות ממש. אשתף אותך בהתנהלות שלי.
1.כל הפניות להנהלה, ואני מדגישה כל! נעשות דרך בעלי, שמקדיש מזמנו אחת לשבועיים או יותר לפי הצורך בשביל זה.
2 .השיח עם המלמד של האותיות, ועם המפקחים- החינוכיים והפדגוגים נעשים בפתח הגן- ליד הילדים ושאר הצוות.
3. לפעמים בעלי מגיע בהפתעה לתלמוד תורה, שזה מעולה!!! כך גם הרבנים נמנעים מלפנות אלי בכל בקשה או שאלה, ודי למבין… בהצלחה!!
תגובה עדיין בנוגע לסיפור הקודם ונושא ה ai, מענין שאף אחת לא הזכירה את github copilot, שהוא כלי בינה ייעודי לנושאי קוד, מוצלח ומקצועי. רק מה, הוא עולה כסף, יש חברות שמספקות אותו לעובדים קבוצתית, רכישה עצמאית זה 10$ לחודש. הוא לא עונה לנושאים שאינם קשורים לקוד.
הוא מותקן על סביבת הפיתוח (vs code / intelij וכו'), והוא כולל בתוך סביבת הפיתוח גם עזרה והשלמות תוך כדי הכתיבה, וגם ממשק צאט לשאלות בנושאי קוד, הוא נח במיוחד כי הוא מתממשק לקוד שכתוב ועונה בהקשר אליו.
איך מצליחים להימנע מקשר עין עם המנהל? (חרדי, במשרד שמור...) או שזה באמת נצרך ואין אפשרות להימנע מכך?
השבוע נהניתי מהתגובות, (כמו תמיד…) ולקחתי בלנ"ד לתשומת לב את העניין של כתיבת 3 נקודות (…) לגברים.
עלתה לי שאלה בקשר לטיפ שמישהי נתנה על קשר עין, איך מצליחים להימנע מקשר עין עם המנהל? (חרדי, במשרד שמור…) אני מבינה שזו רק המלצה, אבל מה עושים כשאין אפשרות להימנע מכך? בכל זאת, קשר עין נותן הרגשה שאני קשובה, וכשמקבלים הוראות וכדו' – חשוב לשני להרגיש שאני כאן ולא בעולמות אחרים…
