רציתי לומר לכן תודה ענקית!
'תודה ענקית' זה קצת מרגיש לי 'מילים מכובסות' אבל כן, התודה שאני רוצה להודות היא באמת ענקית.
אני לומדת בסמינר מאיר בב"ב, וגם אני כמו כל תלמידות כיתה ו' הייתי ביום עיון שעשה לנו הסמינר בנושא מקומות עבודה, ולא ידעתי מה זה יעשה לי. ההרצאות שהסמינר הביא היו יפות אבל אפשר לומר שהן עברו לי ליד האוזן.
אבל אז אתן הגעתן- לאה ואיתה שלוש בנות. ודברתן.
דברתן בכנות, בגובה העיניים, מתוך הנסיונות שלכן, והמשפט שהכי 'תפס' אותי היה המשפט שאחת הבנות אמרה, שקורה מצב שמתחברים רגשית לעבודה וערכים אחרים נדחקים הצידה, וזה בעייתי ממש. היא כמובן הרחיבה ופרטה אבל זה זיעזע אותי מאד.
קצת רקע- מאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת שאני אלך להיות גננת. אני אוהבת ילדים קטנים, יש לי סבלנות, ובכלל- אין לי את היכולת לשבת הרבה זמן מול המחשב.
קיבלתי הרבה תגובות מתפלאות, מזלזלות, נדהמות, על ההחלטה ללכת ללמוד במגמת גננות, החל מ"יש עדיין בנות שלומדות את זה?" עובר דרך שתיקה מובכת ונגמר ב"לא חבל עליך?עם כאלו תוצאות ב'מבחן תיל'? כי באמת ב"ה המבחן תיל שלי יצא גבוה בהרבה מהממוצע והייתי יכולה להתקבל למסלולים נחשבים הרבה יותר, אבל אני הייתי שלמה עם עצמי.
בתחילת השנה- תחילת חשוון, באמצע החיים בלי שום סיבה שנראית לעין (כי אני בחורה בריאה ב"ה וזה דבר שלא קורה לאנשים בריאים, במיוחד לא בגילי.) התאשפזתי בגלל בעיה מסויימת. זה דבר שאני לא מאחלת לא"א ובאמת היה לא פשוט בכלל. עברתי כמה ניתוחים, לא יכולתי לאכול ולשתות, ללכת, כמעט ולא לדבר… בהמשך השתחררתי ואז התאשפזתי שוב- סיפור ארוך. אני מפרטת כדי להסביר לכן כמה התקופה הזו הייתה משמעותית בשבילי.
במהלך האישפוז חשבתי על העבודה המדהימה של האחיות, ואיך כל דבר שהן עושות הוא משמעותי מאד בשביל החולה. (כן להדליק את האור בלקיחת מדדים על הבוקר או לא, לסגור וילון או לא, לבקש רשות וסליחה ועוד הרבה הרבה הרבה)
כשהשתחררתי מהאשפוז הראשון הבאתי להן מכתב תודה יפה ומפורט כי באמת הגיע להן ואז גיליתי שאני רוצה להיות אחות. הרצון להיות אחות הלך והתחזק בי מרגע רגע. הוא פשוט בער בי, ולא מהרצון לידע רפואי אלא מהרצון להיות במקום הזה, העוזר והתומך והמקל. המלאך המושיע בעיני המאושפזים.
אני זוכרת שאמרתי לחברה 'את קולטת שאחות- העבודה שלה היא לעזור לאנשים ברצף במשך שמונה שעות משמרת? כל הזמן היא רק עוזרת לאנשים מטפלת ומקילה וזה מדהים!'. אני חושבת שלא היה מישהי אחת שמכירה אותי ולא שמעה ממני על הרצון הזה.
בשכל הבנתי שיש כאן כמה בעיות
גם בגלל שעצם הלימוד באקדמיה זה דבר שנאסר על ידי גדולי ישראל, ולא מתאים בכלל לרמה הרוחנית שלי
וגם, בגלל שדיברתי עם הרבה אחיות והבנתי שיש המון אתגרים רוחניים וגם מעשיים, וזאת עבודה שלפחות בשנים הראשונות של החיים – יכולה ליצור הרבה התנגשויות…
ידעתי שזו לא משרה לאמא- המשמרות שבשעות לא שעות העבודה שלפעמים גם בשבתות, ובכלל, אין מקום ללמוד את זה. אבל כל זה לא עזר לי ולא הרגיע לי את הרצון. הוא פשוט בער, שרף, רציתי!!!!!!!
פתאום כל מה שרציתי קודם נדחק הצידה, כבר לא היה רלוונטי. רציתי- להיות- אחות! לא ידעתי אף פעם קודם שיכול להיות רצון חזק כל כך.
לאט לאט משהו 'השתבש' לי בסדרי העדיפויות…
ונכנסתי רגשית מאד עמוק ל'ייעוד הגדול' שלי בתור – כמה אעזור לעולם כשאהיה אחות…
השכל שלי שידר לי: את יוצאת לעבוד כדי לסייע בגידול בית של תורה…
והלב? הלב היה עמוק ברצון הבוער להיות אחות ולהשקיע שם…
בנות אמרו לי ללכת ללמוד בקורס חובשות אבל זה לא עניין אותי כי שוב- לא רציתי ידע, רציתי לעזור לאנשים.
שום דבר לא הרגיע לי את הרצון והוא המשיך לבעור, ברמה שאם הייתי יכולה- הייתי עוזבת את מקום הלימודים והולכת ללמוד סיעוד,אבל ידעתי שהרבנים אסרו, ולימודי אקדמיה הורסים את הרגש והחיבור הפנימי לעולם הערכים שגדלתי עליהם, ולכן אני לא אלך ללמוד את זה.
השכל הבין, הרגש – פחות…
וזה כאב לי, מאד, מאד, רצון שבוער וא"א לממש אותו.
כשרבנים דיברו אצלנו בחריפות נגד קריירה ועבודה שעות רבות, ואימהות שלא רואות את הילדים שלהן וכו' ישבתי בפרצוף סתמי, כמו כולם, ומבפנים רציתי לצרוח' היית פעם במקום הזה? אתה יודע מה זה רצון?? רצון שבוער, ששורף, שמשתולל??!
זה היה נורא, אף פעם לא ידעתי שקיים כזה רצון, בכזו עוצמה מבהילה.
את האמת- הרגשתי שאני מקריבה כאן קרבן גדול מאד.
אני מדברת הרבה עם הקב"ה ושיתפתי אותו בזה. אני זוכרת שבכיתי לו שאני מרגישה שאני ממש מקריבה לו קרבן- את הרצון שלי.
ואף אחד לא מבין את זה.
לא שאמרו לי את זה אבל השדר היה ממה את עושה עסק?
יהיו לך בעז"ה ילדים, ועבודה היא רק עבודה…
רק כשהגב' שושי ברוידא ספרה לנו את הסיפור שלה הרגשתי סוף סוף איזושהי הבנה והקלה- אני לא היחידה.
(זה מצחיק אותי כי אני כותבת כשאני עדיין תלמידה, ומסתבר שכשהיו לי ילדים לא אבין איך יכולתי לחשוב על לעזוב אותם לטובת עבודה שתדרוש ממני משמרות שלא יאפשרו לפגוש אותם יום שלם. אבל אותי זה לא עניין. רק רציתי, ורציתי, ורציתי ללמוד סיעוד.)
אני כותבת 'רציתי' כי אז אתן הגעתן. ובכזו פשטות, ובכזו בהירות בטחון אמרתן שחלק גדול מהבעייתיות זה כשהלב נמצא בעבודה. כשמתחברים אליה רגשית או כשהיא דורסת ערכים אמיתיים.
דיברו איתנו הרבה על מקומות עבודה ועל גברים וכו' אבל מה שהיה היום הגיע מבנות, כמוני.
זה הגיע בגובה העיניים ופשוט נגע בי.
כך זה הרגיש.
פתאום אמרתי לעצמי- אם היא אמרה שבעבודה שעובדים על פרויקטים, מעצבים או מתכנתים, אפשר להתקשר לעבודה וזה בעייתי, אז מה עם עבודה שעצם מהותה סותר את צורת החיים הערכית שלי?
וכשעומדת בת, כמה שנים מעלי, שקודם ספרה על נסיון גדול שעמדה בו, זה היה יום ששוב דרשו ממנה להגיע לאירוע חברה והיא עמדה ממש בגבורה בלחצים!!!. והיא מספרת בשלווה ובחיוך… זה פשוט נכנס. ומחולל שינויים.
חזרתי הביתה וחשבתי על זה המון. פתאום הבנתי לאיזה מצב הגעתי, והתחלחלתי. ואז התישבתי לכתוב את מה שרק עכשיו, כשהיה לי מייל זמין יכולתי לשלוח לכן.
רוצה לומר לכן שהעברתן אותי ממצב של הקרבת קרבן, שאני לא יודעת כמה זמן אפשר להחזיק בו מעמד, למצב של השלמה. וגאווה.
אז אני לא יודעת במה אני אעבוד, לא כל כך רוצה להיות גננת כמו שרציתי פעם, אבל עוד יותר לא מוכנה לוותר על ערכים- ולהיות אחות.
אני כותבת את זה עכשיו, כשזה עדיין טרי, ומקווה ומתפללת שהשינוי הזה ימשיך.
ומודה שוב, ושוב, ושוב…
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.