לתגובות הקוראות
לאחוז בפלך
יש דברים שהולכים איתך יחד גם כשאת עוברת עבודה. לא מדברת על נסיון ומקצועיות, מדברת על אנשים. אנשים שנשמרת אליהם פינה חמה בלב.
כזאת היתה דליה, ראש הצוות בעבודה הקודמת שלי. היא מגיעה מרקע דתי די חזק, והתייחסה אלי באנושיות ואכפתיות. האמת שבהתחלה לקח לי זמן לקלוט שהיא דתיה ולא יותר מזה, אבל בהמשך כיסוי הראש הלך והתקטן עד שהגיע לסוג של בנדנה על הראש, וגם החצאית התחלפה בחצאית-מכנס…
בעיניה היא טיפוס מאד 'ערכי', משקיעה בחינוך הילדים, ומגדלת אותם על מצע של אידיאולוגיות מבית היוצר הד"לי.
בכל אופן הנחמדות שלה היתה יוצאת דופן, ועל אף שנפרדו דרכינו הרגשתי קשורה אליה.
כששמעתי שהיא עברה אירוע בריאותי מאד קשה חשתי צורך להתקשר אליה ולהתעניין בשלומה. לומר לה שכואב לי לשמוע מה שעוברת, ואני מתפללת לרפואתה. אני לא בטוחה שכך אכן היה נכון לנהוג, כי אחרי הכל – נפרדנו לפני כמה שנים, ואין סיבה כרגע לשמור על קשר.
אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על מה שקרה בשיחה…
התקשרתי לשאול מה שלומה, השיחה התגלגלה בנעימות, ובהמשך היא שיתפה בשנה הקשה שהיא עברה.
בעלה חודשים שלמים במילואים, הבן מגויס לקרבי… וכל זה על רקע מצבה הבריאותי.
קשה…
ואז היא התחילה: אני רוצה לשאול אותך: תגידי, זה נורמלי שאתם ככה? מה זאת ההשתמטות הזאת? איך אתם יכולים בכלל לישון בלילה?
תגידי, זה יהודי? ככה יהודים מתנהגים?
האמת, בשלב כלשהו זה הפך לסוג של גערה, והטונים היו דומים יותר לצעקות מלדיבור.
בסייעתא דשמיא גדולה שמעתי קצת קודם את השיחה המיוחדת של הרב אלפא בקו השמועה (מומלץ בחום! 02-6440292). הוא חיזק את ההשקפה הברורה וענה על הטענות, אבל חידד מאד את הנקודה – שתפקידנו לדעת את התשובות, אבל את השיח עצמו – נשאיר למומחים.
נקודה חשובה נוספת שהוא דיבר עליה, בין היתר, זה שלמרות שרוב ההטחות הן לשם ניגוח, יש פעמים שזה בא מתוך כאב – ובפעמים הללו, עלינו להיזהר שבעתיים מלהיכנס לדיונים.
דליה בהחלט דיברה ממקום של כאב וקושי, ולאור העובדה שידעתי על מצבה הבריאותי הלא פשוט – חשתי את כאבה, ופשוט שתקתי, והקשבתי לה עד הסוף.
שתקתי, אבל לא שתיקה 'נרפסת', לא שתיקה ממקום מתנצל או כנוע. שתיקה אחרת – משתתפת בכאב. שלה, ושל המצב… כי אני יודעת שחלקים יקרים של העם שלנו נמצאים בסוג של מבוי 'כמעט סתום'.
בסופו של דבר, כשהיא ממש שאלה: מה יש לך לומר על זה?
עניתי לה בקצרה שזה נושא רחב, שקשה להסבירו על רגל אחת. שאני מבינה מאד את הקושי שלה, אבל לנו ברור שאין לנו אפשרות להיות בצבא. אנחנו לא 'מתעלמים באופן לא יהודי', אלא אדרבא, אכפת לנו מאד, וברור לנו שבדרך הזאת אנחנו הכי עושים, תורמים ומגינים – על העם כולו…
הזכרתי לה גם בסוג של 'קריצה', שבהכירה אותי ואת הרקע החרדי המאד רגיש לכל הניואנסים, היא ודאי מבינה לבד עד כמה חמור אצלנו, להיכנס לכזה 'כור היתוך ישראלי'…
אבל תכל'ס, למרות שהיה לי המון מה להסביר, בחרתי שלא לפרט ולהרחיב, ורוב השיחה שמעתי אותה בשתיקה.
כשסיימתי את השיחה ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הרגשתי במהלך השיחה הקשה הזאת, והבנתי עד כמה היו חשובות לי התשובות החזקות והאמת הברורה שהיו לי בראש ובלב…
הרגשתי עד כמה למרות הסיטואציה המאד לא נעימה, מילאה אותי תחושה וודאית ובטוחה מבפנים.
יש תשובות, ויש אמונה בצדקת הדרך,
אך לא תמיד נכון לענות אותן. לפעמים נכון לאחוז בפלך השתיקה.
תגובות השמורות לסיפור
וואו – מה אפשר להוסיף? כולנו פוגשות את המצב הזה, ולא רק בעבודה: באוטובוס, בחנויות, לפעמים אפילו במשפחה… אני לפעמים מרגישה מבטים דוקרים אותי, מפנים אצבע מאשימה לציבור שלם ש"משתמטים" מחובה לשרת.
הכותבת נגעה בנקודה מאוד חשובה: באמת להרגיש את הכאב, את האובדן של השני. איך הם יכולים לישון בלילה? במיוחד אם אין להם את האמונה והבטחון החזקה להמשיך. יש תשובות ויש הסברים, אבל לפעמים אמפתיה אמיתית יכולה לגשר בין עולמות ובין לבבות.
דבר נוסף – חשוב מאוד שלכל אחד ואחת מאיתנו יהיה ברור וחזק אצלו מה חובתנו בעולמנו. לא כדי לשתף או להטיף – רק בשביל עצמנו.
ממש הזדהיתי עם מה שרשמת, השתיקה וההקשבה ועצם זה שהתקשרת להתעניין בשלומה יפה מאוד.
למערכת: לי יצא גם לעבוד במקום שיש עובדות דתיות והיחס שלהן וההתעניינות נתן לי הרבה, אבל תמיד ידעתי שצריך להיות עם היד על הדופק, עד כמה ניתן להעמיק ולהתחבר איתם? למרות שאהבתי את הקשר ואת הלבביות שהן מרעיפות.
נושא לדיון- אשמח שתעלו את הנושא. מודה שוב על הזכות להיות שייכת לשמורה במבול כשמה כן היא מחזק ונותן תוכן אמיתי טוב ונכון.
תודה רבה על החיזוק! דברי תורה צריכים חיזוק וגם לי יש שכנה דליה (ממש אותו שם) מהמגזר הדתי לאומי ויום אחד שאלה אותי עד מתי לא נהיה חלק מעם ישראל ועד מתי? ואנחנו לא כמו בקום המדינה 5 אחוז, עוד מעט 20 וכל המדינה תקרוס….
באותו יום פגשתי ברחוב אישה צ'למרית מתוקה, צנועה כולה עם עגלה וכמה ילדים קטנים מתוקים מדבש, ולידה עברו כמה חיילות, והרגשתי ממש איך האישה הצנועה הזאת ממש מגנה ושומרת עלינו על כל עם ישראל וממש לא החיילת…
סיפור יפה אבל משהו בנוסח הכתיבה צרם לי מאוד מאוד: ״לקלוט שהיא דתיה ולא יותר מזה״
ממתי זה נכון להגדיר ככה את אחינו היקרים שלא בדיוק כמונו? ממתי זה נכון למצוא את התווית המתאימה להדביק על כל אחד כדי להיות רגוע ש״אבחנתי״ לו את הסגנון, עכשיו אני מבינה אותו וכל מה שהוא עובר ועושה? ממתי זה נכון להכניס יהודים לקופסאות קטנות שמשם, כמובן, אין דרך להשתנות אלא לעבור לקופסא אחרת תחומה ומוגדרת??
שמעתי על משפחת מכלס מירושלים (גב׳ הני מכלס ע״ה ובעלה שיבלחטו״א) שלא מוכנים להגיד על יהודי שהוא ״חילוני״. אין כזה דבר יהודי חילוני או כל סוג אחר, יש רק יהודים. שאלו אותם איך אפשר לכנות יהודים כאלו בכתיבת ספר וענו ״יהודים שטרם זכו להכיר את התורה והמצוות״.
אני לצערי לא במדרגה הזאת, אבל להגיד על יהודים שכן שומרים תורה ומצוות, אבל בסגנון שונה מאיתנו, שהם ״ככה ולא יותר״ – ה׳ ירחם על צרות עין כזאת.
לא, אני ממש לא מסכימה עם ההשקפות האלו ולא עם דרך החיים שלהם, ואני גאה בדרך החיים שלי ומתפללת שאביא כך נחת לאבי שבשמים, אבל רק הבוחן כליות ולב יכול לתת הגדרות וציונים לכל אחד ואחד בעולם האמת וחלילה שאנחנו ננסה לשפוט לשלילה את השונים מאיתנו שהם ״לא יותר״…
בתפילה שכולנו נזכה לראות ולחיות את האמת.
תודה על הסיפור.
אני חושבת שאם נושא המלחמה היה מורגש יותר אצלנו (בתפילות, בהתחזקות בלימוד וכדו), אז אולי היו "להם" פחות "תלונות". אבל כשאצלנו עולם כמנהגו נוהג, ואצלם הכאב נוכח כל הזמן (כי הבעל/הילד במילואים, כי ח"ו יש פצועים או הרוגים) – אז הפער צועק לשמים.
סיפור אישי שלי – דיברתי עם חברה לעבודה מיישוב דתי תורני על צימרים. היא התחילה למנות לי את הצימרים הקיימים ואמרה: זה צימר מקסים, אבל הבן שלהם נפצע קשה בסוכות. הצימר של X עם בריכה, אבל לא יודעת אם הם מקבלים עכשיו כי הבן שלהם נהרג. ולזה המחותנים באבל והילדה אצלם בבית. ועוד ועוד.
כשזה המצב אצלם והמלחמה מורגשת מאוד באוויר: המתח הדאגה והחרדה לשלום הקרובים, הזוגיות שנפגעת, הילדים שכועסים על אבא שלא בשטח, העבודה של האישה שכל ימי החופשה והמחלה נוצלו – ברור שהכעס יצוף על מי ש"לא נושאים בנטל". ואנחנו מצידנו צריכים לשאת איתם בעול (זה לא אומר להתגייס לצבא, אבל להתגייס יותר לאכפתיות ופעולות רוחניות). המלחמה היא צרה משותפת לכולנו!
תודה רבה על הסיפור!!!! לא שמעתי את השיחה הזו של הרב אלפא, אבל עכשיו שהזכרת אותה אני רצה להקשיב לה, אמנם ב"ה עדיין לא נתקלתי עם שאלות כאלה אך תמיד טוב שגם לי יהיו תשובות בעת הצורך ואדע איך להגיב. מודה לך מאוד!
***
"כשבת נכנסת בטעות או לא בטעות לאירוע לא מתאים, אפשר לומר במשפט אחד "מזל טוב" ולצאת." תגובה לתגובה זו-כמה קצר ככה קולע וחכם! אהבתי, מקווה שלא אצטרך להביא לידי ביצוע…
***
זה באמת הכי קשה לי! כשהם מדברים מתוך הכאב האמיתי שלהם אני מבינה אותם לגמרי ואין לי מה לומר!
***
תודה רבה, בזכותך שמעתי את החיזוק חד משמעי של הרב אלפא
***
תודה רבה ממש מחזק
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
שלום וברכה, אני גם עוברת את ההתמודדות הזאת כבר כמה וכמה שנים.
במקום העבודה שלי יידעתי את המנהלים מראש שאני לא משתתפת באירועים מעורבים. מבחינה דתית זה לא מתאים לי. שמעו וקיבלו. למרות שאמרו לי בהזדמנויות שונות שיש עוד בנות חרדיות שבאות והן יושבות נפרד וכו'.
לאחרונה היתה אצלינו דרישה שכל העובדים חייבים להגיע להדרכה פרונטלית בנושאים שהצניעות יפה להם.. מבינות על מה מדובר.. וההשתתפות חובה!!! אין היעדרויות!! וואו זה כבר ממש עבר את הגבול. הבעיה שחייבו את כולם לבוא ללא יוצא מן הכלל ויערך רישום וכו'.
התייעצתי עם אחת הבנות והיא אמרה שבאמת זה לא לעניין אבל אין ברירה.. אבל אני לא הסכמתי להשתתף בכזאת הדרכה עם 150 אנשים ונשים.. יום לפני, די בחשש אבל בנחרצות שלחתי מייל למנהל הראשי של האגף (שלא מכיר אותי) וכתבתי לו: שלום וברכה, אני אשה חרדית ומאד מקפידה על צניעות ולא להשתתף באירועים מעורבים, אבקש לקבל שחרור מההדרכה מחר, כיוון שמרגישה מאד לא בנח בדיבור על הנושא בציבור. אבקש להתחשב ברגשותי ולא להכריח אותי להגיע. אני מודעת לנושא ולחשיבותו אך לא יכולה להשתתף בצורה פרונטלית בהרצאה זו. בתקווה להבנה ולהתחשבות.
למחרת בבוקר נשארתי לעבוד מהבית! ובדקתי במייל אם הגיע מייל תשובה -אין תגובה. שלחתי לו שוב: לא קיבלתי מענה בבקשתי להימנע מהגעה להדרכה הפרונטלית. אחרי 2 דקות המזכירה שלו מתקשרת אלי לנייד ואומרת שהוא רוצה לדבר איתי מעבירה לי אותו והוא ישר התנצל על זה שלא הגיב למייל ואמר שהוא מבין את זה והכל בסדר ואני לא צריכה להגיע…
זה לא היה פשוט, אבל באמת אני מרגישה שקיבלתי את הכוחות האלה משמורה. לעמוד על שלי ולהיות בגאווה יהודית שאני שונה מהחברה שאני עובדת איתה ושומרת על חוקי התורה ב"ה. ולא לפחד.
תודה לכם על הכל. על כל סיפורי העוצמה והכח. כותבת לך עכשיו אחרי יום לבד במשרד… כי כל העובדים הלכו לכנס סוף שנה.. בהצלחה וס"ד בכל העניינים.
שלום אני קוראת ומתחזקת מהסיפורים. רציתי שתתייחסו לנושא שמדובר וידוע אמנם, אך מעניין לשמוע איך אפשר להתחזק בנושא. נושא הלחץ מצד העבודה להשתמש בוואטסאפ ומכשיר לא כשר.
אני מורה בביהס חקלאי דרך משרד החינוך. רוב המורות דתיות/לא שומרות תורה ומצוות. אני מודה לה’ על האפשרות לעבוד עבודה כלבבי בטבע ללמד ילדים (ב"ה ילדי יסודי) כיוון שהעבודה בשטח ואין חדר מורים מסודר, אין עמדות מחשב, נהייתי ללעג שאני משתמשת במכשיר כשר וכל הזמן מחפשת מורה שתראה לי מה עודכן ועל איזה ערוגה צריך לעבוד.
אני מאד מתוסכלת מזה. וזה באמת לא מקצועי. הם כ"כ מורגלים למכשיר שלא עולה על דעתם להדפיס בבוקר את התכנית למשל. לאחרונה התחלתי לחשוב על לרכוש מכשיר רק לעבודה ושישאר שם. ואני דוחה את הרעיון כל הזמן. חזקוני נא..
שלום וברכה, קראתי את הסיפור מסוגלת בדיליי… וממש התרגשתי.
הזדהיתי עם הכותבת מאוד, בתור אחת שעובדת בחברה שקוראת לעצמה "חרדית". המנכ"ל וכל העובדים והעובדות (ברמה של 100%) חרדים מכל הגוונים, ומשום מה כשיש ישיבות והתכנסויות אני היחידה (כמעט, עוד 2 מלבדי) שמודעת לעניין שאסור להתערבב איתם באוכל ובכלל בשעת ה"גיבוש" הזאת…
ממש ברגעים אלה אחד הראשיים בחברה עושה סיום מסכת (בבא בתרא -שב"ה בעלי גם זכה לסיים אתמול עם הדף היומי), ושוב החברות שואלות- לא מתחשק לך להיכנס? זה סעודת מצווה… איזה מצוה יכולה להיות מכינוס של תערובת? למה הגענו למצב שבן אדם חסידי, מנהל אורח חיים שמרני וילדיו לומדים במוסדות הכי טובים של החסידות, עורך סעודת סיום מסכת בחברת נשים שעובדות בחברה שלו?
בכל מקרה הסיפור הזה הגיע לי ממש בזמן ובמקום. כל הכבוד לך על ה"מסוגלות", כל סיפור כזה תורם עוד ועוד להרגשה שאני לא לבד בסיטואציות האלה…
אין לי סיפור (בעצם אני מעדיפה לשמור אותם ביני לבין אלוקים), אבל אשמח אם תוכלו להתייחס לשאלה שמנקרת בי ואין לי תשובה עליה:
אנחנו מבקשים ומצפים מהצד הלא חרדי (חילוני / דתי) שיכבדו את הגבולות שלנו, שיתחשבו בניואנסים שלנו. וכשמגיע אירוע שלהם (חתונה של בן/בת לדוגמא, או כנס מקצועי או ניחום אבלים לבוס גבר וכד') וברור לי שלא אשתתף, איך בכל זאת אני מכבדת את הצד השני?
בייחוד שיש עובדות חרדיות נוספות, שבניגוד למה שהעלתן בסיפור, כן משתתפות אחרי שאלת רב שמקובל עליהן! באופן שהרב הורה להן (לדוגמא: להתלוות לבעל לניחום אבלים) חשוב לי לציין, שהבוס שלי (דת"ל) בסדר עם הענין ויודע שכל אחת תעשה לפי מה שהרב שלה.
השאלה היא פנימית שלי. אשמח מאד לשמוע דעת תורה להשקפה יהודית בענין.
שלום,
רציתי לשתף בשיר שכתבתי, כמה בנות ששלחתי אליהן מאד התחברו. חברה כתבה לי על זה:
זה ממש מתאים גם לתגובה של אלו שכותבות שמתסכל אותן לקרוא על הפי אנד, בשעה שהן עדיין ממתינות…
יצאתי לחוף
ראיתי מים שאין להם סוף
היו שם צדפים
כל כך יפים
רציתי לאסוף
חששתי שיגמר,
שלא ישאר
אבל היה מספיק לכולם
ויש עוד חופים בעולם…
יצאתי ליער לקטוף עלעל
חברים לו רבים מתחת ומעל
קטפתי עוד ועוד
ונשארו שם הרבה מאד
יש מספיק עלים לכולם
ויש עוד יערות בעולם…
הבנתי, שיש בשמים מספיק
יש מספיק בריאות לכל החולים
יש מספיק תקוות לכל המיחלים
בשמים יש מספיק חתנים לכל הבנות
ומספיק נשמות לרדת לכל הממתינות
בשמים יש מספיק אהבה לאילו שבדד מרגישים
וגם מספיק פרנסה לכל האנשים
הבורא ברחמיו
מכיר אותנו ברואיו
נותן מה שטוב
ונשאר קרוב
מאזין לשוועת ילדיו
הייתי שמחה להקים מיזם מסוים, אני מעצבת פנים, יזמית של דירות בטאבו משותף וכד'. רב החברה שלי, כן גם החרדיות, מחזיקות וואצאפ, השמורות יותר על המחשב וכד'
יש הרבה צורך והרבה עזרה בקבוצות למעצבות. הייתי רוצה לפתוח קבוצה למעצבות, אבל שעובדת על מייל. על צאט. קבוצה מקצועית נטו. עם מפגשים וימי עיון, אבל בהתאמה מלאה לאורחות חיינו, יש המון ידע ועזרה וחידושים ותמיכה שרק קבוצה מקצועית יכולה לתת, יש לכם נסיון בזה? טיפים או דברים שאני צריכה לדעת לפני? תודה רבה!!
