הרבה דברים לימדתי אותה, את רחלי, העובדת החדשה שהתחילה לשבת לידי. היא חברותית ומשופשפת, והכירה גם כמה בנות שעובדות אצלנו, כך שמבחינה זו היא התמקמה מעולה בין כולן, ובכל הנוגע לנהלי עבודה, ללינקים שימושיים, דיווח נוכחות, וכמובן החפיפה עצמה – הייתי שם בשבילה.
היא מוכשרת מאד, וקלטה דברים ברגע, אבל לא זה היה הדבר שהפעים אותי.
אחרי תקופה שמתי לב שהיא כל הזמן עובדת. לא שהיא לא קמה להכין כוס קפה, אבל זה אף פעם לא לקח יותר משתי דקות. לא שהיא לא היתה מעורבת בנושאי שיחה שעלו בחדר, אבל היא תמיד זכרה להתמקד חזרה במסך בלי להיגרר לפטפוט שלא נגמר. לא שהיא לא היתה עונה לטלפונים, אבל הרבה פעמים שמעתי אותה מסיימת: אפשר לחזור אליך מאוחר יותר, אני בעבודה עכשיו.
יום אחד סיפרתי לה שאני מחפשת שיר מסויים לתוכנית בת מצווה שהבת שלי עושה בכיתה. היא אמרה לי שיש לה אותו בג'ימייל ובשמחה תעביר לי מחר. התפלאתי קצת בליבי מה יש מחר שאי אפשר לעשות עכשיו, ובהזדמנות אחרת שמעתי ממנה את התשובה: החלטתי לפתוח את המייל רק לחצי שעה של הפסקה ביום. פשוט שמתי לב שאם הוא פתוח לי כל הזמן ברקע, אני די בקלות נגררת לצ'אטים, מגזינים דיגיטליים או סידורים אחרים. החלטתי להגביל את כל השימוש במחשב שאינו קשור לעבודה לחצי שעה ביום. מה שלא הספקתי – יחכה למחר.
המילים גלשו לה בכזאת טבעיות, ואני נשארתי פעורת פה. זה היה שיעור מוסר נוקב בשבילי, ובלי כותרת של מורה ותלמידה למדתי ממנה המון! איפה אני ואיפה שמירה על חצי שעה הפסקה… כמה פעמים נגררתי לשיחות, התכתבויות, סידורים, סתם כך – בלי לשים לב ובלי לשים עין על השעון.
אמרתי לה: וואו, כל הכבוד! אבל את יודעת, זה לא משהו חריג… כולם עושים את זה לפעמים…
היא השיבה תשובה אמיתית ונוקבת: ואם כולם עוברים על גזל, זה הופך להיות מותר? התחייבתי לשעות עבודה, אני לא יכולה למרוח זמן על פטפוט או עיסוק אחר שנגרר הרבה הרבה מעבר להפסקה של חצי שעה.
היא המשיכה באמירה של דברים היוצאים מן הלב: אם הבוס היה מגיע פה עכשיו מאחורי, הרי לא הייתי מעזה לבזבז את כל השעות הללו מול עיניו, נכון? אז מה ההבדל אם הוא רואה או לא? הרי ה' רואה אותי תמיד, ואני רוצה להיות ישרה בעיניו.
אין ספק, היא צודקת. והשאירה לי הרבה על מה לחשוב.
תגידי, זה לא קשה לך? שאלתי אותה ברגע של כנות, והיא ענתה: בגדול התרגלתי, אבל לפעמים זה באמת לא קל. כמו שלא תמיד קל לי לחכות 6 שעות לקפה כשאני בשרית. לא קל, אבל לא בא בחשבון.
הרבה למדתי בחיים, אבל היא היתה אחת המורות הטובות. הרבה דברים לימדתי אותה, והיא לימדה הרבה יותר. תודה לך, רחלי! שמת לי מראה מול העיניים ואת מהווה לי דוגמא אישית זהירות מגזל מהי.
פשוט עובדת. חבל על הזמן.
בעקבות שאלות רבות שהתעוררו במדור, אודות הגדרים של גזל זמן בעבודה
הבאנו התייחסות רחבה של הגאון הרב אשר צבי לונצר שליט"א לנושא
כפי שפורסם במדור "בית ועד" במגזין דף הבית:
דקדוק הזמן בעובד שכיר
במקורות חז"ל הקפידו ביותר על השכיר שלא יבטל ממלאכתו של בעל הבית, ויש מהחכמים מי שלא ענה לחברו 'שלום', בזמן העבודה.
או כדברי הרמב"ם[1]: "מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו חז"ל על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וחייב לעבוד בכל כוחו". וכתב הרמח"ל במס"י [2]: "השכור אצל חבירו למלאכה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו, אינו אלא גזל גמור.
ואם עשה מצווה בזמן מלאכתו, עבירה היא בידו, שאין עבירה מצווה".
נותר לברר האם ההקפדה הנדרשת נבחנת יחסית למציאות המקובלת, או שנדרשת הקפדה מוחלטת בכל מקרה. למשל: האם במציאות שתוארה, יכול המעביד בתום החודש להודיע על אי תשלום השעות שלא נוצלו לעבודה בפועל.
ובכן, המושג 'מנהג המדינה' מופיע כבר בשולחן ערוך [3]: "כל הנושא ונותן על דעת מנהג המדינה הוא סומך". ומתוך כך הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [4] דן האם יכול בעל הבית לפטר פועל, וכתב שאם המנהג שלא מסלקים בלא טענה (בלא סיבה), אפילו אם נהגו כן בלא כוונה, ואפילו רק מנהג המפעל הזה כך, הרי הוא כאילו התנו.
לעניין תפילה, כתבו פוסקי דורנו [5] (פ"ז מהלכות שכירות) שמותר להתפלל בזמן העבודה (ולגברים אף ללכת ולהתפלל בציבור).
וכן, שהיום אין נוהג האיסור להשכיר עצמו ביום אם קורה לפעמים שעבר לילה ללא שינה מספקת, שכן זו דרך העולם ואין בעל הבית מקפיד.
ויש שכתבו [6] שדברים הנוגעים לעניין קביעת תנאי העבודה עצמה כגון שעות העבודה או קושי העבודה, לכל הדעות הולכים בזה אחר הרוב שנוהגים כן.
ודבר שפשוט ביותר לנהוג כן, אף על פי שיש בודדים שנוהגים להפך – הרי זה כמו שנהגו כן כולם.
מלבד זאת, אפשר לומר שמה שנוהגים המעסיקים לאפשר לשוחח בטלפון ולעשות סידורים שונים על חשבון שעות העבודה במידה סבירה, הרי זה גם לטובת בית העסק: כשם שהמעסיק מעוניין להוציא את העובד לפעילות מרעננת מדי פעם, כך הוא מעוניין שהעובד יתנהל באופן סביר שמאפשר לו להתמיד בעבודה לאורך זמן.
עם זאת, אין ספק שהתרים מכח 'מנהג מדינה' אינם גוברים על התניה מפורשת. לדוגמא: יציאה בשעות העבודה בלי להחתים כרטיס יציאה, בדרך כלל נוגדת התנייה מפורשת מהמעסיק, ואם כך, ודאי שאסור.
היוצא מזה, שאם בסביבת העבודה של העובדת אכן נהוג ומקובל לבטל מעבודה משך זמן דומה לזמן שהיא מקדישה לעיסוקים אחרים, אין העובדת נתבעת על התנהגות הדומה לשל כלל העובדים.
אמנם, ראוי לבדוק ביותר שאכן כך המציאות, וההשערה לגבי היקף ביטול זמן העבודה נכונה.
בהזדמנות זו, ראוי לחזק את ידיהן של העובדות במסירות ומקפידות על מוסר עבודה גבוה, ובזה זוכות לקדש שם שמים.
גם המציאות בפועל מוכיחה שמי שמשתדלת למצות את שעות שהותה במשרד לענייני העבודה – זוכה לסייעתא דשמיא, כמו שכותב הרמב"ם: "שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר על זה גם בעולם הזה, שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאוד מאוד'" [7].
הערה: אין בתשובה זו התייחסות לעבודה במשרד ממשלתי, שיש סוברים שקיים שוני בהתייחסות ההלכתית כלפיה.
[1] הרמב"ם בסוף הלכות שכירות
[2] ובמסילת ישרים (פי"א)
[3] בשו"ע (חו"מ רל"ב ו')
[4] באגרות משה (חו"מ ח"א ע"ה)
[5]פתחי חושן
[6] ועי' בס' משפט הפועלים פ"ג (הרב יוסף רוזנר זצ"ל, אשדוד)
[7] הרמב"ם בסוף הלכות שכירות
