לתגובות הקוראות
השגחה פרטית
המקצוע שלי הוא אחד המקצועות החמודים בעולם: אני צלמת ילדים.
לתפוס את תלתלי החלאק'ה השובבים על רקע הדשא, או חיוך של תינוקת אל השמיים- זה הכיף האישי שלי.
וגם של הילדים. אני מאד משתדלת שאיתי יהיה גם כיף להצטלם.
הרי תמונה טובה לא מורכבת רק מציוד איכותי, יד מקצועית ופרופורציות.
תמונה לוכדת שבריר של רגע אנושי, של תחושה ואווירה. כשהחיוך הוא ספונטני, כשהברק בעיניים הוא אמיתי – רק אז מתקבלת תמונה אותנטית ומרגשת.
וכאן אני מוצאת את עצמי לעיתים בקונפליקט לא קל.
מצד אחד אני צריכה להיות נחמדה, כיפית, זורמת ומשעשעת לילד ולמשפחה כדי שהתמונות יצאו מוצלחות באמת, וכדי שהילדים יהנו וישתפו פעולה בשמחה.
אך בצילומים משפחתיים כמו תמונות חלאק'ה- ברוב המקרים גם האב המאושר מגיע, ולמולו קשה לי למצוא את סגנון ההתנהלות הנכון.
שתבינו, קרירות זה היפך האופי הטבעי שלי. הכי קל לי להיות חברה'מנית ולזרום במרץ…
אך מאז שנעשיתי מודעת לנושא, בזכות שמורה, אני מאד מאד משתדלת ומקפידה לשדר ענייניות לאבות גם כשאני מצלמת אותם עם ילד החלאקה, ולשים לעצמי גבולות בהתנהלות.
זה לא קל לי בכלל, ובשבילי זו עבודה מתמדת!
אתמול לפני שיצאתי לצילומים, התלבטתי אם ללבוש בגד קליל, אופנתי ונח מאד לצילומים (שעמד עלי ממש יפה..)
אך לבסוף החלטתי שכדי להזכיר לעצמי מה מקומי ואיך נכון לי לנהוג, אלבש בגד פחות מרשים, וצנוע ללא כל ספקות.
אחרי דקות ארוכות של לבטים מול ארון הבגדים, בחרתי לבסוף בבגד סולידי שאינו מושך את העין.
גם במשך היום, לאורך מרתון הצילומים, חשתי שהרגע הזה בבוקר עדיין משפיע עלי. הבגד הזכיר לי את ההתגברות ואת ההחלטה השלמה שהצלחתי לקבל, ושמחתי לגביה!
היום, בבוקר שאחרי, הייתי עסוקה בעריכת התמונות היפות במחשב.
התינוקת הקטנה שלי בת הכמה חודשים, שכבה בצד בעגלה ולא הפריעה.
בשיא הריכוז שלי, שמעתי אותה ברקע מכחכחת בגרון ומשתעלת מעט.
אחרי דקה או שתיים, כשסיימתי את הפעולה המורכבת בה הייתי שקועה, ניגשתי לראות מה שלומה.
למרבה הבהלה מצאתי אותה זוללת דפי עיתון פרסומות להנאתה. איך היא הגיעה אליו?
נבהלתי והרמתי אותה מיד, ניערתי את שיירי העיתון ובחנתי אותה מכל צד. הכל היה בסדר…
אחרי כמה דקות היא נתקפה גל שיעולים ופלטה חתיכות ענקיות של דפי עיתון!!
כמעט אפשר היה לקרוא אותם!!!
ה' הציל אותי!!!!! הציל אותה מחנק!!!!
מבחינתי זה רגע של נגיעה משמים. אני מרגישה עמוק בתוכי שברור לי לגמרי איזו זכות עמדה לה…
הידיים שלי עדיין רועדות, הנשימה שלי עדיין לא סדירה, אך הרגשתי שאני חייבת לשתף את הרגע הזה איתכן.
לצלם לעצמי ולכן את התמונה הזו למזכרת.
היום יום שלישי של פרשת בשלח
היום נוהגים לקרוא את פרשת המן – לחזק בעצמנו את עניין 'השגחה פרטית' בענייני פרנסה.
תגידו לי, מה זה אם לא 'השגחה פרטית':)
תגובות השמורות לסיפור
איזה נושא העליתן…. אני מתפעלת מאוד ממך ומהסיפור שלך, ורוצה למקד את ההתפעלות שלי ב-2 תחומים שלא תמיד מדברים עליהם הטקט-כן, כמו שיש טקט במה לומר ומתי, יש "טקט" במה ללבוש ומתי. אני בטוחה שאותו בגד קליל ואופנתי עונה על כל דרישות ההלכה, אבל את, רגישה שכמוך, הרגשת שביום צילום משפחתי עלייך להופיע בצורה סולידית יותר. שזה מדהים בעיניי!
רואים בחוש איך שההתאפקות וההתגברות "לרסן" את האופי החמוד והכיפי מול המשפחה המצולמת פשוט קידם והעלה אותך בנושאים רוחניים נוספים. מדהים! זה נושא רלוונטי הרבה פעמים-מה שמתאים ללבוש במפגש חברות/גיסות, או אפילו במשרד שקט של בנות או במשרד בו יושבים במחלקה נפרדת, לא דומה להופעה כשעובדים באופן ספייס או במרתון של פגישות, למשל. וזו רגישות מיוחדת שמדהים שיש לך אותה!
הנקודה השניה-הדילמה. מותר לנו וזה טוב להיות בדילמות רוחניות! מניסיון השנים-מי שמרשה לעצמה להתלבט, לחשוב עם ראוי, גם אם לא תמיד מצליחים לבחור בטוב יותר-עצם ה"מלחמה" היא ניצחון, ורואים את זה בטווח הארוך. כמה טוב לא "לזרום" כל החיים אלא לעצור, לחשוב. וגם אם על כל 10 כשלונות יהיה לנו ניצחון אחד-זה לטווח הארוך ניצחון חד משמעי!
ידוע הרי שככל שיש יותר צניעות יש יותר השראת שכינה-וממילא יורדים אלינו כל הדברים הטובים. מי שזוכה באמת להרגיש את התענוג של קרבת ה'-יודעת שזה הרבה יותר נעים ומתוק מ"הופעה של מיליון דולר" אבל כן מתחשק לי לומר למי שעדיין לא מרגישה "שם"-היכן שאת-אל תוותרי, אל תגידי "טוב מילא אני כך וכך אז כבר.." והסיפור הזה הוא הוכחה ניצחת! בלי קשר לסוף המצמרר של הסיפור.
ועוד הערה-אנחנו לא מודעות לזה, אבל מסתכלים מאוד על ההופעה שלנו, ואין לנו מושג כמה!
שיתוף אישי-אני משתדלת מאוד וזוכה בסיעתא דשמיא להתלבש לפי כל דרישות ההלכה, בסולידיות. באחד מתקופות עבודתי, במקום שמור מאוד, בו ישבתי בחדר נפרד רק עם עובדות ורק חרדיות, חזרתי מחופשת לידה ולבשתי בגד מאוד מסוגנן ומאוד מחמיא. באופן מפתיע אחד העובדים שמעולם לא דיבר איתי-אמר לי "מזל טוב" והוסיף כמה מילות מחמאה שלא מחמיאות במיוחד לאישה חרדית אשת אברך שנשואה ב"ה ולא אגיד בדיוק מה הוא אמר.
הדבר הראשון שעלה לי לראש היה "החילונים האלה, איכס". אבל מכיוון שאני טיפוס חושב ומעמיק, המשפט שלו ליוה אותי, והגעתי למסקנה שהבעיה אצלי ולא אצלו, אני הייתי צריכה "להגדיל ראש" ולהבין שביום בו אני חוזרת מחל"ד, ומטבע הדברים שמים לב אלי יותר, ניגשים אלי, וכדומה, היה ראוי לשמור את הבגד הזה ליום אחר ולהגיע עם בגד מתון ומאופק יותר.
מנגד, יש לי סיפורים רבים על דרך החיוב, היתה פעם אחת שהחלפתי פאה, והרגשתי לא בנוח להגיע לעבודה ביום בהיר עם פאה שונה מקצה לקצה, והקב"ה דאג לי להיות חולה במשך שבוע, ואחרי שבוע היעדרות רק הבנות החרדיות שמו לב לפאה החדשה ונחסכה לי אי נעימות רבה.
אני מרגישה אישית שככל שאני מהדרת יותר בצניעות, יש לי ברכה יותר, וחד משמעית גם ברכה בפן הכלכלי. סתם, למי שמתלבטת;) הסיפור שלך ריגש אותי במיוחד, מאחלת לך רק טוב ולכולנו לזכות להשראת שכינה בכל רגע
מיוחד מיוחד. ונראה לי שמה שהכי מרגש אותי בסיפור הזה. זה שאני סופסוף מוצאת אישה שעובדת במקצוע אחר, לא משרדי וכל זה, ויודעת ומודעת לזהירות הנדרשת במקצוע שלה למרות שאין לזה "שם" כזה של בעייתי…
כל כך הרבה אני פוגשת נשים שמדברות איתי על הבעיות והסכנות של ה"מקצוע שלך… והעבודה שלך.." ומתחשק לי ממש לצעוק! גברת יקרה. גם במקצוע שלך יש בעיות! את פשוט לא מספיק מודעת להן ואת בסכנה! וזה הרבה יותר חמור מהעבודה שלי! כ. גם למורה יש. גם לגננת. גם למטפלת.
איך אמרה לי פעם גננת עם אמת פנימית: גם אצלנו יש אבות שמביאים ולוקחים את הילדות מהגן. וגם לידם צריך לדעת איך להתנהג….
אז אני ממש ממש מעריכה אותך צלמת יקרה על המודעות והנכונות שלך להשקיע בזהירות הזו למרות שאף אחד לא רואה את זה כך.
אישה אלופה, השראה!!! תודה רבה על הסיפור של ההתגברות ועל תהליך קבלת ההחלטות המהלך כל כך עשיר, מבחינתי הייתי מביאה רק את החלק הראשון של הסיפור, דיינו.
זה בדיוק סוג של סיפורים שחיפשתי והוא מדגים לי היטב מה אפשר לעשות ואיך להתקדם בתחום ההתנהלות מול הגברים בעבודה/משפחה מורחבת.
אין לי מילים להביע את הכל, תודה רבה לך ששיתפת אותנו!!! אני אשמח לעוד סיפורים מסוג זה
חייבת לומר שהתרגשתי מאוד עוד לפני הסוף- הנס המצמרר! התרגשתי מהיופי והאמת שבה החלטת ללבוש בגד יותר צנוע! מזה שחשבת שאת רוצה קודם כל למצוא חן בעיני ה'! ממש מרגש לשמוע שיש כאלה נשים, שלא הדבר הראשון שמנחה אותן זה להרשים את הסביבה! והסוף היה מרגש עד דמעות ממש!
תודה על החיזוק היפה! ותודה לשמורה על העלאת נושאים כ"כ חשובים בצורה כ"כ יפה ועדינה!!!
מחזק ומרשים במיוחד!! אבל גם אם לא היה קורה הנס הזה את יודעת שבעצמך ניצלת.. שמרת על הכבוד של האישה היהודיה שבך ולא מסמסת אותה בשביל…. רציתי לכתוב בשביל כמה גרושים אבל אח"כ חשבתי שגם כמה גרושים לא מתווספים לנו עבור הופעה מוחצנת יותר.
***
וואו מדהים!!!!!! מרגש ומעורר מחשבה… בעיקר כי זה משהו לא של שחור לבן, אלא עניין של רגישות, שאלו לפעמים הנסיונות הכי קשים…
***
וואו! איזה סיפור מרגש! אהבתי את ההתחזקות שלך בדבר שהוא לכאורה ענין של הרגשת הלב ולא לכולן יש אותו… עלי והצליחי!
***
תודה על המיילים המחזקים! הסיפורים האישיים מעוררות לנקודות חשובות ואמיתיות. תמשיכו לגדול ולהצליח!
***
וואי סיפור מרגש כל הכבוד לך אף פעם לא חשבתי על הקושי בעבודה כזו מול האבות הרבה כח והרבה סייעתא דשמיא
***
מצמרר ומרגש!
***
אשרייך מחזק ביותר! כשעובדים בסביבת גברים זה מחייב פי שתיים
***
חיזקת אותי מאוד!!!!!!! תזכי למצוות וס"ד בכל הענינים
***
יוהו ריגשת!!!! מעריכה מאוד
***
כל הכבוד מעריכה!
***
אשריך יקרה!
***
תודה!
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
מחזק מאוד מאוד לשמוע על בעלת הסיפור, שלמרות שאני בטוחה שלא קל לעבוד כל יום משך שעות ארוכות ופסקי זמן להתאווררות קורצים, במיוחד שכולם עושים את זה עדיין ממשיכה לשאת ולתת באמונה, אשרייך ואני בטוחה שלתלוש המשכורת שלה מתלווה ברכה מיוחדת משמים.
גם אני אישית מדווחת על השעות ידני וכמעט כל יום מקזזת 5-15 דק' בגלל הדברים האלו. עצוב לשמוע שיש כאלה שאצלן הנושא הזה כ"כ פרוץ, שכמעט אפשר לחשוב שהמעסיק צריך להודות להן שהן מוכנות לעבוד משך 70%-80% מהזמן ולא פחות מכך.
ברור שלא מתכוונת לדוגמאות כמו שהובא בסיפור לחצי דקה של טלפון אישי בלי להאריך בשיחה, אלא להרבה יותר מכך. איך זה נהיה לגיטמי לשבת לשיחה של חצי שעה על שטויות והבלים בניגוד להסכמת המעסיק ועוד לקרוא לזה "תנאים סוציאליים בעבודה"? אם בסוף החודש בתלוש היא הייתה רואה שהורידו לה כמה עשרות שקלים / קיזזו לה ימי חופשה / מחלה / לא הפרישו לה חלק מהפנסיה "סתם כך" היא גם הייתה אומרת "לא נורא"?
החובת הלבבות כותב שההשתדלות לפרנסה צריכה להיעשות עפ"י כוחות הנפש והגוף והאפשרויות האישיות. מי שלא מסוגלת לעבוד שעות ארוכות, צריכה מראש לחפש משרה עם פחות שעות, או לסכם על כך מראש שיכולה להחתים יציאה באמצע היום במקרים מסויימים, או לדווח על פחות שעות, או להגיע להבנות עם המעסיק על משך זמן מקובל. שנזכה לפרנסה מבורכת.
שלום וברכה, בתור ראש צוות פיתוח ראיתי את התגובות לסיפור ואת התשובה של הרב ואני חושבת שהועבודת צריכות להכיר מה נחשב גזל זמן מבחינת המעסיקים.
בהייטק לפחות מה שקורה אצלינו הנושא המרכזי הוא תפוקות, זה שם המשחק וגם מחויבות ואכפתיות וזה באמת לא העניין של הזמן, אבל כן כמה את מתאמצת לעבוד שילד חולה למשל בהתאמה ללחץ שיש בצוות וכך ראיתי שעובדות שהיו מאד אכפתיות על הדקות וממש לא היו מרוצים מהם ועובדות שעבדו בנורמליות ומאד היו מרוצים.
רציתי להעיר על מה שכתב הרב לונצר "מותר להתפלל בזמן העבודה" אני שמעתי מרב אישית שאמנם מותר להתפלל בזמן התפילה אבל יש להוריד את הזמן הזה מהעבודה (ואגב- להבדיל אא"ה זה חוק מפורש שאסור למעביר למנוע עובד לצאת לתפילה במנין, אבל הזמן הוא על חשבון העובד)
היות ולא היתה התייחסות של הרב על חשבון מי הזמן, כדאי לפנות אל הרב שוב שירחיב את דבריו עמ למנוע מכשול ותסבו את תשומת ליבו שיש חוק כזה וזה לא חוק זניח ושכוח יישר כח
שלום לכן לאחרונה נחשפתי ל-2 מקרים שגרמו לי לרצות לשמוע סיפור נוסף מסוג שונה בשמורה.
ראיתי קליפ בת מצווה, קליפ מושקע ומקצועי, אבל נחרדתי. לא אלאה ולא אפרט יותר מדי, אבל לא הבנתי איך צלמת יראת שמים מסוגלת להעמיד ילדה-נערה שמקבלת עול מצוות, באמצע הרחוב בצורה מאוד לא מכובדת, ובמראה עוד יותר (אם תרצו לכתוב-הילדה פשוט רקדה באמצע טיילת כשכל השיער שלה קוקיות זורחות)… האם היא היתה רוצה שהבת שלה תצטלם ככה??
חשבתי על האמא היראת שמים שרצתה להנעים לבת שלה את הכניסה למצוות, ועליי כאמא, שלדעת שצלמת חרדית היא אישה זרה לכל דבר, ובצילום קליפ לא לתת לילדה להיות לבד עם הצלמת אלא להגיע איתה ואז מן הסתם שהצילום יראה אחרת.
מצד שני, שמעתי מזוצה טריה חמודה, שהגיעה למתסרקת/מאפרת לפני החתונה כדי לסכם מה הולך להיות, ואותה מאפרת הציעה לה לעשות משהו עדין (בכוונה לא נכנסת לפרטים), ואמרה לה לא לדאוג- למרות הקו המאופק הכול יהיה יפה ומהמם. איך הכלה אמרה? "בסמינר דיברו איתנו המון על יום החתונה, אבל כשאת מגיעה למאפרת את שוכחת לרגע ונסחפת… אהבתי שהיא הזכירה לי בעדינות את הערכים, נתנה לי את האפשרות לבחור, ושהיא הרגיעה שהכול יהיה יפה."
פתאום חשבתי לעצמי, שיש עוד סוג של "שמורה". יש את השמורה שלי-אני נשמרת מטכנולוגיה, מתקשורת מקרבת עם מי שאסור, וכו' *ויש את הלעזור לשני לשמור על עצמו, את הלתת אופציה להיות בסדר*
אני רוצה לשמוע את הצלמות, הגרפיקאיות, הפרסומאיות, האדריכליות, המעצבות למיניהן, התופרות, פאניות, המאפרות, המתסרקות (יש עוד אשת מקצוע ששכחתי? סליחה אם כן) שלא שוכחות את היראת שמים של הלקוחות שלהן, זה שמורה לא פחות….מעניין אותי לשמוע סיפורים כאלה, ואני בטוחה שיש הרבה יותר ממה שנראה…
