לרגל ימי הספירה רציתי לספר סיפור שצרוב בי. סיפור שאין לו סוף טוב כל כך, אבל אולי עצם הפרסום בשמורה יהיה הסוף הטוב שלו, לפחות שתהיה תועלת לחזק אחרות..
לפני תקופה עבדתי בצוות של ארבע בנות חרדיות. כולנו באותו ראש, באותו סגנון, בוגרות מגמות מסמינרים דומים. היה כיף לבוא לעבודה, גם כי הפקנו תוצרים מוצלחים יחד, וגם נהנינו מהרבה הווי, שיחות וקשרים טובים בינינו.
יום אחד האידיליה הופרה כאשר ראש הצוות הודיעה לנו על צירוף של עובדת חדשה לצוות. נכון שהתלוננו באופן קבוע על עומס גדול ודד ליינים בלתי אפשריים, וביקשנו שיוסיפו ידיים נוספות, אבל לא התכוונו לרגע שינחיתו עלינו אחת כזאת.
מה היתה הבעיה בה? הם לא הבינו. היא היתה אישה, כמו שרצינו, ואפילו דתיה מזרם מסוים, וישבה בחדר אחר. אבל החיבור שלה לצוות לא הצליח לקרות בשום אופן וצורה. היא לא היתה מתחילה, אבל כן היתה איטית בצורה משמעותית מאיתנו. היא עבדה בקצב אחר, העדיפה לעשות דברים על פי הדרך שלה בצורה שנראתה לנו עקשנית ומעצבנת, וכשהערנו לה הערות בענייני עבודה היא היתה עונה באופן מעורפל שהיא תטפל בזה, אבל אף פעם לא הבנו בדיוק איך ומתי.
בעינינו היא היתה "לא לענין". לא הבינה ולא הסכימה להבין את הקודים שלנו. לפעמים הרגשתי לידה כמו רכבת שועטת בקצב של 200 קמ"ש, עם מנוע חזק ומסיבי, שנתקעת במסילה אחרי רוכב אופניים שליו ונאיבי. לצערי, לא היתה לי מספיק סבלנות בשבילה. ועם הזמן התחילו להצטבר גם עצבים ורגשות לא נעימים. כמובן שלא הטחנו בפניה באופן מפורש את כל ה"מחמאות" שחשבנו עליה, אבל פה ושם התחילו להסתנן החוצה נתזים.
כשקרתה, לדוגמא, תקלה מביכה בפרויקט שלנו, והבוסים הגיעו לברר מה זה ועל מה זה- כמובן לא האשמנו אף אחד בפירוש, אבל היו לנו הסברים להרצות להם, תוך רמזים על "אנשים מסויימים שלא תמיד עובדים לפי הנהלים שהחלטנו". או כאשר היתה מבוכה מול לקוח שלא קיבל את העבודה מסופקת בזמן, תירצנו את עצמנו ש"קליטת אנשים חדשים דורשת משאבים מהצוות וצריך להבין שאלו התוצאות" וכולי וכולי.
לזכותנו ייאמר שהיא היתה באמת שונה, איטית, הרבה פחות שנונה, ולא עשתה שום מאמץ ניכר לעין להתחבב או להשתלב. מבחינתנו- היא פשוט לא התאימה. טעות בגיוס. והתקשינו להסתיר את דעתנו זו.
האירוע הכי מביך שאני זוכרת היה בישיבת צוות חשובה, בנוכחות אנשי הנהלה, בה דנו על קבלת החלטות חשובות בפרויקט שלנו. אנו תרמנו את חלקנו במרץ וביעילות, כהרגלנו, וכשהגענו לחלק שלה- היא ענתה תשובות מסורבלות ולא ממוקדות, שלא אפשרו להבין תמונה ברורה. חקרנו אותה כדי להבין, כמובן, רק בשביל להבין, שאלנו אותה שאלות מנחות- אבל מה לעשות שפה ושם גם הסתננה נימה לא נחמדה, טון קצר רוח או אפילו כמה מילים מושחזות? וככל שהישיבה הלכה והתארכה, העייפות הצטברה והתשובות חסרות הקשר שלה נערמו זו על זו- נוספו פה גלגול עיניים למעלה, שם קריצה מבודחת…
אנחנו יצאנו מותשות מהישיבה הארוכה, אבל היא – יצאה מושפלת. ראיתי את ראש הצוות משוחחת איתה אחר כך בצד, והרגשתי לא נעים עם עצמי. מאד לא.
אני חייבת להוסיף, שיתכן ולבד לא הייתי מתנהגת כך, אך לקבוצה יש כוח משלה. כשמתקבלת אווירה מסוימת בקבוצה, ונוצרת דינמיקה של כולם מול אחת- קשה מאד שלא להיסחף.
למעשה, זמן קצר לאחר אותה ישיבה לא נעימה חלו שינויים. העבירו אותה לתפקיד שונה לגמרי, לפרויקט קטן וחדש וגם למקום ישיבה רחוק יותר. מאז היא פשוט לא דיברה איתנו כמעט בכלל. פה ושם כשחלפתי על פניה במסדרון, החלפנו שלום אבל לא יותר מזה, ובכל פעם חלפה בי תחושת אי נעימות וחרטה. נכון שהשתדלתי להיות עובדת יוצאת מן הכלל, אבל כנראה פספסתי משהו בלהיות…. בן אדם.
ב"ה שלא גרמנו לה נזק ממשי, ונראה לי שבסך הכל מאז היה לה טוב יותר. במקום "גוב האריות" שלנו יש לה היום סביבה רגועה יותר. בסופו של דבר היא אולי לא הפסידה, אבל נדמה לי שאנחנו החמצנו בדרך משהו אחר. הזדמנות שה' שלח לנו לא רק לעבוד, אלא גם לעבוד על המידות שלנו.
לכבד לא רק ברק וכשרונות, אלא אדם שה' שלח על דרכנו, אדם שנברא בצלם.
תגובות השמורות לסיפור
יש לי הרבה מה להגיב על הסיפור הזה.
צריך לזכור, שמקום העבודה נחשב ל"שלי" רק אם אני: בעלים/בעלת מניות/בעלת שליטה/שותפה. כל מקרה אחר בו אני מקבלת תלוש משכורת-אני "כולה עובדת", המשרד לא שלי!
מניסיון של 13 שנה בעולם העבודה, גם הצוות הכי כיפי ומושלם-לא נשאר לתמיד. פתאום יהיה משהו שיפר את השלווה (הרבה דברים טובים כמו מעבר דירה, לידות צפופות וכו) שפתאום המשרד ישנה את פניו.
הקטע הזה של "מי בעניינים" "מי לא" "אאוטסיידר" וכו' זה לא שלי (עם מיליון סימני קריאה!!) כיף לי ויש לי חברות כמוני? תודה ה' על כל רגע, אני יודעת שזה זמני. כשאני אקים מקום עבודה-אעסיק את מי שאני רוצה, מאיזה סמינר ותת-מגזר שאבחר. (מציעה לבחון את עצמי ברגע התלבטות אם אני מתרגזת על העובדת בגלל המקצועיות שלה או סתם כי היא מרקע אחר- לדמיין איך הייתי מקבלת אותה אם היו מנבאים לי שבעוד חודשיים היא תהיה גיסתי. דברים בסגנון הזה קורים, אגב)
בפן המקצועי: אותה עובדת יכולה להיות איטית, המעסיק בחר להעסיק אותה משיקוליו. אין מה להיות "קדושות מעונות" ובטח לא לרכל עליה מאחורי הגב. המעסיק צריך לדאוג להביא עובדת כמו שצריך, וכן לחפיפה כמו שצריך, ועליו לדעת שהזמן של העובדות האחרות גם הולך על זה.
(לפעמים העובדות הלחוצות לא מסיימות את העבודה מרוב עומס והמעסיק רגוע ושאנן, לרוב אגב הוא אפילו לא מודע לכך שלא הולך חלק עם העובדת החדשה ולכן לא יכול לספק פתרון. האחריות לפתרון עליו, כן?)
מעסיק גם יכול לטעות-לקבל מישהי שהניסיון/קצב עבודה שלה לא מה שחשב. במקרה כזה יש לבדוק באיזה אופן נכון ליידע את מי שצריך, מבלי לנפח דברים, בלי לפגוע, ואחרי התיעצות כמובן עם מורה הלכה ולפי כל התנאים. הקב"ה מנהל את העולם, וכל מה שאנחנו עושות-חוזר אלינו. לטוב וגם להיפך..
איך אמרה לי פעם מורה מהסמינר ששיתפתי אותה באיזו דילמה? התפקיד שלנו "שלח לחמך…" לתת ולשחרר, והקב"ה מחזיר, בוודאות. בסופו של יום מה שנשאר ממקום העבודה זה המעשים הטובים שלי והמידות הטובות שזכיתי ללטש.
עבדתי במספר מקומות, כמה פעמים ראיתי שנוצרות קבוצת עובדות צעירה ואנרגטית, שגורמת בלי שימת לב לסביבה להרגיש לפעמים לא בנוח.
המצב משתנה לאט לאט, ממיעוט אנחנו הופכות בהמון מקומות עבודה כבר להיות רוב. כמובן!!! המשחק העדין הוא כל הזמן לשמור על הערכים שלנו ולהישאר נאמנות ומדוייקות למי שאנחנו. אבל שלא תזלוג אווירה שלילית כלפי האחר. כמה חשוב להעלות כל הזמן למודעות את הבן אדם לחברו!
כמי שעובדת בתחום וכחלק מצוות, זכורות לי לא מעט פעמים בהן הרגשתי בדיוק כמו אותה עובדת חדשה מהסיפור…
מסר חשוב, מרגש ומרומם.
כמי שעובדת בתחום וכחלק מצוות, זכורות לי לא מעט פעמים בהן הרגשתי בדיוק כמו אותה עובדת חדשה מהסיפור. כלפי חוץ, הצוות ראה אותי כמי שמגיבה עניינית לשאלות או לפידבקים – אבל מאחורי המסך, אחרי שעות העבודה, אחרי ישיבות… אף אחד לא ידע כמה בכיתי מתוך תחושת השפלה שחוויתי בעקבות הערות שקשורות ל-"חוסר התאמה" או "אי עמידה בזמנים".
חשוב תמיד לזכור – יש כאן נפש, יש כאן בן אדם. כל עובד הוא עולם שלם. מאחורי כל עובד/ת יש בעל/אישה, ילדים, הורים, משפחה. העבודה אינה עולם "קר ועסקי" בלבד – יש בה רגשות, יש בה בני אדם.
הסיפורים שפורסמו ב"שמורה" חידדו בי עוד יותר את ההסתכלות על תחושות העובדות סביבי, כבני אדם – מה שלומם, איך הם מרגישים, מה עובר עליהם באמת. התעניינות ומילה טובה הם חסד ממש. יש דברים שחשובים הרבה יותר מתפוקה או כסף. יש לנו ערכים ומידות – ולא ניתן לעצמנו לסתור את הערכים האלו בעבור כבוד, מעמד או תמורה גשמית חולפת.
תמיד נשאל את עצמנו: מה רצון ה' ממני בסיטואציה הזו? ומי כמונו, שומרות תורה ומצוות, יודעות את גודל האחריות המוטלת עלינו. כל אחת נושאת שליחות – לקדש שם שמיים, לנהוג באצילות מנגד לטבעים המצויים סביב. יישר כוחכם על עבודת הקודש. ותודה גדולה למשתפת על השיתוף הכנה – אשריה שזכתה להתבוננות כזו עמוקה.
לפעמים
ואולי רק לעיתים
נמצאים
בסערת רגשות
גדולה,
עולה…
השכל
תחת הרגש נשלט
כבר לא שולט
ובמחי יד
נופלת
נכשלת
לשון הרע
הוצאת שם רע
מתכבדת בקלון חברתה
את פניה מלבינה
זה ממש בלי כוונה
בזה אהיה כנה
ואם חשבתי שזה ירגיע
אחרי רגע החרטה הגיעה
הלוואי להחזיר הגלגל
יכולתי
אך הוא כטבעו של גלגל…
נבוכותי
כל עוד לא
דיברתי
פגעתי
אני הבעלים
על המילה
ולאחר מעשה
לה השליטה…
אומרת המשנה באבות:
"ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה"
כדאי לך לקרוא זאת בשקיקה
כמה טוב לגוף
לשתוק
ולא להתפרץ
זה המחיר הכי זול שיש…
אולי אם נזכור
בין אדם לחברו זה אש
ואש היא "שורפת"….
יהיה לנו יותר קל לשתוק.
פעמים רבות בשאלות מורכבות (שהרבה היו פוסקים דין לעצמם בלי להבין שיש כאן שאלה) נעזרתי בבי"ד של משמרת השלום, יש להם מענה בשעות רבות במשך היום, המס' שלהם הוא: 0723372212 שלוחה 2 ואח"כ שלוחה 4.
אני מאמינה שאם המספרת הייתה מתייעצת עם רב המבין בהלכות בין אדם לחברו ושמירת הלשון, כלום לא היה מתחיל, ואני מייעצת לה גם לאחר מעשה להתייעץ- אני מאמינה שלא מספיק להרגיש חרטה, אלא צריך לעשות מעשים… בתפילה שלא ניכשל לעולם.
חושבת על זה מאדדד.. כמה עולם הקריירה הפך אותנו למשהו אחר. כמה העולם של היום שרואה רק יופי וחיצוניות והצלחה ו.. ו.. לכאלה שמעריכות רק ידע, זרימה, עבודה, רמה, כסף וכל המשתמע מכך (ואני מדברת גם אלי, נכון שיש כאלו שיגידו שהם לא כאלה נכון!! אשריכן!! אבל זה בכללי..)
בואו תראו שמאחורי כל בן אדם, גם אם הוא פחות זורם, פחות שנון, פחות יודע, יש עולם, יש אישיות. בואו נפסיק לדבר ולראות רק חיצוניות יש אדם מאחורי כל זה יש עולם..
(קטע יפה שחברה כתבה לי)
מָה זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה
שֶׁרוֹאֶה אֲנָשִׁים דֶּרֶךְ מִסְמָכִים
שֶׁמַּעֲרִיךְ מַאֲמַצִּים לְפִי הֶשֵּׂגִים
שֶׁמְּדַבֵּר בִּנְתוּנִים יְבֵשִׁים
מָה זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה
שֶׁמִּדּוֹת וָלֵב זֶה אֶצְלוֹ צ'וּפָּר
שֶׁיֹּפִי וְהַצְלָחָה זֶה הָעִקָּר
שֶׁאַתָּה וַאֲנִי זֶה רַק מִסְפָּר
מָה זֶה עוֹלָם הַזֶּה
זוֹ זְעָקָה.
אֲנָשִׁים, (וְגַם אֲנִי)
תִּקְּחוּ רֶגַע הַפְסָקָה.
מִכָּל מָה שֶׁסִּפְּרוּ, וְאָמְרוּ
וְכֻלָּם כְּבָר יוֹדְעִים
מֵאֶלֶף אַלְפֵי סִבּוֹת וְתֵרוּצִים
תִּסְתַּכְּלוּ בָּעֵינַיִם
לָאֱמֶת
מִבִּפְנִים.
הַאִם אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ שׁוֹנִים?
מסכימה לגמרי, כעובדת בקבוצה חרדית מגוונת מאוד המכילה שלל סגנונות וזרמים, לפעמים גם בתוכנו מי שפחות בראש יותר סגורה/ פתוחה וכדו' קשה יותר לכבד גם במחשבה אבל בעיקר במעשה….
ועוד לא דיברתי על שאר העובדות מהזרם הדתי לאומי/ חילוניות שיושבות סביבנו בצוותים המעורבים, הרי נפגשים במטבח ומחליפים משפטים פה ושם, עלינו לכבד גם אם לא להסכים… כמו גם בסיפור הקודם שהועלה כאן אודות יום הזיכרון, אצלנו ב"ה לא מחייב כ"כ להגיע לכנס אלא שאחת הבנות מהקבוצה החליטה שהיא לא עומדת?! (כשכולם רואים). מדוע לנעוץ קוצים בעיני אחינו? מדוע למשוך מבטי איבה מיותרים? מדוע עדיין צריך לדון על הנושא הזה?, למה אנחנו לא יכולות לעמוד כשאנו בנוכחותם, לומר כמה פרקי תהילים, גם אם לא להסכים עם עצם המעשה. מספיק שיש 2 דק' ללא לשוה"ר כדי לומר בהן פרק תהילים לישועת הכלל והפרט…
חושבת שלבסוף שני הנושאים האחרונים מגיעים מתוך נקודה אחת של לכבד את הזולת גם אם לא להסכים. נושא חשוב במיוחד, תודה רבה לכן שמורה! אתן גדולות מהמבול!….
לצערנו זה קורה די הרבה בקרב המתכנתות.. אנחנו מרגישות לפעמים "מהנשים המוצלחות.. מהמתכנתות.. הייטק" הולכות בגב זקוף או בלב זקוף.. לא לכבודנו לתת הסברים מידי למתקשות.. טוב לנו להישאר גבוה וגם בין חברותינו – יש הרבה פעמים תחושה של עליונות וגאווה על חלשות מאיתנו או על בודקות (אמנם אני מפתחת, אך יצא לי לשמוע מבודקות לא פעם שמשום מה הם מקבלות יחס מזלזל מהמפתחות).
חברות אהובות! לפעמים אנחנו מרגישות טוב מידי, זורם לנו, אנחנו מצליחות, מרוצים מאיתנו, אנחנו "גאוניות" אבל כשאנחנו מרגישות מידי למעלה – אנחנו פשוט מאבדות את זה… מרשות לעצמנו להיות חסרות סבלנות, לדרוך, לרמוס…. ממי השכל??? ממי ההצלחה??? — הקב"ה יכול לקחת לנו אותו ברגע אחד!!!
סגולה בדוקה – לקרוא אגרת הרמב"ן כל יום: "ועתה בני דע וראה כי המתגאה בליבו על הבריות- מורד הוא במלכות שמים..כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה… וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך"
בדרך כלל לא רואה את המיילים וגם לא מגיבה… אך חשה חובה להגיב- את אומרת שאת שמחה שלא גרמת לה נזק. ונזק לתדמית האישית שלה, לערך העצמי שלה? יש לך מושג כמה לילות דומעים עד מי יודע איזו שעה? כמה היא צריכה לנשום עמוק ולאסוף כוחות כדי להגיד לעצמה שהיא שווה וטובה למרות ועל אף…? כדי לקום בבוקר ולהמשיך בחיים? על ההשפעה על שלום הבית ועל ילדיה…?
יש כאלו שיותר ברורות עם עצמן לגבי הערך העצמי שלהן ופחות אכפת להן מה אומרת עליהן הסביבה, ויש כאלו שזה משפיע עליהן ברמה של פיקוח נפש. הייתי חושבת שכדאי להשתדל לתקן, להחמיא לה, לבקש מחילה. זה לא דבר פשוט בכלל!! סליחה שזה יצא חריף כל כך, זה עניין שנוגע לי במקום עמוק ורגיש…
וואו מרגש!! וכל כך רלוונטי!! כמה זה חשוב…
אני גם הייתי בצוות גדול, ואפשר לומר שאני הייתי המובילה שם, וכן אפשר לומר שבנות היו מתלחששות שהן מפחדות כשאני נכנסת לחדר… לצערי כל טעות של מישהי הייתי שמה לב.
אני טיפוס מאוד נחמד אז לא הייתי צועקת עליהן או משהו, אבל היה להן לא נעים שאני באה לעזור לתקן את הטעות.
אמת שזו הייתה חובתי בעבודה כיוון שאם לא- לעולם לא היו מתגלות הטעויות… אבל נוצר מצב שבנות מפחדות ממני וזה באמת לא נעים!! לא יודעת איך הייתי צריכה לעשות את זה אחרת. אבל ודאי שהייתה עוד דרך…
אני רוצה להוסיף נקודה. הרבה פעמים בן אדם הופך לחכם או טיפש בעקבות ההסתכלות של הסביבה עליו…
תודה שהבאתם את הסיפור החשוב הזה.
אני רוצה להוסיף נקודה. הרבה פעמים בן אדם הופך לחכם או טיפש בעקבות ההסתכלות של הסביבה עליו. גם מישהו מאוד חכם, אם ישוחח עם משהו אחר שיתן לו תחושה שהוא טיפש- יוציא מפיו משפטים ורעיונות טיפשיים. ולהפך. ביכולתינו לתת תחושת ערך לזולת ובכך לגרום לו להיות באמת בעל ערך (להוציא מהכח את הפועל את היכולות החבויים שלו)
בסיפור הנ"ל ניתן לשער שעובדת שנכנסת לצוות מגובש כ"כ יכולה להרגיש מחוץ לענינים וכך ביטחונה העצמי יורד פלאים והביצועים שלה כנ"ל….
אם אתה רוצה להעלות את עצמך בפני אחרים זה לא חובה להוריד את השני…
וואו, הסיפור הזה ממש ממש מרגש! לפעמים באמת כח של קבוצה עשוי להיות כ"כ משמעותי, בעבודה תמיד אנחנו רוצות להרשים את המנהלים להראות שאנחנו טובות, אבל לא לשכוח שלא להוריד מישהו אחר בדרך.
אם אתה רוצה להעלות את עצמך בפני אחרים זה לא חובה להוריד את השני. ולהיפך. סיפור שממש התאים לי כרגע במצבי לעבודה, לא לשכוח לפני הכל להיות בן אדם!
יישר כח על השיתוף, זאת גבורה לבוא ולספר סיפור כזה ברבים, אך בטוחה שיש בזה תועלת רבה…
יישר כח על השיתוף, זאת גבורה לבוא ולספר סיפור כזה ברבים, אך בטוחה שיש בזה תועלת רבה.
במיוחד שמנסיוני זו תופעה קיימת (כמובן לא באופן גורף) וזה קורה במיוחד אצל בנות מצליחות וחכמות שעובדות בפרויקטים מבריקים שכאלה ובלי לשים לב לפעמים פוגעים בכאלה החלשים קצת מהם, והכל באמת מתוך רצון לקדם מטרות בעבודה, אך צריך גם לא לשכוח את מטרת העל שלנו בעולם הזה:)
הסיפור הזה מחדד מאד את המצב הזה, ודורש חיזוק לא רק מול מי שאינו בדיוק מהזרם שלנו…
חשוב מאוד לזכור שלא רק מי שנראית ומתלבשת ומדברת בדיוקק 'כמונו' היא בת ישראל וכמובן שחייבים בכבודה…
תודה על התזכורת החשובה! חשוב מאוד לזכור שלא רק מי שנראית ומתלבשת ומדברת בדיוקק 'כמונו' היא בת ישראל וכמובן שחייבים בכבודה.
לא פעם אני שמה לב כשבאה מישהי שלא מאנ"ש לחדר שלנו (החדר של החרדיות) איך שהיא יוצאת מתעופפות אמירות (קצרצרות כמובן), הערות ציניות (לא מפורשות חלייילה) ושל דברים שכאלו וזה כאילו שכחנו ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל כל יהודי, גם מי שלא דומה לי ואפילו מי שלא זכה להיוולד למקום שזכיתי אני.
חשוב לי להגיב על המייל אדם שנברא בצלם: יחס מתחשב ונעים הוא תמיד חובה. אבל ארגון הוא לא מוסד גמילות חסדים או עמותה ללא כוונת רווח וגם לא מוסד אקדמי להכשרת עובדים, אף מנהל לא מתכוון שהעובדות יעבדו פי שניים, יתקנו טעויות וישקיעו זמן מעבר לסביר בחניכה של עובדת אחרת.
חשוב שהמנהלים מודעים למה שקורה בצוות בהתאם להלכות לשון הרע לתועלת. ואם יש עובד בצוות לא מתאים לו חשוב שידעו מזה.
תחשבי, אם היא ממגזר שונה- ההתייחסות שלך מקדשת שם ה'- את הדרך שלך…
ב"ה שיש לסיפור שלך סוף טוב!! סתם שאלה- האם ניסית ליצור איתה קשר נוסף מלבד העבודה? לדעתי ההידברות היא היכולת המשמעותית ביותר- בתור בנ"א (התייחסות לכותרת הסיפור:) אפילו סתם פתק ליום מוצלח.
תחשבי, אם היא ממגזר שונה- ההתייחסות שלך מקדשת שם ה'- את הדרך שלך! אולי יש לה מגבלות מסוימות? בהצלחה. הסיפור שלך בהחלט נגע בי.
אנחנו לא צריכות להתחבר למי שלא נמצא באותו מקום רוחני שלנו, אבל כל כך חשוב להדגיש את הכבוד…
מצמרר! אהבתי מאד שהדוגמה הייתה דווקא על מישהי "לא משלנו" אנחנו לא צריכות להתחבר למי שלא נמצא באותו מקום רוחני שלנו, אבל כל כך חשוב להדגיש את הכבוד, וההערכה, לכל אדם, ובטח יהודי, ובטח יהודי שומר תורה.
נכון, שמירה על עצמי במקום עבודה כוללת בהחלט גם בין אדם לחברו, תודה שאתם מדגישים את זה. שנזכה
קראתי את הסיפור, ושתי תגובות עלו לי לראש:
תגובה א': אולי זה יהיה הסוף האמיתי לסיפור שלך… סיפור כואב ומאד מאד מצוי, הרבה פעמים נשים עסוקות בעבודה שלהן ולא מבינות כמה קשה לעובדת חדשה להיכנס למקום שלכן, הכל ברור ולה הכל זר מוזר וחדש. לא משנה אם זה מאותו ניסיון או משרה דומה אפילו באותו משרד….
כשיש גם את הלחץ לעשות רושם טוב ועוד… מה שלך הוא תגית קטנה בג'ירה לה הוא משימה לכתוב מכתב בהודית. לא משנה אם את בעלת הסיפור או שהייתה לך פעם קולגה חדשה בצוות, הסיפור הזה דוחף לחשוב איך באמת התייחסנו לעובדת חדשה במהלך הקריירה שלנו…
ואם חלילה באמת עולה סיטואציה כזו, נראה לי כי כדאי לנסות ליצור עימה קשר, ולבדוק האם באמת לא גרמתן לה נזק ממשי, ישיר עקיף או מתמשך. אולי זה יהיה הסוף האמיתי לסיפור שלך…
תגובה ב'. משום מה לכל האורך מרגיש כי הכותבת מתרצת למה היא כן עשתה טוב ולמה באמת ההיא הייתה מוזרה… ושבאמת החדשה ההיא לא עשתה מאמצים ובכלל זה בגלל הקבוצה… ושיאמר לזכותן שהיא באמת הייתה איטית, עקשנית ולא טובה… ובסוף בכלל יצא לה מזה רק טוב… (כמעט ואולי נדרוש מהמוזרה ההיא לפנות אליהן ולהודות על היחס והמילים המושחזות…)
מרגיש לי קצת הצטדקות והתנשאות שלנו מול ההכרה וההבנה שהיה כאן למישהו כאב. מישהו הושפל. תוהה אם באמת ניתן לצפות מוידוי שכזה להיות הסוף האמיתי לסיפור…
ממש דמעתי מהסיפור. לא נעים בכלל לדעת ולחשוב כמה עוגמת נפש גרמתי ליהודיה, המסר ממש מובן. תודה רבה על סיפור גם מהפן הזה. אבל ממש מנקרת בי השאלה: אם היא עדיין עובדת איתכן למה לא לקום ולעשות מעשה עם הרבה אומץ ולבקש את סליחתה? זה לא פשוט אני בטוחה, אבל שווה!!!
***
וואו איזה ספור חשוב!!!! איזה אומץ יש לך ובטוחה שבזכות זה יהיה גם לך וגם לנו טוב יותר. כמו שאמרת היא לא הפסידה, אנחנו אלו שהפסדנו. הלוואי והמעגל הזה ייסגר עוד יותר טוב. בינתיים הסיפור שלך נחרט לי היטב ואחפש את ההזדמנות הראשונה לשים לב, לתת יותר, להכניס אחרות למעגל בכיף ולזכות ללמוד דווקא ממי שנראה מאחור.
***
אבל זה באמת מאד מאד קשה לעבוד עם אחת כזו גם מהבחינה החברתית וגם מבחינת העבודה הטכנית. לא כ"כ מבינה מה היא היתה אמורה לעשות אחרת? לא פגעה בה בפירוש, היא היתה אמורה לעבוד במקומה? לעשות את החלק שלה? זה אכן נראה לתקוע גלגל חמישי בעגלה (היו 4 ועכשיו 5…)
***
תפס אותי המשפט "ולא עשתה שום מאמץ ניכר לעין להתחבב או להשתלב" האם לא כולנו -בנות השמורה- נוהגות כך בהרבה מאד מקרים (=כל פעם שהצוות לא כולו חרדי?) אז בעצם אפשר לומר את המשפט הזה על כולנו (או לפחות רובנו…) -אנחנו לא אמורות להתייחס לזה כגנאי…
***
וואו כל הכבוד על הכנות. אני בטוחה שיצא מזה חיזוק גדול.. זה לא פשוט לעשות חשבון נפש אמיתי. לעניות דעתי מגיעה לאותה אישה התנצלות.. אם כבר התחלת בתשובה – עשי זאת עד הסוף. בטוחה שיהיה מזה קידוש השם גדול מאד..
***
תודה רבה לכותבת הסיפור האמיתית והכנה עם עצמה, סוף סוף סיפור שונה מרוב המוחלט של הסיפורים. גם בסופו – ללא הפיאנד, וגם בתוכנו – ואני חושבת שזה לא סתם אלא קשור אחד בשני…. שוב תודה תמשיכו לזכות!!
***
לא רוצה להישמע שיפוטית, דווקא מאוד מעריכה את השיתוף שלך! אבל אני מאמינה שאם תדברי איתה זה יקל עלייך את ההרגשה. סליחה היא הרבה פעמים בשבילנו יותר מהאדם שאנחנו מבקשים ממנו…
***
חזק ונכון!! אני מאוד מכירה את המקום הזה של מוח שטס הרבה יותר קדימה מכולם וצריך לפעמים להכריח אותו להאט, זה בהחלט גורם לסביבה להרגישה דפוקים… זו עבודת חיים
***
די, אל תשאירי את זה ככה. היא עדיין באזור שלך, תבקשי ממנה סליחה!!! לפני שיהיה מאוחר! את פשוט מפנה את ההסברים וההתנצלויות אלינו במקום ישירות לכיוון הנכון…
***
וואו מדהים, איזה אמיתית משהו נדיר ובאמת כ"כ רלונטי, וזה גם שאלה כמה אפשר לחפות על מישהי שלמעשה לא שבקושי תורמת ועוזרת. הרבה פעמים זה באמת פער גדול.
***
וואו תודה על השיתוף! כ"כ נכון ודורש תשומת לב, חזקת אותי וגם העיתוי באמת מתאים. שנזכה בעז"ה להיזהר בכבוד כל יהודי באשר הוא
***
שיתוף חשוב ממש. אני חושבת שבמיוחד בתור מי שאנחנו יש לנו אחריות גדולה יותר, לשים לב וגם בנושא הזה לקדש שם שמיים.
***
אוהו… כמה מחזק! בדרך לכל מטרה, לא לשלם מחיר של אל חזור, לא לדרוך על נפשות. רלוונטי לכל מעשה במחשבה תחילה
***
דיי, נכון תודה, בזכותך אולי אני אשים לב יותר לכבד את הסובבים בעבודה ולא לתת הרגשה דפוקה, עזרת לי כאן ועכשיו..
***
אגב, כדאי גם בהגדרות של גוגל לבטל את התרגום האוטומטי. זה עזר לי לקבל את התכנים שלכם בצורה בהירה ומדויקת.
***
אני אשמח להרבה יותר סיפורים מהסוג הזה!! בפרט בספירת העומר שבה הדגש הוא על עבודת המידות שקודמת לקבלת התורה.
***
מהמם ותודה על החיזוק במצווה כל כך חשובה, גם צורת ההגשה של הסיפור שנונה במיוחד. תחזקנה ידיכן.
***
wowww איזה סיפור!!! כל כך קשההה להכיל את האיטיות הזאת והשוני וכל כך חשוב!! תודה רבה!!
***
מחזק ומעצים ששלחת לנו את זה, גם כשאת יודעת שבזה את נכשלת, הלוואי ונלמד אנו! יישר כח גדול
***
שלום, חייבת לומר שהסיפור הזה נגע בי מאד (עד דמעות). זה סיפור שמגדל!!! תודה.
***
כל הכבוד על המודעות, אבל אולי יש כאן עדיין מקום לבקשת סליחה או משהו כזה?
***
כל כך נכון. קודם כל צריך להיות בני אדם, ויצא לי לראות את זה מספר פעמים
***
איפה טעינו?? דרך ארץ קדמה לתורה.. וקדמה לעבודה שעוזרת לתורה..
***
מצמרר אבל ב"ה שלא פוטרה.. ושיש חרטה והפקת לקחים.. כל הכבודד
***
ריגשת אותי! כל כך נכון שלא שמים לב… הלוואי שנצליח!
***
וואו, אחד החזקים שקראתי. כל מילה פנינה!!! יישר כח.
***
הכותבת היא כנראה אישה ענקית שיודעת לנצל הזדמנויות
***
מדהים!!!!!!!! יפה מאד!!! מרגש!! מחכים ביותר!
***
חזק! כתוב ממוקד וענייני. מחזק מאד!
***
לא ביקשו ממנה סליחה…?
***
וואו! תודה על החיזוק.
***
ישר כח!
***
תודה רבה
***
סיפור חזק.
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
אקדים ואומר-מעניין באיזה בי"ס עשית את ההפקה, כי בתי יעקב קלאסיים לא מצלמים בחוץ.
למה אני כותבת את זה? כי אני לצערי שלחתי את הבת לשיעורים פרטיים בנגינה (לא חוג, שיעור פרטי כן?) ולא לחוג מטעם בית הספר. אתמול הילדה הלכה לצלם קליפ (כן למה לא קליפ? כשאנחנו היינו ילדות היו עושים "קונצרט", כל ילדה היתה מנגנת משהו והאמהות היו מוחאות כפיים, אוכלות בורקס וחוזרות הביתה. היום צריך הופעה+קליפ+הגעה לאולם בקצה העיר. נו שוין אני נשמעת מיושנת… אני יודעת)
קיצור הילדה חזרה הביתה עם תסרוקת ממש מוזרה (מדובר בילדה בכיתה ה' שביום רגיל בשנה לא הולכת עם טריליון קוקיות מכל צד שכל אחת בצבע אחר). הצילום היה בפארק בין השעות 4-7 אחה"צ, רק דמיינו מה הלך שם. הבת המתוקה שלי מספרת שהם ממש עשו הצגה לכל החילונים שהיו שם… ואז היא מסתכלת עלי בעיניים גדולות "מה לעשות זה להופעה, אני לא יכולה לומר לX (המדריכה) מה לעשות, אם היא אומרת לנו אז זה בסדר" והיא צודקת! הילדה לא אמורה "להגדיל ראש" מעל המורה לחוג, מבחינתה זו המורה בבצפר.
הייתי רוצה לדבר עם המדריכה, היא טובה וצדיקה, רק לדעתי קצת נסחפה. אבל אני כל-כך אוהבת להיות האמא המפרגנת ולא האמא הביקורתית, אני צריכה לחשוב איך נכון לעשות את זה. נזכרתי בחוג של שנה שעברה שהיה מטעם בית הספר, היתה הופעה מדהימה (עם מילים של במה ולא עברית ג'יבריש של קומיקס;)) , היה קליפ מדהים ומושקע-שצולם בב"ס והיתה הדמיה כאילו צולם במקום אחר. בטכנולוגיה של 2025 לא צריך לנסוע לפארק כדי לקבל אפקט דשא ושמים…
מקווה שתהיו שליחים טובים להעלות מודעות לנושא הזה!
רציתי לשתף את חברות שמורה היקרות שבזכות החיבור לקהילה המדהימה הזאת, ניגשתי לבוס שלי כדי לסדר עניין הלכתי מסוים, כי איכשהו הנושא הוטל עלי מבין כולן, והייתי חייבת לסיים עם זה בדיוק ביום שלא היה לי כ"כ חשק וכח, אז לפני שהלכתי חיזקתי את עצמי ואמרתי שאני הולכת לעשות עכשיו את רצון ד', כשכל חברות שמורה מאחורי (זו הרגשה כזאת מיוחדת, שלמדתי ממישהי ששיתפה פעם שזה חיזק אותה) וביקשתי מד' שישים בפי את המילים הנכונות.
ב"ה הוא קיבל את הענין בקלות וזה סודר על הצד הטוב ביותר. רק שתדענה אלו זכויות נזקפות לכל אחת ואחת
מה שאני עושה לאחר שאלת רב אני שלמה איתו וזה מה שהקב"ה רוצה ממני…
לתגובה שכתבתן: חרדיות מלכתחילה מעדיפות מאד לא להיות בכאלו מקומות, הן משתדלות להמעיט את הנסיונות ככל שמתאפשר, אבל לפעמים – אין ברירה – וזאת המציאות שהבורא דורש מהן.
רציתי להוסיף – אבל רק בתנאי ששאלת רב! מה שאני עושה לאחר שאלת רב אני שלמה איתו וזה מה שהקב"ה רוצה ממני. מה שעושים כי "אין ברירה לא נעים, אי אפשר לפגוע ברגשות" זה לא בהכרח רצון ה'… אשרינו שיש לנו מורי דרך
מיוחד לראות את ההתגברות של נשים צדקניות שמחפשות כל פתרון שתוכלנה להימנע משימוש בוואטסאפ…
מיוחד לראות את ההתגברות של נשים צדקניות שמחפשות כל פתרון שתוכלנה להימנע משימוש בוואטסאפ, אפילו כשזה במחיר של הפסד עבודה רווחית וכו'.
שמנה לב שיש פתרון חדש שלא מוכר עדיין, משתפת אתכם במוצר מדהים שנודע לי עליו לאחרונה, שמעתי מרב מועדת הרבנים לביצור חומות הדת (פרטים שמורים במערכת) על שירות "whats-mail", שירות העברת הודעות מוואטסאפ למייל וחזרה, כאשר לא צריך גישה למכשיר חכם מכל סוג שהוא ואפילו לא לרשת (מלבד מייל). ללא התנתקויות! כולל שליחת קבצים. לפרטים והרשמה: whatsmail26+y@gmail.com
