קריקטורות צוירו ותיאורי מצב משעשעים נכתבו על הימים הלא פשוטים שעברנו, והמציאות עלתה על כולם.
בהחלט היה מאתגר מאד להפוך ללשכת התעסוקה-האכלה-הפרדת מריבות למחוסרי מסגרות ונטולי שגרה, תוך כדי שפסח ברקע, ועוד יותר תוך כדי לאלו שנאלצו להשאיר את העבודה בפרונט. כמוני, למשל.
הפרויקט שאנחנו עובדות עליו עכשיו הוא פרויקט משמעותי מאד לחברה, ויש הרבה אנשים בהיררכיה הגבוהה של הארגון שרוצים לראות אותו כבר באוויר.
המלחמה פרצה בשלבים מתקדמים שלו, ולצערי לא נראו כל סימני התחשבות במצב.
העבודה צריכה לתקתק, הלו"ז בעינו עומד, וכך גם הסטטוס שאנחנו צריכות להעביר בסוף כל יום עבודה ובו ההספק היומי שלנו.
אנחנו מצדנו משתדלות מאד ועושות כל מאמץ להתקדם ולהספיק כמה שיותר, למרות הנתונים הסביבתיים הבלתי מאפשרים.
כל רגע פנוי שהילדים עסוקים מנצלות לעבודה, ומשלימות שעות גם בערבים, בין התראה לאזעקה.
צורת עבודה לא נורמלית במציאות לא נורמלית,
אבל אנחנו מודעות ללחץ מלמעלה ובהחלט מנסות עד כמה שאפשר לעמוד ביעדים.
יום אחד, לאחר שליחת הסטטוס היומי, אני מקבלת מהלקוח מייל בזו הלשון: "במצב הנוכחי לא נעמוד בלוחות הזמנים, מבקש להגביר את קצב העבודה".
??????
הגזים.
אף מילה על המאמץ שאנחנו עושות מעל ומעבר, אף התייחסות למצב.
התגובה כבר עמדה לי על קצה המקלדת: "רק מזכירה שאנחנו עובדות בתנאי מלחמה, עם ילדים בבית ואזעקות ברקע. זו מציאות שנכפתה על כולנו, ויש לקחת אותה בחשבון כשמדברים על לוחות זמנים".
אבל… משהו עצר אותי.
קול פנימי לחש לי: הי, את מכניסה פה נימה אישית.
קול אחר ניסה להתווכח וטען: אבל את לא מחדשת לו שום דבר, המלחמה היא כלל ארצית ולא שיתוף פרטי במשהו שקורה אצלך בבית. ממש מקומם שהוא מגלה אפס התחשבות במציאות העכשווית.
הקול הראשון השיב בחזרה: אבל בתגובה כזאת את נותנת פתח לשאול בנחמדות כמה ילדים יש לך בבית, ואם את רצה למקלט או שיש לכם ממ"ד. אל תתפלאי אם הוא יתעניין במשפחה ובחיים שלך.
וואו, נכון. לא רוצה להיכנס לנישה כזאת, התקשורת ביננו עניינית בלבד וכזאת אני רוצה להשאיר אותה.
אז נשמתי עמוק, וכתבתי ביובש: "אני עושה את המקסימום האפשרי, בהתאם למצב". וזהו. בלי לפרט, בלי לעורר הזדהות, בלי לשתף כלום מהחיים האישיים שלי.
יש דרך טובה יותר מלרוץ למקלט, לנטרל מראש את המשגרים.