יומיים מאז שנולדתי נהייתי יעל.
עוד לא ידעתי לאיזה שם משפחה זה יוצמד בהמשך חיי, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא יהפוך לכינוי שלי.
סיימתי לימודי תכנות בסמינר לוסטיג ופניתי לחפש עבודה.
אחרי מסע מייגע וראיונות למכביר שעברתי, חברת הייטק נחשבת במרומי מגדל עסקים ברמת גן קיבלה את פני כעובדת מן המניין.
בין כשלושים אנשי פיתוח וניהול היתה גם קבוצה חרדית נחמדה, עם שלוש 'אלישבע'ות בתוכה.
כל פעם שקראו 'אלישבע' שלושתן סובבו את הראש, וממש למען הנוחות החליט ראש הצוות לעבור לשמות משפחה.
נכנסתי לתפקיד כ'יעל' ופתאום קלטתי שאני הולכת להיות 'רוזנפלד'…
בהתחלה הופתעתי, והיה לי קשה.
אני אחת זורמת וחברותית, 'רוזנפלד' היה נשמע לי כבד כזה…
אבל אמרתי לעצמי: משמים, אם הקב"ה גלגל את העניינים כך – אשמור על הקו המקובל.
עברו כמה שנים, עם הזמן התברגתי חזק במערכת, ונכנסתי לתפקיד ניהולי. מפעם לפעם גייסתי עובדות תחתי, ועם כל קבלה של עובדת חדשה אמרתי שמקובל לקרוא פה בשמות משפחה. כולן זרמו עם זה ולמעשה נוצרה אווירה של כבוד ובידול.
אין מה להתכחש, שם פרטי נושא איתו אופי חברי, שם משפחה הוא יותר דיסטנסי, ועוזר לתחום את היחסים ל'נטו עבודה'.
כשהגיעה הקורונה ודחפה את העבודה אל תוך הבתים, שמתי לב לרווח משמעותי נוסף. אם רציתי ואם לא – "העבודה של אמא" היא לא עוד כותרת לשעות שאמא לא בבית, והילדים הפכו להיות מעורבים פאסיביים בתכני השיחות.
פתאום הם גילו שבעבודה קוראים לי "רוזנפלד", ואמא היא לא חברה של כל האנשים האלה. התקשורת רשמית ועניינית, ובעיני זה ערך חשוב מאד שהילדים ספגו על הדרך.
לאחרונה עברתי תפקיד למחלקה אחרת. מנהל המחלקה קרא לי כל הזמן: יעל, יעל, יעל.
תהיתי מה נכון לעשות, ואז בצורה מכובדת פשוט כתבתי לו:
אם אפשר כמו במחלקה הקודמת, לכנות אותי בשם משפחה בלבד.
הוא ענה להפתעתי מיד ובלי בעיות: בסדר גמור.
זה היה כל כך קטן,
וכל כך גדול.
נשארתי בחיק המשפחה,
עם החותמת שלי.
למשפחותם.
