שלוש אחיות מקסימות מעלי, שלושתן למדו תכנות, הקימו בתים לתפארת ועובדות במקומות טובים ושמורים. שלושתן היו מודל לחיקוי עבורי, וזרמתי אחריהן גם כן באותו מסלול.
את שמורה הכרתי מהסיפורים שלהן. שמעתי כמה כח זה נותן, וכמה חשוב להתחבר למצפן החזק הזה, ששומר ומגן ועוטף מכל מיני דברים שפגעי הזמן והמקום עלולים לסחוף אליהם, לפעמים אפילו בלי לשים לב.
ידעתי שזה אחד הדברים שאני מאד רוצה להיות קשורה אליהם, אבל הסתכלתי על זה בתור חיזוק נצרך, לא כמשהו בסיסי שיעצב את האישיות שלי, שהרי אני בחורה טובה מבית טוב. באה מבית אברכי שהנחיל לי – וממשיך להנחיל – השקפה חזקה וברורה, שמעתי שיעורי יהדות ממיטב המחנכות והמורות, אז רק בשביל הרגש שלא יתכהה במקומות המועדים לכך, היה חשוב לי מאד להתחבר לקבוצה החזקה הזאת.
עד כאן חלומות וורודים של נערת י"ב.
הם התנפצו כשבאו במגע עם תכנית הלימודים החדשה שהכניסו למסלול בשנה שלי. תכנית לימודים עמוסה, מאתגרת מאד, מקצועית ממש, הפותחת פתח רחב לעולם התעסוקה הכללי. פתאום עולים על הפרק שמות של חברות עולמיות שתמיד היו מחוץ לעולם המושגים…
הלימודים היו קשים בהחלט, אך נהניתי מאד! אהבתי את האתגר וחזרתי מלאת סיפוק מכל יום לימודים מייגע. וגם… התחלתי לשאוף גבוה, ולא מבחינה רוחנית… אם עד היום ידעתי שמשכורת של מתחילה נעה בסביבות שכר המינימום ואולי קצת יותר, עכשיו אני שומעת שאפשר לטפס גבוה בהרבה, להתחיל עם משכורת של כמה אפסים טובים, ולהמשיך רחוק.
אם אפשר להרוויח עוד – למה לא? אבא שלי אברך, אני בשידוכים, ומשכורת גבוהה תשתלב יפה בתמונה.
וכך יצאתי לעולם חיפוש התעסוקה. בניתי קובץ קורות חיים מרשים ומשודרג, שלחתי אותו לחברות גדולות ונחשבות, והחלום שלי היה למצוא עבודה. בשביל המשכורת כמובן, אבל גם… חיפשתי הערכה לכישרונות שלי, למצות את הפוטנציאל שבורכתי בו, להתקבל למקום נחשב וגם להתקדם שם… כל מיני מילים שהיו מכבסה אחת גדולה למונח "קריירה".
כן. אני. בת טובה מבית טוב. בוגרת בית יעקב. מחפשת קריירה…
אני, שחשבתי שהערכים מבוססים דיים אצלי, ושמורה תהיה בשבילי רק תזכורת…
בוקר אחד עליתי להתפלל על קברו של הרה"ג יעקב אדלשטיין זצ"ל.
התפללתי בדמעות רותחות שאזכה לבעל תלמיד חכם, וגם שאמצא עבודה.
רציתי להתנסח כמו שחלמתי – משכורת, סיפוק, הערכה… אבל המילים שיצאו לי מהפה ביקשו דווקא בנוסח אחר: "ה', אני רוצה בבקשה למצוא עבודה הכי כשרה שיש. קשה לי ואני מבולבלת מאד. אני לא רוצה ליפול! לא רוצה להיגרר למקומות סוחפים! לא רוצה קריירה! רוצה עבודה הכי כשרה שיש!!"
משהו בלב נפתח לי והתחלתי לבכות.
רציתי להיות טובה יותר, גבוהה יותר, קרובה יותר לה'. לא במרדף אחרי כסף וכבוד. הזכרתי לעצמי שהגעתי פה לעולם בשביל לעשות את רצון ה', ושהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – אז מה משנה גובה המשכורת, העיקר זה מקום עבודה שמור. דקות ארוכות התפללתי בכוונה מעומק הלב.
בסיום התפילה נשקתי לספר התהילים, ופסעתי על אדמת בית הקברות לכיוון היציאה בהרגשה מרוממת. מקווה מאד לשמור את הרגעים הגדולים האלו ולהוריד אותם לפסים מעשיים. לא ידעתי איך אני עושה את זה, ומה יגרום לי לא להתפתות שוב לכיוון ממנו אני מנסה להתנתק.
תאמינו או לא, זה מה שקרה: אני מעבירה את הפלאפון מפרופיל שקט לרגיל, ורואה שיחה שלא נענתה. אחת המגייסות של חברה גדולה שמעסיקה חרדיות. חזרתי אליה והיא הציעה לי להגיש מועמדות למשרה שמתפנה אצלם. לא קריירה ולא משכורות מנופחות. כן מקום שמור באווירה חרדית וטובה.
שבועיים אחר כך הייתי אחרי חתימת חוזה.
את האמת? אם היא היתה מתקשרת לפני ההשתפכות שזכיתי לה על מצבת השיש, לא הייתי רוצה את המקום הזה. הוא לא התאים לשאיפות הזרות שהיו לי אז… הרגשתי בחוש כזו הארה שמיימית, איך הקב"ה לוקח אותי יד ביד, נענה לתפילתי, ומנתב לי את הדרך הישרה.
ה', תודה שעזרת לי להתאפס בזמן הנכון! לא לבנות – לא את העתיד ולא את "העתיד לבוא" שלי –עם שאיפות ומושגים של "אשת קריירה"…
