שלום יקרות,
כשקיבלתי מחברה של שבי פלאי, המלאכית הגיבורה שנפצעה בתאונת הדרכים
המחרידה בשמגר, מייל עם תיאור על כמה שבי מיוחדת ועוד אנקדוטה שהיא חוותה
מולה בבוקר של התאונה, שמרתי אותו בצד.
המייל הזה קיבל עוד כמה מאות מיילים (אולי אלפי?) מעליו.. ונשכח…
אבל אתמול זכיתי לבקר אותה בעצמי… ואכשהו כשיצאתי נמסה כולי מול האישיות הכובשת הזאת,
זה הסתדר לי מאד עם הסיפור עליה, הרגשתי שיש בו משהו הרבה יותר פנימי ואמיתי
וגם מסביר את העוצמות הבלתי נתפסות הללו.
אז שבי יקירתינו,
אני יודעת שאת גם קוראת אותנו ממש עכשיו,
ואולי תכעסי עלי שאני 'מפבלשת' אותך,
אבל תכל'ס,
גם את אמרת שהחיזוקים שקיבלנו עשו לך ממש ממש טוב,
אז בואי נשתף אותן שוב –
כדי להוסיף עוד כמה פרקים לחוברת המדהימה ששלחנו לך:)
שלום,
אני לא יודעת מי מקבלת את התגובות למיילים?!
אבל דבר ראשון רציתי להגיד שהמכתב לשבי כתוב בצורה כל כך יפה מרגשת ומכבדת….
ואין לכם מושג אפילו כמה הדברים מתאימים לשבי:
אם מדברים על שמורה….חיזוק בענייני עבודה…
אין כמו שבי לנושא כזה:
אני חברה מאוד קרובה של שבי ועובדת איתה בעבודה
ביום חמישי שעבר (יום התאונה) שבי באה מהחדר שלה לחדר שלי ויצאתי לקראתה
בדרך לחדר ראיתי מישהי שאינה שותמ"צ מהצוות שלי
ותכל'ס, האינטראקציה בינינו היתה קצת מידי חברית…
שיחה מסוג ידידותי ומשתף, מעבר לבוקר טוב או התעניינות נימוסית.
לא כמו שאמורים להיות כלפי 'עמיתות לעבודה' אלא 'חברות לעבודה'
ומי ששמורה, מבינה את הניואנסים:)
אבל שבי נעצרה
"ועם יד הלב מזועזעת באמת היא אמרה לי
מה?את ככה מדברת איתם?"
היא לא התקיפה ואפילו לא העירה היא באמת היתה מזועזעת
עניתי לה שעם הגברים בצוות ברור שאני לא ככה ואני ממש פורמלית וטכנית
אבל היא אישה…אז מה הבעיה קצת להתחבר…
ועוד כהנה וכהנה תירוצים
היא לא אמרה עוד כלום והמשכנו הלאה
ופתאום כשקיבלתי ממכם את המייל אתמול….זה עוד יותר התחדד לי עם הקבלה של"תקשורת עם עמיתים/עמיתות בעבודה"….
אז מה עם אישה ולא גבר? היא לא שומת"צ ולכן אין לי שום קשר חברי איתה!
תודה שבי, שבמבט אחד שלך הארת את עיני….
רק רציתי לשתף אתכן כמה במקום ומתאים זה היה…
יישר כח עצוםםםם על הפעילות הברוכה והחשובה…
עכשיו, תוך כדי שאני קוראת את המכתב שוב אני שמה לב למה לא פרסמתי אותו אז.
לא הכרתי את שבי, ולא ידעתי לפרש מה זה 'מבט מזועזע' וכו'
אולי מדובר באיזה טיפוס קדורני ומלחיץ… קצת פחדתי…
אבל אחרי שיצאתי ממנה,
וראיתי שמדובר בילדונת חמודה, הכי זורמת ומתוקה שיכול להיות,
שאני בטוחה שבכיף היתה יכולה להתחבר ולמגנט אליה את כל העובדות בחטיבה
ובכל זאת היא שומרת על טריטוריה ברורה
ויחסים מאד מוגדרים מול אלו שהיא נאלצת לשהות במחיצתן
עכשיו,
אחרי שאני מכירה אותה – הסיפור כולו מואר שבעתיים
***********
אבל יש משהו הרבה יותר מהותי שחשוב לי לחשוב עליו:
שבי אבדה משהו שבמונחים חיצוניים יכול להיקרא סוג של 'סוף העולם'
אבל כשנכנסתי אליה לחדר, וראיתי את האור הקורן ממנה,
לא יכולתי שלא לחשוב על מה שאמא שלה אומרת שוב ושוב:
"רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי י"ח י"ד)
מצודות: רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף, כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו.
רק מי שמרגיל עצמו לחיות באטמוספירה שונה מהרוח הנושבת בעולם,
רק הוא יכול בשעת נסיון – לעמוד איתן!
שמעתי שכששבי קראה את השורה במכתב שכתבתי לה, על:
…חלומות שמקבלים תפנית פתאומית
היא הגיבה:
מה פתאום? אני לא רוצה לשנות שום חלום שלי!!!
אתן יודעות מתי זה יכול להיות?
כשהחלומות הם כולם חלומות של רוח!
זה ממש מתבקש לצטט כאן דברים שקראתי פעם בשם חמיה, הרב הלל פלאי,
בראיון על מוזיקה רוחנית ושאינה.
הוא אמר כך:
מתי אפשר לזהות על מנגינה מה המקור שלה?
ממקורות הקדושה או חלילה מקורות טומאה?
כשרואים בשעת הריקוד, מאיפה הגוף נע
מהרגלים, או מלמעלה… מכיוון הלב…
שבי יקרה,
ראיתי אתמול על פנייך הקורנות
שהריקוד שחלמת עליו,
הוא ריקוד מכיוון הלב
בעז"ה, גם במעגלים רגילים
תשתלבי היטב
אבל כמו שראינו עליך,
לא שם 'המגרש האמיתי' שלך…
במעגלים השווים של החיים – שם את ודאי תמשיכי לרקוד…
תגובות השמורות לסיפור
