כל אחת מאיתנו יודעת למנות את חלקן או רובן של סימני "עקבתא דמשיחא", אך אין ספק שכולנו יודעות ומרגישות על בשרינו את הסימן הכי ידוע – "היוקר יאמיר":).
חז"ל נתנו לנו פתרון ומוצא גם לגזירה הזו: "מי שרואה מזונותיו מצומצמים ירבה בצדקה" (גיטין) ועל זה נסוב הסיפור שלי.
לפני כמה חודשים, נכנס ילד של אחד מקרובי משפחתי לתקופה קשה של לחץ וחרדות, מצב לא פשוט, המצריך טיפול מאסיבי של אנשי מקצוע רציניים. במילים אחרות דרש כסף, והרבה. סכום כזה שלהורי הילד לא היתה כלל אפשרות לחשוב להוציא.
החלטתי לממן חלק נכבד מהטיפולים, על חשבון מעשרות החודשים הבאים שלי. חישבתי את הסכום ונתתי למשפחה.
מיותר לציין שהורי הילד שמחו מאוד לקבל את הכסף על מנת לעזור לילד, בדרכים שלא יכלו להרשות לעצמם לולי התרומה, וברכו אותי בכל הברכות.
לכאורה כאן נגמר הסיפור.
לכאורה.
חלפו יומיים שיגרתיים למדי בעבודה, לא היתה תכונה באוויר או משהו שיכין אותנו להפתעה זו או אחרת. אך לפתע הוכרז במשרד על אסיפה מיוחדת אליה זומנו כלל עובדי החברה. באסיפה בישרו על פרוייקט גדול בארצות הברית שעלה לאוויר, אחרי שנים מאומצות של עבודה אינטנסיבית של כולנו. בעקבות ההשקה כל עובד קיבל בונוס "קטן". לא האמנתי מה שאוזניי שומעות. הסכום עמד על משכורת של כמה חודשים. כמה חודשים? בדיוק מספר החודשים שחישבתי קדימה כשנתתי את המעשרות!
בחשבון פשוט, המעשר של הבונוס הוא הסכום שנתתי. במדוייק. (למי שמבינה טיפה בחשבות שכר..הלכתי מיד לחשב כמה נטו יצא מהברוטו, המעשר שנתתי הוא מהנטו בדיוק!)
לא כל סיפור נגמר בסוף של "בדיוק", לא תכננתי שיהיה "סוף" למעשה שעשיתי.
אבל הרגשתי שמשמים רוצים להראות לי במוחש את ההשגחה פרטית המדוייקת, את איך שד' מסובב כל דבר בעולם. והפרוייקט הזה שנבנה כבר כמה שנים, לא נוצר אלא בשבילי. להזכיר לי מי נותן, ולתת לי לזכור ולהרגיש את השני וצרכיו.
