אני עובדת בחברה חרדית, הלקוח יושב בתל אביב.
בממוצע של פעם בשלושה חודשים עלי להגיע למשרדי הלקוח להרצאות חשובות או כינוסי סוף שנה. יום אחד הוחלט שעלינו לעבור קורס מקיף יותר לצורך היכרות מעמיקה עם הפעילות העסקית של הלקוח, הקורס יתקיים פעם בשבוע.
למפגש הראשון הלכתי. בעוד ההרצאות שנמסרו מפעם לפעם היו מקצועיות נטו, קשה היה לומר זאת על אופי העברת הקורס. האווירה שם היתה עממית-חברית, וממש לא התאים לי להשתתף בו.
אל המפגש הבא לא הגעתי, קיוויתי שזה יעבור בשלום. אף אחד לא אמר שנוכחות חובה.
כנראה שעוד אנשים קבעו חופש לעצמם מהקורס, כי בישיבה היומית למחרת הדגישו שחייבים לבוא.
בהזדמנות הראשונה שאלתי את ראש הצוות אם אכן הנוכחות חובה, הוא פטר אותי ב"אם את רוצה – תבואי". לא רציתי ולא הגעתי. חלף שבוע ועוד שבוע, ולא שמעתי אף התייחסות בנוגע להיעדרותי.
לאחר חודשיים ראש הצוות ביקש לוודא מולי: "את מגיעה לקורס בימי שלישי, נכון?" עניתי שלא, כי הבנתי ממנו שאני לא חייבת. הפעם הוא חזר בו מהנחייתו ואמר: "אני מבקש שתבואי, זה חשוב".
לא יודעת למה לא הייתי חזקה, אולי כי אני טיפוס מרצה מטבעי שאוהבת להיות ממושמעת, והבעתי את נכונותי להגיע להמשך השיעורים, בלי להגיד מילה שהסגנון שם לא מתאים לי.
באותו יום יצא לי לדבר עם אחת המורות מהסמינר, ואיכשהו שיתפתי אותה במצב המסובך שנקלעתי אליו: מצד אחד ברור לי שלא מתאים שאשתתף בקורס, מצד שני ראש הצוות לוחץ, וכבר אמרתי שאני אבוא.
היא, כאחת מבחוץ עם ראיה אובייקטיבית נטולת נגיעות, אמרה לי מיד: "אז תודיעי שאת לא מגיעה".
זה היה נראה לי בלתי אפשרי. "מה הוא יחשוב עלי, כבר אמרתי שכן, מה פתאום אני חוזרת בי?… הוא לא יבין מה עבר עלי…"
"שלא יבין" נסכה בי המורה כח ועידוד.
הטון החלטי והברור שלה חידד בי את ההכרה שלא נכון להשתתף, והושיב אותי לכתוב מייל לראש הצוות. הסתבכתי עם הניסוח, והחלטתי לא לבוא. אם הוא יפתח את הנושא שוב – אסביר לו שאני לא מרגישה בנח להשתתף בקורס, בגלל סגנון המסירה שלו.
אבל בסוף לא נרשמה לי שום היעדרות, ולא כי השתתפתי.
ביום שלישי אני רואה במייל שהזימון בוטל,
בשבוע אחר כך היה גשום והקורס הועבר לזום, ושם יותר קל 'להיות ולא להיות',
ובדיוק באותם ימים הייתי בתהליך קבלה לעבודה אחרת,
כך שלמעשה לא דרכתי יותר באותה מסגרת הקורס.
היתה לי כזאת סייעתא דשמיא – כשממש לא ידעתי מאיפה יהיה לי כח להתמודד מול הדרישה להשתתף. אני עשיתי את שלי, ומשמים יישרו לי את הדרך.
כמובן שיש מקרים בהם צריך להשקיע כוחות רבים ומאמצים מיוחדים, אבל הדבר הבסיסי זה הרצון החזק והצעד ההתחלתי.
לא עליך המלאכה לגמור, עליך להתחיל.
