משרד קטן ופרטי העוסק בראיית חשבון הוא מקום העבודה שלי. חגיגות, גיבוש או מסיבות הם לא חלק ממושגי העבודה, וגם הרמת כוסית של פעם בשנה נערכת בצורת כמה עוגות על שולחן המזכירה, שכל אחד נוטל למקומו ואוכל שם.
לפני כחודש אחת העובדות הוותיקות הודיעה על עזיבה. אחרי כל כך הרבה שנים במשרד קטן אי אפשר לקום וללכת סתם כך, והוחלט לארגן לה מסיבת פרידה רצינית. המקום שנבחר היה מסעדה, ולפני שסגרו על תאריך ומיקום באו לברר אצלי אילו כשרויות מקובלות עלי.
האמת שהייתי בהלם, כי יציאה כזאת בכלל לא אופיינית למקום העבודה שלי, והתשובה הספונטנית שלי היתה ממש בהשפעת סיפורי שמורה… אמרתי בעדינות לזאת שפנתה אלי, שאני לא חושבת להשתתף, כי פחות מתאים לי לצאת למסעדה.
לא היה נראה שחוסר ההשתתפות שלי מפריע לה, אבל התלבטתי קצת אם זה באמת כזה נורא להגיע. שאלתי כמה בנות נוספות מה הן מתכוונות לעשות, לא שמעתי תשובה החלטית. נראה… אולי נשב בצד…
אבל מול עיני עמדה הבחורה המתוקה שעלתה על הבמה בכנס וסיפרה על ההתגברות שלה, ועלו בזכרוני עוד המון סיפורי שמורה, חלקם פשוטים, חלקם מפעימים, אבל כולם היו כל כך ברורים ומחזקים.
הרגשתי שממש לא מתאים שאצא עם כולם למסעדה, יציאה שכולה אומרת שחרור, גיבוש וקרוב לבבות. נכון שהיצר דואג לטשטש עם 'נשב בצד', אבל כמה בצד אפשר למשוך, כשכולם מתכנסים לאותה מטרה, באותם מטרים רבועים, מזמינים מאותו תפריט, וצוחקים מאותה בדיחה שמישהו הפריח.
היצר הרע דווקא לא ישב בצד, והמשיך לזמזם לי שאולי אני מגזימה, ולא יפה להתעלם, ומה יגידו ויחשבו, ואולי יהיה נחמד קצת להשתחרר, ומה יכול להיות אם נשב עם עצמנו – רק החרדיות…
כדי לפתור את לבטי בעלי התקשר לשאול רב. הרב ענה כי וודאי לא לצאת למסעדה. אולי אם היו נפרדים במסגרת ישיבה משרדית, היה אפשר להשתתף מהצד, בצורה שתכבד אבל לא תתערבב עם כולם. לצאת למסעדה – ברור שלא, כך דבריו.
וזהו, היום יצאו כולם, ואני נשארתי לעבוד מהבית.
ההרגשה שלי? מלאת סיפוק על הצעד הנכון.
תודה לכן, הנשים הגיבורות מהסיפורים של יום שלישי, מהכנסים ומהעלונים.
הבהירות בהחלטה והכח ליישם אותה הם המון בזכותכן!
כשהדברים ברורים, יש כח לעשות אותם.
כולם ברורים, כולם גיבורים.
