אחד היתרונות במשרה אליה התקבלתי היה הרכב הצוות: כולן נשים. חלקן חרדיות, חלקן ברמה דתית כזו או אחרת, אך מלבד הבוס אין גברים במשרד. רוב הזמן הוא יושב בכלל במקום אחר, כך שהנוכחות שלו לא אמורה לבלוט בשטח.
שבועיים מלאו לקיומי בעבודה ואני שומעת שאחת העובדות עוזבת. לרגל הפרידה מתוכננת ארוחה נחמדה של כולן יחד. "את מצטרפת?" שאלו אותי. למה לא. הזדמנות נחמדה לשבת יחד ולהכיר יותר. לא שהתכוונתי לטפח קשרי ידידות עם אלו שאינן חרדיות, אבל לא ראיתי סיבה מיוחדת שלא להצטרף.
תוך כדי התארגנות למאורע אני שומעת מישהי שואלת: "מה עם עידו, מתי אמר שמגיע?" הי, לא לקחתי בחשבון שהחגיגה בהשתתפות הבוס…
ניגשתי לראש הצוות ואמרתי לה שאם הבוס מגיע לא אוכל להשתתף בארוחה.
היא פערה זוג עיניים ושאלה: "למה? זו הזדמנות בשבילך בתור עובדת חדשה להכיר אותו ואותנו קצת מחוץ למסגרת העבודה" היא ניסתה לשכנע, ולא ידעה שדווקא מסבירה לי שאני צודקת בהחלטתי.
הרגשתי ממש לא נעים מולה, לא היו לי את הכוחות לעמוד על שלי ולהסביר את עמדתי. החלטתי להוריד את האחריות מעלי ולהרוויח קצת זמן בדו שיח הזה – "אשאל רב אם זה מותר" אמרתי לה, למרות שהיה ברור לי שלא.
השעה שנקבעה הגיעה ויצאנו כולנו מהמשרד לכיוון המעליות. הייתי במבוכה. לא ידעתי איך אני מסבירה את עצמי ויוצאת הכי טוב מהסיטואציה הזאת. התרחקתי מעט מכולן, עם הטלפון ביד, לא יודעת למי להתקשר, האם להתקשר, אולי אעשה שיחת סימולציה עם עצמי?
פתאום אני שומעת מישהי שואלת: "מה קרה לה?", כשהיא מתכוונת אלי, "למה היא מתרחקת? היא לא מרגישה טוב?" החלטתי לנצל את הרגע הזה, עכשיו את עושה את זה! אמרתי לעצמי.
"אני לא יכולה להצטרף לארוחה, אם יש גבר שיושב לאכול איתנו" הוצאתי את המשפט מהפה, וכמה טונות של לחץ השתחררו איתו יחד. היה שקט סמיך באוויר, מבטי כולן ננעצו בי. שמעתי בקול מה שהן חושבות עלי בשקט…
אחת מהן ניסתה לשאול אותי מה אעשה במשרד לבד, עניתי לה שאסתדר.
חזרתי לחדר ברגשות מעורבים, היה לי מוזר להיות שונה מכולם – אני טיפוס זורם שמחליק עניינים, והנה ככה יצאתי, ועוד בתור עובדת חדשה.
אבל מצד שני שמחתי מאד שלא נגררתי והצלחתי לעצור ברגע האחרון. הרגשתי ממש אסירת תודה לה' שנתן לי את הכוחות לעשות את הדבר הנכון ולעמוד בנסיון. לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי מתפתה והולכת.
זהו, זה הסיפור שלי.
הוא נגמר מתוק, כי בחרתי בחירה נכונה, ואין דבר משמח יותר – בטח לטווח הרחוק – מסיפוק פנימי ואמיתי.
והוא נגמר מתוק, כי כשחזרתי לשבת לבד במשרד קיבלתי נשיקה משמים. זה לא קורה בכל הסיפורים, אצלי זה קרה. משהו שחיכיתי לו כבר תקופה ארוכה בתחום הפרנסה, הסתדר בדיוק בזמן זה על הצד הטוב ביותר!
שמחתי מאד מעצם הדבר, ועשה לי מתוק בלב התזמון השמיימי.
מי צריך אוכל כשיש כאלו ממתקים?
