יום שישי, כ"ט באלול תש"פ. קרניים אחרונות של שמש שוזפות את רגעי הסוף של השנה, ואני בסיום התארגנות לקראת היומיים הגדולים שלפנינו. הטלפון מצלצל. "אחי הכי" על הצג.
אחרי כמה משפטים מבולבלים שאחי הגדול אומר לי בבהילות ואני מנסה לצרפם זה לזה, הבנתי שהוא במצוקה של ממש. מוישי שלו העלה חום, ואם אצל כל ילד אחר זה לא נחמד, ואולי אפילו רמז לתסמין קורונה, אצל מוישי זה סכנת חיים. הוא הובהל לבית החולים וגיסתי תישאר איתו למשך החג. יש מצב שאני באה לשמור על החבר'ה שבבית?
רק שתבינו את הרקע – צחור צחור של שמלת כלה. עוד חודשים בעז"ה אני מתחתנת. (איפה? אל תשאלו, כי אני לא יודעת. העיקר שיש חתן. אם יום אחד אני אפתח אולם שמחות, אני אקרא לו "העיקר שיש חתן", אני שומעת הרבה שמתחתנות שם:))
כמה חלמתי על ראש השנה הזה… כל שנה היא הרת גורל, והשנה – בכפל כפליים. אני הולכת להקים בית, הלוואי גם להתכונן להיות אם בישראל, וארוכה ארוכה רשימת המשאלות…
מי יודע מתי תהיה לי ההזדמנות הבאה להשתפך בתפילה ביום גדול כזה…
השעון תקתק והלחץ גבר. תוך כמה דקות ארזתי לי במזוודונת את בגדי החג, המחזור מהחתן, ו… כן, גם את כל התכנונים על תפילות נעלות בוקעות רקיעים.
על מפתן הדלת אבא שלי צרף לחבילה גם מילות עידוד – "את עושה מעשה גדול, זה התפקיד שלך עכשיו. וזה לא פחות חשוב מהתפילות".
ברבע שעה לצפצוף נחתתי בבית הכנסת. כלומר, בבית שיהווה לי בית כנסת ליומיים הבאים. כך חשבתי בכל אופן. למעשה, מצאתי את עצמי בעיקר מסתובבת בין מנוחה בקרמן לפוקס, מחלקת במבה, מסיעה בימבה, וקמה בנץ בשביל לחפש מוצץ.
כל הזמן הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה: אני בתפקיד! בזכותי אחי יכול ללכת לתפילות! אחרי כל תפילה הוא הודה לי נרגשות. הייתי מלאת אושר וחדורת מוטיבציה, הרגשתי חזק שאת זה ה' רוצה ממני כאן ועכשיו.
התפללתי בקצרה, ופה ושם הצלחתי להשחיל פרקי תהילים. היו לי רגעים שנזכרתי בגעגוע בשמונה עשרה הארוכים של בית כנסת ואימת הדין תלויה בחלל, בקולו המרעיד של החזן "ונתנה תוקף קדושת היום"… ובשירת הקהל האדירה "ויתנו לך כתר מלוכה"… אבל מהר מאד זה נבלע בסלון עשר מטר, שאין בו מרצפת אחת פנויה ממשחקים. הי, מה לך לשקוע בזכרונות, את בתפקיד!
אם בערב ראש השנה קיבלתי צלצול, אז במוצאי קיבלתי הרבה "צלצולים" ו"וואו" ו"כל הכבוד". אחת אחרי השניה התקשרו האחיות והגיסות – "איזו מדהימה שאת". וכשמשפחת החתן שמעה את זה – עשה רושם שגברה שמחתם שבחרו בי לכלה:)
ואז
חשבתי לעצמי
שזה בעצם
מה שעושה
כל אמא
שנשארת בבית
עם הילדים שלה…
והחלטתי לנסות לשמר את הידיעה וההרגשה הברורה הזאת
שעשיתי את מה שמוטל עלי
בלי צער (כמעט…) שהפסדתי תפילות במניין.
והלוואי שאזכור את זה
גם בשנים הבאות בעז"ה
כשאזכה לשמור על ילדים משל עצמי
ואף אחד לא ימחא לי כפיים
ורק ה' יעריך.
גמר חתימה טובה,
רחלי.
