שלום לשמורה היקרה,
תגובה למכתב ממודיעין עילית
לקח לי זמן להגיב כי בהתחלה לא ממש רציתי להגיב ואח"כ רציתי לחשוב איך להגיב ובמיוחד לאחר קריאת התגובות, אז זו תגובתי ולפחות היא חיזקה אותי
קודם כל הסיפור חיזק אותי והזכיר לי לנצל את יום הפורים וב"ה זכיתי לנצל עד כמה שאפשר למרות שהיצר הרע עבד שעות נוספות שלא אצליח לשמוח ולהתפלל
הסיפור חיזק ואמנם גם הכאיב והזכיר לי את המצב שלי…בתוך עמי אנוכי יושבת…גם אני ממתינה לילדים לא שנתיים אלא +6 שנים וזה לאחר עוד המתנה של 5+ שנים לשידוך!
אז אני שולחת חיבוק ענק לכל אחיותי היקרות הממתינות לילדים או לשידוך או גם וגם…אני שעברתי ציפייה לשידוך ועדיין מתמודדת עם ציפייה לילדים יודעת טוב מאד מה פירוש המילים "המתנה", "ציפייה", "תגובות הסביבה לממתינים", "צער", וכו' וכו'…
ודאי שככל שעוברות השנים זה נהיה יותר קשה וכואב ובמיוחד כשמרגישים את הצער של ההורים כפול שני צדדים ובמיוחד אם במשפחה כל אלו שהתחתנו אחרינו ילדו וכל הגיסות/האחיות/הבנות דודות/החברות והשכנות מסביב יולדות ואת צריכה לשמוח בשמחתן בשעה שאת עדיין ממתינה, וכל זה בלי לדבר עוד על לבוא לבריתות של אחרים ולהרגיש איך כולם מרחמים עליך במקרה הטוב או מתעלמים במקרה הגרוע, וכמובן אם עושים כל מיני השתדלויות ויש תקוות שמתנפצות, ולהתארח בחגים ובשבתות ולבוא כל שנה שוב בידיים ריקות כשמסביב יש כאלו שב"ה כבר זכו להיוושע כשאנחנו עדיין ממתינים בציפיה זה לא פשוט בכלל בכלל…אני מכירה גם אנשים שהמתינו לילדים לא הרבה זמן שנה+ והיו להם בעיות מאד גדולות וצערם היה גדול מנשוא + הייאוש, אז גם אחרי שנה+ היה להם מאד קשה כי שמעו מרופאים דברים מאד מייאשים ולא תמיד היה להם כוחות איך להתמודד עם זה ולכן אף פעם א"א לדעת מה השני עובר.
ולאחר כל ההקדמה הארוכה הזו אני רוצה להגיד לכן אחיותי האהובות שעדיין מצפות לילדים ולא משנה כמה שנים: ד' אוהב אותנו, אנחנו אהוביו של מקום כמו שכתוב בתנא דבי אליהו: "מפני שהקב"ה אוהב אותם אהבה גמורה ושמח בהן, לפיכך מצרפם כדי שירבו רחמים על בנים" הקב"ה אוהב אותנו אהבה גמורה ושמח בנו הוא מתאווה לתפילותינו, אנחנו נבחרת העילית! המיוחדות שבחבורה, אלו שנבחרו למשימה המאתגרת ביותר לקדש את שמו בעולם דרך ההמתנה והציפיה!
תחשובנה רגע איזה קידוש ד' זה שרואים אשה לבושה בטוב טעם ובצניעות שכולם יודעים שהיא מחכה לילדים וכולה מקרינה אמונה ושמחה כמה כוח ותעצומות זה נותן לנשים אחרות עם ילדים שגם מתמודדות כי לא חסר עם מה…אין עוגה שלמה לאף אחד, כולם מתמודדים ויש ניסיונות שלא רואים… את חיה את החיים או שורדת אותם? כל יום תשאלי את עצמך את השאלה הזו, ד' רוצה שנחיה לא שנשרוד "ואתם הדבקים בד'…חיים כולכם היום" וזה החיים האמיתיים דבקות בקב"ה.
ואני חייבת לומר שקשה נכון, מי אמר שהחיים קלים? החיים זה מסע, לא תמיד הוא קל, יש עליות וירידות בעבודת ד', שבע יפול צדיק וקם, אין דבר כזה שאין נפילות ליהודי או שהחיים שלו הם נטולי נסיונות, כל הניסיונות האלו זה מעברי אמונה לקרב אותנו יותר לקב"ה, כי זה מה שד' רוצה, וזו מטרת הניסיון לרומם אותנו לקשר ישיר עם הקב"ה, אז אכן קשה ואפילו מאד מאד מאד להיות בעמדת המתנה ולשמוח במיוחד לבנות המתקרבות לגילאי ה-30 או שעברו גיל זה מזמן, הגיל מלחיץ, הסביבה, הרצון הטבעי לבנות משפחה וכבר לראות ילדים משלנו. אבל אני כל יום מודה לד' שיש לי בעל בכלל, אחרי כמה שנים בשידוכים הרבה יותר מעריכים…וזה ממש לא מובן מאליו שזכיתי להיות נשואה אני כל יום מודה לד' על זה, ואני מעריצה את כל הבנות הרווקות שעדיין מתמודדות בשידוכים ובאות כל יום לעבודה אפילו שלא ממש מתחשק להן, וכל שכן לחתונות של חברות או אחיות שקטנות מהן במשפחה הן גדולות מהחיים לדעתי וכל הכבוד להן!
וכל אחיותי הצדיקות כ"כ אהובותיו של מקום שעדיין ממתינות בערגה לילדים ושומעות כל מיני משפטים כגון תשקיעו בזוגיות וזה דוקר את ליבן הרגיש… (דווקא כשיש ילדים צריך להשקיע יותר בזוגיות כי הרבה יותר טרודים ואין זמן) אז כן, אנחנו אכן משתדלים בשנים האלו כמובן להשקיע בזוגיות אבל אפילו שאנו משקיעים בבנית הבית בשנים האלו הניסיון עדיין הוא מאתגר מאד, שמי שלא עבר אותו לא יבין לעולם, זה ניסיון כפול שניים וכל פעם מישהו אחר צריך תמיכה ולפעמים שנינו ביחד אובדי עצות, והרבה פעמים האשה צריכה לתמוך בבעלה ולפעמים הוא בה, ולהבין את הצער שלו כי גם הוא מתמודד ורוצה כבר לזכות בתואר "אבא" במיוחד אם הוא אוהב מאד ילדים, וגם הוא לפעמים עובר כל מיני קשיים, ויש קושי נוסף של החברה כי רוב החברים/האחים שקטנים ממנו כבר זכו לילדים והוא רואה את זה וזה כואב לו אפילו שהוא מאד מפרגן להם כי בתוך תוכו הוא גם משתוקק לזה, והאשה היקרה שלו צריכה הרבה סבלנות ויכולת הכלה, כשבעל רואה אשה שמחה הוא מקבל כוחות, אז נכון אמרו לי כל מיני משפטים לא לעניין, אנשים מסביב רוצים לעזור ולא תמיד יודעים איך אבל אני לא חייבת להתייחס לכל מילה שאומרים לי, למה אני צריכה להוסיף על הקושי הקיים את כל המשפטים מסביב כגון: איך את שמחה? (מה אתם רוצים שאני אשב ואבכה כל היום?) או: את באמת רוצה ילדים? כשרוצים באמת אז ד' נותן (באמת? לא ידעתי??!! ברור שאני רוצה ואפילו יותר ממך), או: תגידו אתם מטפלים בעצמכם? (סליחה, אני חייבת לך דין וחשבון? מה זה עניינך?) ומשפטים דוקרים כשעוד הייתי רווקה: את מתפללת? (מורה בסמינר שפגשה אותי לאחר כמה שנים וקלטה שעדיין לא התחתנתי) או שכנה צדקנית אחרת שפגשה אותי ואמרה: תצהיבי את דפי הסידור, תתפללי יותר חזק (רציתי להגיד לה שהסידור שלי כבר בלוי וקרוע מרוב הצהבה, יש לו צהבת, מסכן, אבל הדמעות חנקו לי את הגרון) והרשימה עוד ארוכה…וכל השדכניות שאמרו שאני בררנית…אז הנה ב"ה הבררנית התחתנה, נס שלא אומרים עכשיו שאני בררנית בילדים…
מסקנה שלמדתי: א"א לשנות את הסביבה, ויש כל מיני אנשים, ותמיד יהיו את אלה שאומרים משפטים לא לעניין, מסכנים, זו בעיה שלהם, והבחירה שלנו אם להתייחס ולהרגיש רע או להתעלות מעל ולהתחבר לד' מתוך הכאב הזה ולהתפלל, לא אמרתי שזה קל וזו עבודה, בשביל זה אנחנו פה בעולם.
במאמר מוסגר השידוך שלי לא הגיע משדכנית הוא בא באקראי מחברה שראתה אותי ברחוב ונזכרה שהיא מכירה מישהו ונזכרה שאני צריכה להתחתן (נס שהיא נזכרה…) וכל השאר היסטוריה…
אז ד' יכול לעשות הכל וכמו שהוא חיתן אותי בניסים ונפלאות אז הוא יכול גם להביא לי ילדים זה אותו הקב"ה, זה אותו ד' שקרע את הים וזה אותו ד' שהוציא אותנו ממצרים, אז יש לו יכולת להוציא כל אחת מהמיצרים האישיים שלה, לא משנה מה היא עוברת בחיים, פסח זה חג הגאולה ויהודי צריך להאמין שהוא יגאל.
וצריך לדעת שזה ניסיון של אמונה ותפילה, של להודות על מה שיש וגם על מה שאין ולהבין שהכל ממנו יתברך והוא הכי אוהב אותנו ומרחם עלינו יותר מכל מרחם!!! ושאני לא מבינה כלום בחשבונות שמים, אפילו שאני קורעת שערי שמים בתפילותי, אפילו שקיבלתי אין סוף קבלות בכל מה שאפשר, אפילו שכל המשפחה בוכה עלינו בלילות ובימים, אפילו שכבר שנים אני מנצלת את ימי הפורים ועדיין לא נושעתי בילדים (אולי השנה בעז"ה, אני מאמינה!) ולמרות זאת אנחנו כל יום מנסים (אפילו שלא תמיד מצליחים) לקום מחדש ולהודות לקב"ה גם על זה שאין לנו ילדים כי כנראה זה לא טוב לנו כרגע, וכל יום אני מודה לד' על מה שיש וגם על מה שאין כי ודאי שהכל לטובתי, ואל תשאלו מה יותר קשה לחכות לשידוך או לילדים זו שאלה כואבת מדי שניהם זה קשה מאד מאד מאד, כל אחד זה קושי בפני עצמו ושונה, אבל אם יש אמונה אז הכל הרבה יותר קל ומתוק, אם מנסים לראות את הטוב בתוך כל ההמתנה הארוכה הזו אז באמת מרגישים יותר טוב, גם אם יש צער בלב האמונה תופסת לו את המקום, כל הלב מלא באמונה המביאה לשמחה ולאהבת ד' כי הוא בחר לנו את הניסיון הזה לא אנחנו.
צריך להודות לד' מתוך הכאב והצער והניסיון, צריך לאמן את השריר הזה של להודות לד' זה לא קורה מלשבת על הספה ולאכול גלידה, איך גדולי ישראל נהיו גדולים במידות שלהם? ע"י הניסיונות שלהם, ההודאה מביאה לשמחה, ולהודות על הקושי וההתמודדות זה באמת בונה את השריר של ההודאה לד', יש לנו הרבה זמן פנוי יש לנו אפשרות לעבוד על עצמינו, התבוננות, מודעות, להבין מה עובר עלי, מאיפה מגיע מה שעובר עלי, יש נשים שהתפקיד שלהן זה לגדל ילדים והתפקיד שלנו עכשיו זה תפילה, וזה לחשוב איפה הקב"ה רוצה שאני אהיה ברגע הזה, ההודאה לא סותרת את הכאב והקושי וההתמודדות אלא מעלה אותנו מעל הקרקע, האין אונים מביא לתלות אמיתית בקב"ה, וכל ההודאה הזו זה מלווה אותנו עד 120 זה נצח ומלווה אותנו גם למעלה זה קניין רוחני ונצחי, וזה לא משנה מה עוברים פה בעוה"ז יעקב אבינו כתוב עליו ביקש יעקב לישב בשלווה מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף והקב"ה לא רצה שיעקב אבינו ינוח אלא שיעבור מעברי אמונה כי המטרה היא להתחבר לקב"ה מתוך המעברים האלו.
הכוח של האשה זה הכוח של האמונה אמא זה מלשון אמונה, בנים בגימטריה זה אמונה כדי להיות אם ואשה, אשה צריכה אמונה כי אמונה זה מעבר לכאן ועכשיו, היא נשגבת מבינתנו היא מעבר לשכל, והכוח של האשה זה לראות מציאות מול העיניים ולהאמין שהמציאות הזו יכולה להשתנות בין רגע.
וכל עניין התפילה זה לא להשגת מטרות גשמיות אלא מטרת התפילה היא להתקרב לקב"ה! התפילה היא לא כספומט, ורק ד' שברא אותי ואת כל תכונות נפשי יודע באמת מה טוב לי וכל מה שהוא עושה זה הכי טוב בשבילי גם אם אני לא מבינה הלב מלא אמונה, שמעתי פעם משפט: ד' לא עובד אצלנו, אנחנו מתפללים כי אנחנו מאמינים רק בו שהוא כל יכול ובעל הכוחות כולם ואין לו בעיה לתת לנו הכל כהרף עין ללא שום הגבלה והוא מחליט מה ומתי ומה שהוא עושה זה הכי טוב בעולם!
ואני אוהבת את הקב"ה ומרגישה קרובה אליו כמו בת אהובה אפילו שהוא עדיין לא נתן לי ילדים, ואפילו שקשה, ואני מאמינה באבא שבשמים שהוא יתן לי בעז"ה ילדים צדיקים ומתוקים מתי שרק הוא יחליט לתת, הלוואי בקרוב, ועד אז אני ממשיכה להתפלל אליו ומבקשת ממנו שיזכה אותי בעוד אמונה ושמחה ובעוד ימים של קרבת אלוקים.
ולסיום יש לי רק בקשה קטנה לכל אלו שכן זכו לילדים, דבר ראשון תתנו להם נשיקה ענקית כי זה לא מובן מאליו שיש למי לתת, ודבר שני סליחה שאני מעירה את תשומת ליבכן, אבל לפעמים בעבודה ובמיוחד בקבוצות החרדיות אתן מדברות מדי הרבה על הילדים המתוקים והבונבונים שלכן, על החוכמות וכו' וכל שנה לפני פורים התחפושות שאתן מתכננות, ומה שאתן מלבישות, אני מבינה שזה מה שמעניין אתכן אבל תחשבו רגע מה זה עושה למי שעדיין אין לה, קצת רגישות בבקשה, יש עוד נושאים בעולם לדבר עליהם חוץ מילדים, לפעמים היו לי דמעות מאחורי המסך כי זה הזכיר לי את המצב שלי ואת הבית הריק שאני חוזרת אליו כל יום, וגם מומלץ בחום לא לספר בהתלהבות על הריון אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, וגם זה כואב להרבה אחרות שממתינות, אם את חושבת שמישהי תיפגע אם לא תספרי לה, אז תספרי כמובן אבל עם הרבה הרבה רגישות ולב מבין.
ועד שניוושע תמשיכו להתפלל עלינו חברות יקרות כי כוחה של התפילה עצום ורב הוא "וחביבין ישראל שאין צריכין שליח, וכל בר נש בכוחו למצוא טוב על ידי תפילה, וד' מתאווה כביכול לתפילתן של צדיקים. התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם, וכל שישים האדם מבטחו בו ית', כן יעלה וכן יצליח"(החזו"א זצוק"ל באגרתו)
נ.ב.
סליחה אם ח"ו הכאבתי לאחיותי היקרות שמתמודדות בגבורה יום יום בים הענק והסוער הזה, חשבתי פעמיים אם לכתוב את הדברים והרגשתי שאני עצמי צריכה חיזוק, כל המטרה היתה רק לחזק, ובראש ובראשונה את עצמי.
המצפה לישועה,
שמורה
