האזעקה הראשונה שפילחה את השקט בגזרה הדרומית מצאה אותי מופתעת מאד.
אני לא שומעת חדשות, ולא עודכנתי בהצהרות הרהב של צמאי הדם מעזה. המטחים, ה'בומים' והשקט המפחיד שאחר כך, החזירו אותנו, הדרומיים, מהר מאד לארבע קירות שהיטבנו להכיר בשנים האחרונות, חדר הממ"ד.
חזרנו לשגרה מאיימת.
אבל הפעם נוספה לי התמודדות חדשה לכל המתח הזה – במשרד בו אני עובדת הממ"ד הוא לא פחות מאשר חדרו של הבוס… בשגרה – המשרד מורכב מעובדת נוספת שלא תמיד נמצאת, ומזרם אנושי שבא ויוצא, אבל מה יהיה בדיוק בזמן אמת של אזעקה?
לא כל כך הצלחתי לדמיין את עצמי מסתגרת עם הבוס בממ"ד שלו למשך כמה דקות של עצירת נשימה. זה לא לעניין משום כיוון.
אבל איך אני מסבירה לו שלא מתאים לי בכלל להיות בסיטואציה הזאת?
מאיפה להתחיל לדבר?
איך בדיוק להתנסח ולהוציא את כל הצדדים בהרגשה טובה?
מסתבר שמשגרי הטילים לא התכוונו להתחשב בי ובלבטי, ושוב אזעקה. מוצאת אותי בלתי מוכנה לאן יפנו צעדי.
אני לא הייתי מוכנה, אבל ה' הטוב כבר הכין לי את השטח.
הבוס יצא לכמה דקות ונעל את החדר. אין ממ"ד!
מה עושים? מה שעושים כשאין ממ"ד – יוצאים למקום הכי בטיחותי שיש. וכך אירח אותי בלבביות חדר המדרגות של הבניין.
כשהבוס חזר, הדבר הראשון שעשה היה להתעניין מה עשיתי אני. אמרתי לו שברחתי לחדר המדרגות. "לא היה עדיף לחכות מחוץ לממ"ד?" הוא שאל בדאגה כנה. "אמא שלי אומרת שחדר מדרגות בטוח יותר" עניתי לו, לא יודעת מאיפה שלפתי את התשובה המעניינת הזאת…
הוא אמר "טוב, עם אמא לא מתווכחים", והלך לו.
אחרי כשעה הגיע רצף של אזעקות. בפעם הראשונה הוא הזמין אותי להיכנס לחדר שלו, אבל עניתי בפשטות שאני מעדיפה את חדר המדרגות. הוא הבין בהחלט, הרי עם אמא לא מתווכחים… וזהו. שם נהיה המקלט שלי, בלי דיבורים, בלי אי הבנה או חוסר נעימות. ובכל הפעמים הבאות הריצה הבהולה היתה פשוט לשם.
בסופו של דבר הוא ריחם עלי ושלח אותי הביתה – "מהר, לפני המטח הבא"…
תודה לה' על ההשגחה המופלאה הזאת!
אני השתדלתי ורציתי מאד להיות "שמורה", כמו היונה התמה והיפה שבלוגו שלכם, והנה הקב"ה ברוב אהבתו יישר לי את הדרך, והתקיים בי "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה…"
