שלום לכן, שמי אפרת, גרה בפתח תקווה.

יצאתי עם אמא שלי לקניות בחנות בני ברקית.

חנות שנראית צנועה והכל בסדר…

ואז, פניתי למוכרת וסיפרתי לה שאני לומדת צילום ואני מוכנה לצלם לה את הקולקציה החדשה. היא התלהבה וקבענו יום צילום.

המפגש עם הדוגמנית הימם אותי, ולא בגלל הקולקציה המרהיבה.

אני מניחה שלהצטלם קטן עליה, והיא אכן דאגה להוכיח – ב'טעות' כנראה, היא לבשה מידה פחות, האיפור היה נראה לקוח מהפרסומות בתל אביב, ואם היא ממש עמדה בלי לזוז אז הברכיים היו מכוסות וגם המרפקים. תבינו לבד מה קרה כשהיא כן זזה.

האמת, שגם אני ממש רציתי לזוז משם, אבל לא היתה לי אף טיפה של אומץ לעשות את הצעד הזה. סיכמו איתי מראש, הזמינו אותי במיוחד, הקדישו לי יום צילומים עם בחורה מתוסרקת ומאופרת… איך אני עושה אחורה פנה עם כל זה?

ונשארתי.

המצלמה תקתקה במרץ והנציחה את כל הפוזות, והמבטים, והשיער שמתבדר, והעקבים, ומשקפי השמש, והידיים בכיסים, והרגל פה, והמותן שם, והחגורה, וכל האקססוריז שמסביב. הייתי מרוכזת בעבודה, ולא ממש קלטתי לאיזו בעייתיות אני נכנסת פה.

הגעתי הביתה, וכל המתח וההלם, וחוסר התושייה שגיליתי, והאומץ שלא העז לצאת החוצה, התנקזו להם לדמעות רותחות. ופשוט בכיתי: מה עשיתי? ומה אני עושה עם זה??

התחלתי לערוך את התמונות, אולי איכשהו פוטושופ יעזור לי להוציא אותה צנועה.

60 תמונות.

זה מה שהצלחתי בעמל רב להפיק כהלכה, תרתי משמע, מתוך… 270.

שלחתי אותם, וקיבלתי חזרה תגובה נלהבת.  איזה יופי של תמונות! ואיזו מקצועיות!! מה עם יתר התמונות? הם שאלו בסוף.

מה עם היתר? מה עם היתר??…

למרות שהתשובה היתה ברורה לי, התקשרתי לשאול רב. בכל אופן חיפשתי גב חזק להישען עליו לפני רעידת האדמה שאני עושה להם. ולעצמי. ועוד לא ידעתי עד כמה…

כמובן שהרב אסר מכל וכל, ובאצבעות רועדות כתבתי לבעלת החנות שאין יותר תמונות.

היא כעסה ממש, וברוב זעמה פרטה לי איזה נזק כספי גדול אני גורמת לה, וזה הפסד לעונה שלמה! וכמה הוצאות היה לה סביב היום הזה, ועכשיו הכל יורד לטמיון… היא לא נשארה חייבת ואיימה שהיא מגישה נגדי תביעה משפטית על סכום אגדי.

אבא שלי, אדם יקר, תמך בי מאד בצעד הזה, והמשפט שאמר כל כך חיזק אותי: כל החיים אני אשמח ששילמתי על העקרונות שלי הרבה מאד כסף!

והמשפט הזה הוא אחד החזקים שהדפסתי לי על קטלוג הערכים לחיים.

תגובות השמורות לסיפור 

הבהרה משמורה, עקב שאלות שעלו מכמה תגובות:

יש לזכור כי הצלמת הוזמנה לבצע עבודה עבור חנות חרדית למהדרין בבני ברק. על פי המידע שבידה אופי העבודה לא היה אמור לכלול כל דילמות שכאלו בענייני צניעות… כך שהמצב אליו נקלעה והדרישות שבפניהן הועמדה לא נלקחו בחשבון מראש, מעין 'מקח טעות'.

אכן, לעיתים בשעת הניסיון הסיטואציה מביכה ומבלבלת. ב"ה היתה לה הזכות לאחר מעשה לגשת בכנות ובאומץ לשאלת רב. הרב פסק לה שאסור להעביר את התמונות הבלתי צנועות – ואת הפסק הזה עליה לקיים ללא חת, אין כאן כלל שאלה!

כמובן שבמסגרת הנכונות לשלם כסף על ערכים כשצריך, היא הציעה לפצות את בעלת החנות על עלויות יום הצילומים שירד לטמיון. אך בעלת החנות לא הסתפקה בכך ודרשה לקבל את כל רווחי הקולקצייה העתידיים שלדבריה הלכו לאיבוד… (האמנם אין אפשרות להפיק יום צילומים נוסף?..)

יש לזכור כי בכל סיפור כלולים פרטים רבים שלא תמיד מפורטים במסגרת הסיפור משיקולים מובנים (וגם כעת לא הבאנו את כולם), השופכים אור אחר על הסיפור, ואין בידינו לשפוט את כל פרטיו במסגרת קצרה זו. המסר הנובע מהסיפור לכולנו בציבור וכחברה מהותי הרבה יותר, ומאות התגובות יעידו שאכן מצא הדים רבים בלבבות. תודה לך אפרת יקרה שהזכרת לנו, כי מאחורי כל קטלוג וכל מהלך שיווקי של בעלות עסקים בקהילה נמצאות- אנחנו! צלמות, מפיקות, מעצבות, ובעיקר לקוחות…

 בידי כל אחת מאיתנו עשוי להיות הכוח הזה- להוות סכר שעוצר בעד זרמים עכורים המאיימים להציף אותנו, לטשטש את הראות ולהתקבע אט אט כנורמה. שנזכה תמיד לבהירות ולכוחות.