"חבר'ה, אני חייב עזרה דחוף! —"
אני בעבודה, שומעת קול לחוץ מהחדר ממול, "התערבתי עם חבר על חידון, אין מצב שאני מפסיד לו! כבר חצי שעה אני חורש את גוגל ולא מוצא פתרון…" הידידים והידידות מהחדר ממול מנסים את כוחם. מהשיח הקולני שם, אני מבינה שמדובר בחידה שמצריכה קצת חשיבה מחוץ לקופסה וגם ידע תנכ"י בסיסי, שמסתבר, למרבה הצער, שאין להם כל כך, ומיסטר גוגל לא מצליח לעזור.
פתאום נופל לי האסימון! יש לי תשובה… לרגע מתחשק לי לזרוק להם ב"שתי מילים" ממש, את שתי המילים שיצילו את ההוא מהפסד בהתערבות, וגם סתם כיף לעזור, בטח בפתרון חידות.
אבל… אבל…
שתי מילים שיקפיצו את כולם שם בחדר, מקפלות בתוכן הרבה יותר משתי מילים… זה לא שווה ערך ל"בוקר טוב" טכני, שלפעמים צריך לומר, זה משהו מחבר, זה יגרור התלהבות, שתביא בעקבותיה מחמאות, והשורה התחתונה תהיה איזה שהוא קליק, שממנו אני לא רוצה לטעום בכלל, אפילו לא פרור קטן. ואם לומר בכנות – אז הסיפורים השבועיים שלכם חידדו לי את האבחנה הזאת, וגרמו לי לחשוב פעמיים, ובעצם – לחשוב בכלל.
תמיד כשקראתי סיפורי שמורות על בלימה של מילה שנונה באיזו ישיבת צוות, או בדיחה טובה שרצו להפריח כדי לשחרר אווירה עכורה – תמיד הערכתי מאד, והבנתי ש"מילה בסלע ושתיקה זה הר של סלעים", אבל רק עכשיו חשתי על בשרי ולשוני כמה זה קשה… קשה להגדיר עד כמה זה קשה…
רק עכשיו הבנתי עד כמה לא הבנתי את עוצמת הנסיון, וסתם על הדרך למדתי כמה אי אפשר לדון, כי גם שחושבים שמבינים – רק חושבים ככה… קל וחומר כשלא מבינים בכלל. איך אמר אחד האדמו"רים? "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו – ואף פעם לא תגיע…"
בסוף… מישהו שם הבריק את הפתרון, ושתי המילים שלי נשארו שלי בלבד.
ועוד משהו נשאר לי בפה. טעם מתוק. ודווקא בגלל שזה היה כל כך קשה.
אם לא מרקם האנשים שהיו סביב החידה הזאת, הייתי מרגישה החמצה לשבת בשקט, הפעם חשבתי לעצמי: כמה מדהים הכח שלנו! איזו שליטה עצמית נדרשת בשביל ה"שמור מרחק" הזה. איזה נוצץ הכתר הבלתי נראה שיש לי על הראש, ונושא במרכזו את לוגו ה'שמורה'.
נכון שזה כיף וגם כבוד להצליח בחידה, אבל פי מיליון שווה גאוות היחידה!
