לתגובות הקוראות
שלום וברכה.
קראתי את הסיפור שפירסמתם בשבוע שעבר על חני,
והתחברתי לכל פסיק ואות. הרגשתי כאילו קיבלתי חיזוק משמיים, מדויק ונכון.
ברשותכן, אני מספרת את הסיפור המבייש שלי, ומשתפת בחילוץ מהבוץ בו שקעתי, וכמעט איבדתי בגללו את היקר לי מכל:
אני בעלים של חברת פרסום בדיגיטל, ויש לי שתי עובדות.
התחלתי את עבודתי ככותבת תוכן שיווקי בעבודה נוחה מהבית, רמת סינון מהודרת במיוחד.
כעבור כמה שנים, לאחר שהתייעצנו עם הרב של בעלי, פתחתי משרד פרסום.
הכל היה טוב ויפה, וכשר וחלק. אבל גם מחליק.
הבעיה התחילה כשהיה צורך לערב פרסום בדיגיטל- רשתות חברתיות וכדומה.
זה לא קרה ביום אחד, אבל עם גדילתו של המשרד וההתבססות בשוק, הורדתי לסינון פחות מוקפד, ומשם – לסינון הכי בסיסי.
רק שתבינו,
כשבעלי ואני התחתנו, אמרנו יחד – מחשב לא יכנס אלינו הביתה!
לכן חשוב לי להעלות למודעות את הקונפליקט הזה – מצד אחד יש פה כלי הרסי ומסוכן, שהיה ברור לי שאצלי בבית לא תהיה לו דריסת רגל,
ומצד שני, (ושלישי ורביעי… ליצר הרע יש הרבה דרכים ואין סוף שכנועים להשתחל למקומות ש"שווים" לו) – אנחנו חיים בעידן טכנולוגי, הרשת היא אמצעי פרסום מעולה, ובדיוק בנקודה הזאת העבודה שלי כובשת בהצלחה מסחררת, שב"ה אני מנצחת עליה בגדול!
עם הזמן הרגשתי איך אני מדרדרת עוד ועוד,
עד למצב שהתביישתי להשתייך לקהילת השמורה. כי בואו נודה באמת – שמורה אני לא!
במקביל להורדת רמת החסימה, חרג השימוש במחשב מבלי משים מגבולות צרכי העבודה. כי כשהכל זמין – איך אפשר לא להזמין? וכשהכל קורא – איך אפשר לא לראות מה קורה? ואם פעם – פעם, אי שם בתחילת החיים, הגישה שלי אליו היתה כ"מוקצה מחמת מיאוס", ורק "מחמת חסרון כיס" הכנסנו אותו הביתה, הרי שעם הזמן כל מיני דברים השתחלו לקטגוריה של "צורך גופו ומקומו", הפכו אותו ל"כלי שמלאכתו להיתר", ודי נשכח ממני הרתיעה הראשונית שאני מתעסקת עם "בסיס לדבר אסור"…
ואם בתחילה המחשב נועד לצרכי עבודה וענה על השאלה "למה כן?", עכשיו הגעתי למצב שהוא חלק מהחיים שלי, ותנו לי תשובה ל"למה לא?".
זה מספיק גרוע וחמור כלפי עצמי והנשמה הטהורה שבי, אבל מכחו של חוק כלים שלובים של עקרונות וערכים שזורם בין הורים לילדים – היחס הסלחני ו… אפילו האוהד לשימוש החופשי במחשב חלחל גם לילדים…
והם, עם החיישנים המחודדים והמדויקים שלהם, קולטים אותנו טוב מאד… לטוב ולמוטב.
גם אצלם נעשה המחשב כחלק בלתי נפרד מהאווירה בבית, ואם לי מותר – אז גם להם…
המפנה המטלטל הגיע מהבן שלי –
ילד חיידר מתוק, שהיה הולך ללימודים בחשק ובשמחה, ורק ביקש אחר הצהרים קצת סרטונים ומשחקים "עם הכשר"…
מכאן, הדרך למדרון היתה מהירה.
ההשפעה חלחלה וחדרה עמוק – פתאום היה קשה לו להתרכז בחיידר…
הוא כל הזמן חושב על הסרטים הנוצצים והחוויתיים, על משחקים ושיאים, וכל העולמות הווירטואליים שקורצים לו מהמסך,
שהם פי 100 יותר עוצמתיים מדף המשנה או הגמרא.
ואז, רגע לפני שהרמתי טלפון למטפלים רגשיים…
החלטתי.
יש דברים שבידיי לעשות.
אני מחליטה לעשות שינוי עוצמתי במיוחד.
המחשב יחזור למקומו ולמעמדו ככלי עבודה בלבד. אין קליפים, אין סרטונים, אין משחקים, לא מהרשת ולא משום מקור אחר.
הילד שלי יישאר יהודי, הילד שלי ירצה ללמוד תורה ושם תהיה עיקר המחשבה שלו.
הנשמה שלי חייבת להישאר טהורה. למעני ולמען הדורות הבאים.
מי שזכתה ורגליה לא התבוססו בבוץ הזה – לא תבין לעולם כמה קשה להיחלץ ממנו, ואשריה שכך.
אנחנו נעבור לסינון המהודר. תהיה התוצאה אשר תהיה,
גם במחיר של פחות פרנסה.
לא אתן לסיסמה של "צרכי פרנסה" לכבוש לי כל חלקה טובה.
השינוי הזה התרחש לפני יום בדיוק, והיום קיבלתי את המייל של חני.
כל כך התחזקתי, ועל כך אני מודה לכם,
אילת.
