תמיד הייתי מאלו שהולכות בתלם. בשנות הסמינר זה נבע מאופי ממושמע שהיה לי, הייתי תלמידה חלקה וזורמת. כשיצאתי לעולם הגדול הבנתי שיש פה הרבה מעבר לצייתנות. בחרתי בסינון הטוב ביותר, למרות שכגרפיקאית שמתעסקת כל היום עם תמונות זה מאט את העבודה. לא בגלל ש'אמרו לי' ולא בגלל ש'צריך', אלא ממקום שהבנתי שאם אני רוצה לשמור על עצמי ולצמצם טווח חשיפה לרשת – זו הבחירה האופטימלית. התעקשתי לא להחזיק בוואצאפ, למרות שיש שם מקור חזק מאד להגדלת חוג הלקוחות שלי, ולא פעם נאלצתי לסרב לעסקה רק כי רצו תקשורת כזאת. לא בגלל ש'הרבנים אמרו', למרות שזו סיבה מספקת בפני עצמה, אלא כי ידעתי שאני רוצה לשמור על הנראות החרדית-שמורה שלי ועל הפנימיות שמושפעת ממנה באופן ישיר. הקפדתי שרשימת התפוצה שלי תכיל נשים בלבד, לא נכנסתי לפורומים חרדיים, והתמקצעתי רק דרך קורסים שאינם משוייכים למכללות, וכל זה לתועלת עצמי. כשנמצאים בחוץ רואים בחוש כמה חשובה השמירה והזהירות, פשוט אינטרס אישי. לא תמיד זה קל, ממש לא, אבל כשההבנה ברורה מול העיניים המחירים, שלפעמים הם משמעותיים, מקבלים פרופורציות אחרות. עכשיו הגיעה התמודדות חדשה, מפלצתית. אין לי מילה אחרת לתאר אותה. מניחה שעורכות הוויז'ואל שביננו מבינות אותי היטב עוד לפני שאכתוב את המשפט הראשון... אנשים שומעים קטעי משפטים על הקסם החדש ושמו בינה, גם פה בשמורה הגיע איזה סיפור של אחת שביקשה להציץ לעולם המופלא הזה. חברות, אנחנו בעולם הגרפיקה כבר מזמן עמוק שם... התוצרים המדהימים שתוכנות הבינה השונות מפיקות ברגעים לעומת עבודה של שעות וימים, אפילו שבועות! שמשקיעה גרפיקאית בכוחות עצמה, הם דבר ש(כמעט) אי אפשר לעמוד בפיתוי שלו! הפער הגדול הוא גם מבחינת כלום זמן שזה לוקח, ולא פחות מכך – טיב התוצאות. שעות של עבודה שלי בפוטושופ לא יגרדו את האפקטים המדהימים שמבצעת הבינה בשניות ספורות... אומרים שהבינה הולכת לשנות את העולם, עולם הגרפיקה כבר חווה את המהפך הזה ובענק. אז קודם כל הגבלתי את השימוש לצורכי עבודה נטו, ואפילו את תמונות החלאק'ה המתוקות של הבן שלי אני לא מעבדת דרך הבינה. אבל זה לא מתחיל לפתור את הבעיה העצומה... ואני אסביר: כמו שכתבתי, אני עובדת עם הסינון הטוב ביותר. שם התמונות נבדקות באופן אנושי עם הצלחה מלאה לסינון איכותי. אם עד עכשיו היו מאגרי תמונות שלמים שכבר נבדקו בעבר ומאושרים לשימוש באופן אוטומטי ע"י מערכת הסינון – הרי שתוצרי הבינה הם ייחודיים לכל בקשה בנפרד, מה שאומר זמן המתנה ממושך לכל תמונה עד שתאושר... אני מתחילה לעבוד על מודעה, מבקשת מהבינה תמונה מתאימה, מחכה לתשובה מהסינון. בינתיים עוברת למשהו אחר, שוב שולחת תמונה לבדיקה, שוב ממתינה. ההפסקות התכופות והמעברים בין משימות קשים ומוציאים מהריכוז. בסופו של דבר אני מקבלת תמונות נקיות ומעוצבות, אני שמחה מאד שיש לי את הסינון המוקפד, ויחד עם זה קשה מאד מאד לעבוד ככה! הזמן יקר, והריכוז חשוב, אבל זה עוד לא הנקודה המרכזית. מה שהכי מוציא את העיניים זה תוכנות פי כמה אלופות של בינה, שחסומות בסינון שאני נמצאת בו. אני מניחה שמיטב המוחות עובדים על איך להנגיש את התוכנות האלו בצורה מבוקרת, אבל נכון לעכשיו הן מאופשרות רק בסינונים הפתוחים יותר. אני מכירה לא מעט חברות למקצוע שכבר עזבו את הסינון הטוב והתפשרו על סינון פחות, רק כי לא עמדו בפיתוי הזה. והוא באמת עצום. בשבילי זו התמודדות יום יומית! שואלת את עצמי שוב ושוב כמה באמת קריטי להישאר בחסימה החזקה, כשמסביבי כל כך הרבה גרפיקאיות מעגלות פינות... הדבר שהכי מחזיק אותי, זה שהמחשב שלי נמצא בסלון, ויש לי אחריות למה שהילדים שלי רואים... כשעוברים לסינון הפחות המסך כבר לא בטיחותי... האמת, שיש לי גם אחריות לא פחות על מה שאני עצמי רואה, אבל תמיד מוחשי יותר להיזהר בשביל בני הבית. בנוסף, אני שומעת פה ושם מחברות שעברו, בחצי מילה, כמה הסינון שם מלא חורים ופרצות, שזה ממש מחזק אותי להישאר בכל זאת ולמרות הכל באפשרויות המקשות על העבודה ומצמצמות את היכולות. מה היה עד עכשיו? עד עכשיו העולם לא הכיר את הביצועים המאלפים שהבינה מציעה. אי אפשר לחזור אחורה, כולם התקדמו לשם. לחזור אחורה זה להיות לא רלוונטית, ולקחת מחירים גבוהים על עבודה מאומצת, שאפשר להפיק ברגעים. אני לא אומרת שהמקצוע יצא מכלל שימוש אפשרי למי שמתעקשת להישאר שמורה. ברור שהגיוני להמשיך לעבוד, עובדה שכרגע אני עדיין מוציאה עבודות די נחמדות בלי הבינה או עם בינה של הסינון המוקפד. אפשרי זה ודאי. אבל הקושי הוא אדיר, לראות מסביבך חברות מוציאות בתוך 10 דקות תוצאות מרהיבות עין ומשאירות פה פתוח, מה שאת גם אם תעבדי שעות טובות לא תצליחי לעשות. אני מכירה עוד הרבה גרפיקאיות בסינון שאני נמצאת בו, הכל טוב, העולם עוד לא נפל אם היה נשמע מדברי אחרת:) אבל לכולן זה קשה, וכולן מבולבלות, או עם סיפוק עצום של "הקרבה". כמה שברור לי עכשיו שאני לא מתפשרת על סינון, ככה אני מפחדת שברגע הבא אני לא אעמוד בפיתוי... סליחה על המונולוג הארוך, היה חשוב לי לפרוק את הדברים שיושבים על ליבי. לא יודעת אם נכון שהעליתם את הנושא, כי למעשה אין לזה פתרון כרגע, והדילמה לא פשוטה בכלל. באיזשהו מקום, מתסכל אותי שמציפים נושא כל כך בעייתי שאין לו מענה מעשי... כמה מילים של מאחורי הקלעים: המונולוג הכואב הזה, הוא רק טעימה מים התגובות שאנחנו מוצפות בהם. האמת… גם הצפה רגשית… זה לא פשוט לראות מול העיניים איך נסיון חדש פוער את פיו ומאיים לבלוע את הכל. זה כאב. זה תסכול. וזה קצת מרגיש: יאלה… תפסיקו לעשות עסק… חכו בשקט עד שיתבהרו (או יוחשכו) העניינים. אבל, לא בטוח שנכון במקרים כאלו לנקוט בהשתקה. אני מנסה לדמיין לעצמי, מה היה קורה אילו גורם המודיעין שהתריע לפני שמחת תורה והתעלמו ממנו, היה מציף את הנושא, ומתריע בציבור. היה נכנס חזק לרשתות חברתיות, מפעיל קמפיינרים באופן פרטי, יוצא במערך הסברה רהוט, עובר מדלת לדלת ומתריע על הסכנה. "תפסיק לצעוק" היה ודאי משהו שמנסה להשתיק… "בכל מקרה, אין לך פתרון להציע…" נכון, לא היה לו מענה אבל מי שהיה חכם מספיק היה בורח מעוטף עזה וניצל. זה שאין לנו היום פתרון, לא אומר לנו שאין לנו את הפריוולגיה (או נכון יותר לומר: החובה) לזעוק ולהתריע ויתרה מזו: בסופו של דבר, סוגיית 'AI' היא מסוג הנושאים שאין עליהם מסורת, מעולם לא עסקו בהם ודרכי ההתמודדות מולם זה משהו שקורה תוך כדי תנועה. יש לנו שתי אפשרויות: האחת: להיות 'ראש קטן', לבדוק כל בוקר בעיתון האם גדולי ישראל פרסמו קול קורא האוסר עלינו להשתמש בAI, לנשום לרווחה שאין כזה איסור-ולהמשיך כרגיל (ואגב, בארה"ב, שם עולם הAI מפותח כבר עשרת מונים כן יש קריאה גורפת של כל גדולי הדור בארה"ב להתרחק ממנו!) והשניה: להבין שהדרך לגאולה עוברת דרכינו! בגלל, בגלל שאנחנו אלו המעורבות בעולמות טכנולוגיים, בגלל שאנחנו אלו הנמצאות בחזית ובקו הראשון של הסיכונים הנובעים מעולם הAI בגלל שאנחנו אלו הנדרשות לשלם מחירים בגין השמירה וההימנעות משימושי AI בגלל שאנחנו אלו היודעות (יש לנו את זה עמוק בלב) לשרטט את קו הגבול העדין המפריד בין האסור והמותר, הראוי והלא כדאי בגלל שאנחנו אלו היכולות יחד לקדם פתרונות מעשיים שימזערו את סכנות הAI בגלל כל זה, דווקא עלינו מוטלת החובה (והזכות!) להשמיע את קולות החשש והזעקה - בגלל שלולי שנבין ונעלה למודעות הציבורית את הקולות ואת הסכנות המאיימות לפתחינו, לעולם לא נגיע לפתרון. פתרון לא יגיע מתוך ישיבה על כורסא ודיוני צ'אט ג'י פי טי, גם לא ג'מיני או קלוד! פתרון יגיע רק אם מספיק נשים משלנו תקבלנה על עצמן לא להשתמש בכלי כל עוד אין לו פתרון... או לפחות, להשתמש רק לחיובים ממש, מתוך הגבלות ברורות. פתרון יגיע רק אחרי שעוד ועוד אנשים יפנימו שגם אם קיימים מסלולים בהם ג'יפיטי פתוח חופשי, ללא התרעת 'צבע אדום' מהבהבת... או 'נחש צפע' זה עדיין לא אומר שזה בסדר! פתרון יגיע רק אחרי שעוד ועוד אנשים יגבילו את עצמם וכך תגבר המצוקה שתכריח למציאת פתרונות זה יקרה לא רק בגלל ש: "הצורך הוא אבי ההמצאה" ולא רק בגלל שאחרי הכל, מערכות הסינון המודרות עושות עבודת קדש - אבל המשאבים שלהם מופנים לצרכים שעולים מהקהילה… אלא גם, ואולי בעיקר, משום שצריך כל כך הרבה סייעתא דשמיא במערכה המפחידה הזאת, שהקבלות הטובות שלנו - ודאי כוחם רב לעורר ולפתוח שערי שמים. ולכן, כן! יש חשיבות רבה להציף את הנושא גם כל עוד אין פתרון באופק. הצפת הנושא היא צעד ראשון למציאת פתרון... עד כאן לעניות דעתי... אשמח לשמוע מה דעתכן ואני ממליצה לכל מי שלא מקבלת את המגזין הביתה בשוטף, להירשם ולקבל אותו יש שם המון חומר בנושא… לאה