סיפורים מקהילת שמורה

ואני נשארת לבד במשרד הגדול והשומם, הכל ריק. אני היחידה במשרד. אף אחד לא מעריך, אין מחיאות כפיים, אין כל הכבוד. רק אני וה' איתי.

שמים תכולים, עצים מלבלבים ושקט פסטורלי, הם הנוף הטבעי שיש במושב בו אני גרה. אנשים אורזים מזוודות, מתכננים לו"ז מראש, משלמים כהוגן ובאים לנפוש פה, כשאצלנו זו השגרה הרגילה.

בפעמים הראשונות זה היה להן ממש מוזר: מה הסיפור? למה את לא באה? מרוב שזה כל כך מקובל – חריגה מי שלא מצטרפת. אבל הייתי שלמה עם עצמי, ידעתי ששווה הבדידות.

רק מאוחר יותר פתאום נבהלתי ממש. היה פה "לא תחונם" גמור... כן? זה לא תחונם? רק החמאתי לה במשפט קצר, לא נתתי לה מתנה ולא החמאתי למנהל שמעליה ואולי זה יגרום קידום. האומנם זהו הלאו?

"שם יש אמנם תינוק קטן" אמרה "אבל אפשר לשמח את האמא" כנראה שדי ראו עלי שאפשר, ואפילו כדאי ממש, לשמח אותי... והם אכן הגיעו.

הטון החריף שנשב בין השורות הבהיר לי, שאם אני ממשיכה להתעקש אמצא את הדרך החוצה. ההחלטה לא לעבוד על התיק נעשתה משמעותית יותר, עכשיו ניצבת על כף המאזניים שאלת פיטורין.

"יום אחד בתפילת שחרית פשוט פניתי לקב"ה וביקשתי עזרה. ה', אתה הכל יכול, אני ממש מבקשת שתעזור לי. לא רוצה קשרים קרובים עם מי שרחוקה מתורה ומצוות, ולא מצליחה למנוע את זה."

וכאן אני זועקת זעקה גדולה ומרה: הצילו!!! לאן הגענו??? ידעתי שממ"ח היא לא מסגרת הלימודים הכי שמרנית במגזר החרדי, אבל עד כדי כך???

היא לא היתה מאלו שאוהבים פרסומת, אבל הטרגדיה קורעת הלב בה הסתלקה לבית עולמה, יחד עם תינוקה הרך, לא השאירה עין יבשה. איילי דוידזון.

להתקדם בשביל לסגת אחורה? מצד שני - אלו נתוני סינון שמותרים לצורך עבודה, ואני ממש רוצה את המקום הזה. זה לא משהו אסור, זה לרדת ברמה.

הדילמה קשה, הבית והילדים דורשים קצת יותר אמא, אבל לא יכולים להסתפק בקצת פחות אוכל ובגדים ובטח שלא דחייה של תשלומים.

הדבר הראשון שעלה לי לראש - העבודה שלי לא תהיה זאת שתפריע לו. אני יוצאת לעבודה בשביל התורה, מה עשינו אם הפכתי אותו להיות בייביסיטר?

זו הייתה כמו סטירה. זה זעזע אותי. בעיניים שלהם - אני דוסית. לא משנה מה אלבש, איך אדבר, או איפה אשב.

בהתחלה הופתעתי, וזה היה לי קשה. אני אחת זורמת וחברותית, 'רוזנפלד' היה נשמע לי כבד כזה...

הניתוק קשה, אין מה להתכחש. וגם עכשיו, לאחר תקופה ממושכת שאני בחוץ, לא יכולה לומר שלא מתחשק לי לפעמים לצ'אטט עם מישהי.

התחננתי בכל מאודי שאני רוצה לעשות בדיוק את רצון ה', ואם זה מה ש'רוצה ממני' – את זה אני אעשה, אבל אנא, ה', תשמור עלי שמורה!

קול אחר ניסה להתווכח וטען: אבל את לא מחדשת לו שום דבר, המלחמה היא כלל ארצית ולא שיתוף פרטי במשהו שקורה אצלך בבית.

האמת... הכי נכון בכלל לא לכתוב עכשיו משהו בדיוור. המחשב אמור להיות סגור אנחנו אמורות להיות במטבח

אחרי שתים-שלוש דקות שאני עובדת במטבח במרץ על רקע צחוקים ופטפוטים שנשמעים מחדר הישיבות הווירטואלי, אני קולטת שהבחור שלי גם שומע...

כשקיבלתי את התמונות, הסתכלתי מלמעלה וראיתי שהכל בסדר, ממש לא התעמקתי בתמונות… ועכשיו — הגדלתי את התמונה וחשכו עיני!

אין אפשרות ללמד מרחוק כשכלל אין היכרות בין המורה לתלמידות. היא פשוט השתמשה בהקלטה של המורה המקבילה.

בראשי רצו לי תסריטים של סירוב חד משמעי, חוסר הבנה מה אני רוצה או רף עצבים גבוה, אבל כל אלו לא קרו.

המקרה הזה טלטל אותי, וכל הדרך הביתה חשבתי על הדברים שאמר. אם חשבתי ש"ונהפוך הוא" מתרחש רק באדר, אז לא.

אישה עוצמתית ומכילה גם יחד מבינה עמוק בנסיונות הטכנולוגיה ויודעת הרבה מאוד על דילמות שחיי העבודה מזמנים על ימין ועל שמאל

כן יודעת שזו אחת ההשלכות הכואבות של הכנסת מחשב הביתה, הבית הופך נגיש בקליק גם לדברים שממש לא היינו רוצים להכניס לתוכו ולתוכנו.

כמה חשוב להקשיב לרגשות הלב, אלו דברים שלפעמים רק התבוננות, פנימיות וכנה מצליחה להציג את המציאות הנכונה. והצמיחה האמיתית היא הבחירות הנכונות.

האכזבה היתה צורבת, בפרט שמדובר היה במכרזים שווים. עברתי דרך ארוכה עד השלב האחרון, והנה ככה נפלתי מכולם.

התשובה היתה כזאת חמה ובהירה, שהרגשתי שהיא נוסכת בי כוחות ומחזירה אותי לאמת הפשוטה

אך אני הייתי המומה והתקשיתי להתיק את מבטי מהתמונה. הם לא עברו על איסור דאורייתא חלילה... אז מה בכל אופן נראה לי מופרך ובלתי אפשרי??

אני לא יודעת איך הם יכלו לנשום שם, כי כל החלל בחדר הענק היה דחוס בהרגשה האיומה שהייתה לי... איזה בושות!!

"חייב תמונה!" הוא הודיע בנחרצות, לא ידעתי איפה אני שמה את עצמי... הדבר האחרון שמתחשק לי זה להיות מונצחת בטלפון שלו, ולהיות מועברת ללא יודעת מי

מה אני עושה עכשיו?? אולי לאור הנתונים האישיים שלי אפשר לעבוד ככה, אחר כך אחפש מקום אחר. אך תשובת הרב שקיבלתי היתה ברורה.

אני לא חייבת. אני לא צריכה. אבל מותר לי! מותר לי לרצות את החיים שלי נקיים, משוחררים, מנותקים. מותר לי להתפנק על בית נקי מאינטרנט. מותר לי.

באוזני הצטלצלו דבריו של הרב קסלר, שאמר באחת השנים בכנס אלול של שמורה - אם את מרגישה לא בנח עם זה - אל תאבדי את הרגישות הזאת! - ולא רציתי לאבד

פתאום נעשיתי הרבה יותר סבלנית. המשחקים שלהם עניינו אותי באמת, ולא ראיתי בהם רק אמצעי לעוד רבע שעה של שקט ותעסוקה.

חזרתי הביתה ופתאום תפסתי את עצמי – איך אישרתי השתתפות בסיור כזה? חייב להיות קו אדום

כל הסבריי על יעילות שנגזרת מאיכות ולא מכמות לא הצליחו לרכך את הדרישה הנחרצת. בתסכול ובחוסר ברירה השתדלתי להשלים שעות ככל יכולתי.

אמרתי לה שאני דווקא כן בוחרת להשקיע, ועכשיו, במשפחה שלי. היא מצידה טענה שאכן היא מקדישה שעות נוספות לעבודה, אבל יש לה זמן בין 5 ל7 ואז היא עם הילדים שלה. שעתיים תמימות, וזה מספיק לה.

אמרתי לה שאני רוצה להספיק לחזור הביתה כדי להביא את הילדים (בני 7 ומטה...) רוצה שהם יחוו את המעמד הגדול... היא הסתכלה עלי בתדהמה

את מחזיקה אותם בכך שמאפשרת להם את הזכות להיות השליחים שבאמצעותם הקב"ה מכלכל בית של תורה

בשבת של עשרת ימי תשובה היה לו קצת קוצר נשימה, כנראה שכן אכל במבה... ביום כיפור שניהם התפללו

אנחה מלאת געגוע, לריח של בית כנסת בדל של מחשבה הנשרך בין כר וכסת סליחה... סליחה שאני אישה, פשוטה שהתשובה שלי בקוטר ובעומק של חביתה

הסתכלת עלי וביקשת בשקט "תתפללי עלי כי אני" היה לך לא נעים, השפלת מבט, "אני בכלל לא מספיקה להתפלל, אפילו לא בראש השנה"

כל היועצים העסקיים שסבבו אותנו הבהירו לנו חד משמעית: אתם חייבים להתרחב! לפרוץ לקהל חדש! תעלו סטטוסים, הודעות וואצאפ

רק עששית היתה חסרה להשלמת התמונה הנוסטלגית. זה היה מעצבן. אף אחד לא הריע לי על גבורתי והמחירים ששילמתי, אפילו לא אני בעצמי

הם לא התכוונו להיות לא מוגנים ואולי בכלל הם יתרגלו לאויר הנעים שבשעת אשמורת זו… ולא יבינו למה בכלל קנו ממ"ד? אולי כח ההרגל ברשת הפרוצה (והנוחה!) יגבר על השפיות… ויהיה קשה להם לחזור?

מאז אותה בחירה הרגשתי איך נשטף לי הלב מהזוהמה והקור שדבקו בו. מישהו רחץ את נשמתי. התחילו לי חיים חדשים!

עד שבאת את--- וטרפת את כל הקלפים---- באת עם כל הרצון הטוב "להרשים" ו"להיות חלק" ולא להיראות פנאטית.

אחרי נסיונות חוזרים וכושלים הוחלט לשחרר את כולם הביתה. אין מצב לחכות בחום הגוש-דני בלי מיזוג.

צריכה לגייס בכל פעם מחדש את הנכונות להשקיע, ולא לדשדש כל הזמן באיזו הנוחות. אבל שווה לי מאד.

עכשיו משהו התערער בברור שהיה לי קודם. אולי כן? המשוואה החד משמעית החלה לאבד איזון לטובת האמצע

אמרתי לו שאני צריכה לסיים כי עלי לצאת, אך הוא, במקום להתרכז שוב בהסבר, בחר להגיב: "אה, את בחורה עסוקה, ערב חתונה... נכון את יוצאת לשמלת לכלה?"

חשבתי שאני מדמיינת, שאני לא שומעת נכון. מרוב הלם שגרר חוסר תגובה מצידי, היא אכן שאלה: "שומעת? את איתי?"

אני שומעת מישהי שואלת: "מה עם עידו, מתי אמר שמגיע?" הי, לא לקחתי בחשבון שהחגיגה בהשתתפות הבוס...

כולם רק השתיקו אותי – לא צריך לעשות עסק, תהיי מקצועית, תתקשרי טכנית... וכך התנדפו להם האומץ והנחישות

אם לצבוע את הסיפור שלי בצבעים – כאן הייתי בוחרת גוונים של ייאוש. די, כמה אפשר לנסות ללא הצלחה?

אם אפשר לקרוא 'עזרה' למידע משאול התחתית שהיא סיפקה לי. היא מתוחכמת מאד ועובדת בצורה פסיכולוגית מדהימה

אשמור אותה להראות לנינים שלי שהם יצאו צדיקים בזכותה. בזכות שבחרתי לא ללבוש אותה, לא להשתתף בכנס שיפגע בצניעות שלי, ולא לזרום עם מצבים שנגד רצון התור

לפעמים נראה שאנחנו חיים בשני עולמות נפרדים – אלו שהכל בקליק להן, מתקשרות, מתקתקות עניינים, בודקות ומתעדכנות בהינף אצבע על כף היד, לעומת אלו שנשארו מאחור עם טלפון מיושן

"איפה עמוד השדרה שלך?" הן המשיכו לסקור את מערכות גופי, "למה שלא את תחליטי? תראי לו מי הבוס.."

צמרמורת אחזה בי. הרגשתי את יד ה' , לא פחות מזה… זה היה כל כך לא מקרי, כאילו התשובה לדילמה שלי כתובה לפני שחור על גבי לבן.

אנחנו יצאנו מותשות מהישיבה הארוכה, אבל היא - יצאה מושפלת. ראיתי את ראש הצוות משוחחת איתה אחר כך בצד, והרגשתי לא נעים עם עצמי. מאד לא.

"נצא מוקדם!" הן הבטיחו. "מה הבעיה כבר? עדיין המקום יהיה ריק, אף אחד לא יראה. נעשה את זה זריז", סירבתי.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות… התרגשתי. יכתוב המנכ"ל איזו סיבה שיכתוב, היתה לי תחושה שאני יודעת מהי הסיבה האמיתית. הרצון הטהור שפעם בי, רגע של התגברות

ואני נשארתי לי לחבק את הסידור חזק חזק, להתפלל מכל הלב, לבכות ולהתחנן על הבית שאקים, או יותר נכון, שאקים כבר בית...

אבל ברגע שאחרי הצחוק… הרגשתי כמו אגרוף בפרצוף. זה מה שהילדים שלי רואים! זו אמא בשבילם

בדרך חזור הביתה, פתאום הכל צף לי ועלה. הייתי פשוט מזועזעת!! אני לא יכולה לתאר במילים מה הרגשתי.

התקווה התממשה. הצעת עבודה מפתה נחתה לפתחי: קרוב לבית. שכר יפה. לא נדרש ניסיון קודם.

אבל איך? מאיפה הכוח??? חלישות גדולה מאוד תקפה אותי. חיפשתי בתוכי כוח, וכמעט שלא מצאתי.

זו היתה הצעת עבודה מושלמת מכל הבחינות: רמה מקצועית, שכר, עבודה מהבית… כל מה שרציתי. כל מה שחשבתי שאין לי סיכוי. התקבלתי!

כי זו לא הצלחה שלי. לא ניהלתי "שיחת מכירה מוצלחת". זו היתה שיחת מכירה די דפוקה לדעתי

משפט אחד הרעיש אותי כבר אז, ומאז התחלתי להתחכך בעולם שבחוץ – הוא מנחה אותי אינספור פעמים.

אתן חורשות באדמה לא זרועה, ומכינות בשבילנו פירות מתוקים. אתן משקות את האווירה הציבורית במים זכים

הידיים שלי עדיין רועדות, הנשימה שלי עדיין לא סדירה, אך הרגשתי שאני חייבת לשתף את הרגע הזה

מראה פניו של השומר, המתייחס אלי בנחמדות ואני דוחה אותו בקור- עלה מול עיני. כאב לי. התבלבל לי.

זה באמת לא קל. כמו שלא תמיד קל לי לחכות 6 שעות לקפה כשאני בשרית. לא קל, אבל לא בא בחשבון.

היו אלו ימים קשים עבורי. בכיתי, ואפילו הרבה. שוחחתי המון עם ה' באותם ימים. לא סיפרתי על זה כמעט לאף אחד.

הצטנפתי לי בצד על הכסא, ורק רציתי להתמזג עם השטיח שמחפה את הרצפה.

'רק' מהאשכול חדשות ההוא נוספו עוד כאלו שלא נעים לפרט... כמו סרטונים ופודקאסטים. הלב שלי בכה, בכה, בכה.

דמיינתי לעצמי איך הוא מתעצבן לקרוא אותו, ואיך אני מתעקשת על שלי. הרגשתי גיבורה של ממש.

ואז היא התחילה: אני רוצה לשאול אותך: תגידי, זה נורמלי שאתם ככה? מה זאת ההשתמטות הזאת?

למה הגעתי? למה לא הייתי חזקה מספיק בשביל להישאר במקום? הרי החלטתי לחתוך בהתחלה, מה קרה שנשברתי?

כל שיחת טלפון הקפיצה אותי: אולי חוזרים אלי בקשר להצעת עבודה. אבל המספרים הלא מוכרים היו שייכים בעיקר לניסיונות התרמה.

זה היה שכר לימוד לא נעים בכלל, ומאז קיבלתי על עצמי לא לעשות דברים בניגוד לדעתו

אף פעם לא ניסיתי 'לפרגן' לעצמי: את לא רק 'בסדר', את טובה או אפילו טובה מאד. אבל מי אמר שככה זה בסדר?

נשארתי עם פחדים וחששות ברמה שלא חזרתי לעצמי. הסערה שעברתי הותירה בי חותם בנפש, והייתי חייבת עזרה.

פניתי לעוד כמה, ונדמה היה שנוצרה שם מן תחרות מי הכי פחות תתייחס אלי. הייתי על סף דמעות ותסכול.

מי יערב לי שהאווירה הבלתי מתאימה והישיבה במקום מעורב כזה, לא יקררו את יראת השמים שלי, וכפועל יוצא - של הילדים??

קשה לי להיזכר בחודשים האלו, זו היתה תקופה סיוטית. הרגשתי מושפלת, ולא פעם הייתי עם דמעות בעיניים.

מה? בשביל לבטוח בה' באמת אנחנו חייבות לעבור במנהרה של צרה?

כאלו שיודעות להזרים נעימות בין המילים, לחפות על כשלונות כשיש, להחליק טעויות אם קורה

לא יכול להיות שהוא הביא אותי לעולם בשביל קריעה כזאת של כל כך הרבה שעות עבודה ביום!

הרגשתי שבויה בעבודה , שבויה במחשב, שבויה בזה שפרצו לי הביתה

ההרגשה היתה לא נעימה בכלל, למרות שיצאנו עוד לפני שהתחילה התוכנית.

הסיטואציה החדה הזאת, בה הבנתי שאין מקומי שם, נתנה לי כח רב לחתוך ולהתנתק מכל הפורומים והקבוצות. כן, על אף שהכל היה עם תוכן מקצועי

קרה משהו לא תקין עם אחד המבקרים? לא... אני מנסה לשחזר את מהלך היום.

האמת שכבר מזמן האיצו בעובדים לעבור לדיווח דרך האפליקציה, מתוך דבריה הבנתי שזאת ההזדמנות לשדל לעבור לאפליקציה.

ידעתי שאין שום מחיר וערך לעוד יום בכולל.

איפה טעיתי? מה כן הייתי אמורה לעשות? האם אני לא אמורה להתיחס כבן אדם למה שקורה לאנשים סביבי?

כמה שברור לי עכשיו שאני לא מתפשרת על סינון, ככה אני מפחדת שברגע הבא אני לא אעמוד בפיתוי...

אלו שלא זכו לעוגן שכזה, חיים בעולם שאין בו בלמים, כל אחד דואג לעצמו ומנסה לצאת כשידו על העליונה.

אני שמה בצד את כל ההרגשות האחרות, ורק מבקשת להישאר עם הרצון האמיתי והטהור לא לנסוע. לא יאומן – אבל כל פעם השתנו התוכניות ברגע האחרון

הצד לעבור את המבחנים היה כל כך רחוק, שאפילו לא הסתכלתי על זה כאופציה ממשית. בהמשך קיבלתי תשובה שעברתי את המבחנים

צאו וראו כמה גדול כוחן של מילים טובות. כמה קל לתת אותן, וכמה אור הן מפיצות בעולם. כמה טוב שאפשר בקלות לגרום טוב. רק צריך לפתוח את הלב, ולשים אותו.

זהו. הנאום הארוך הסתיים, ואני במתח עוצר נשימה מה תהיה התגובה מעבר לקו.

אם הסיפורים פה מחולקים לפי תוויות, אל תשימו את שלי על 'דרמטי', וגם לא על 'מסעיר'. אין פה מימד של גבורה מיוחדת, וגם לא שייך לסיפורי ההפי-הנד שלא כולן תמיד אוהבות.

לפני שטרקתי את הדלת, נכנס בעלי בשערי דלת אחרת. הלך לשמוע את חוות דעתו – דעת תורה – של הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א

למחרת קיבלתי ד"ש מאחת שיושבת באזור שלו. היא ניגשה אלי ואמרה – הבנתי שהציעו לך איזה תפקיד ולא רצית

אני לא רוצה להיכנס למגרש המתקיל הזה, לא רוצה להתקרב לאש מסוכנת. רוצה מאד לשמור על מצב של יחסי עבודה יחד עם סוג של נבדלות. עברתי שוב על המייל,

הרגשתי שהקב"ה כל כך מרוצה מהשינוי שניסיתי להחיל, ומיד שלח לי סייעתא דשמיא להמשיך בדרך הזו.

לחלקיק שניה הייתי בהלם. רק לי לא שלחו הזמנה? איפה הייתי לא בסדר?

עצוב היה לי על אותן בנות שכל כך חששו מ'איך תגיב ההנהלה על הצעד הזה', ואפילו כעסו על האמיצות שכן החליטו למחות.

אמנם המציאות הזאת כואבת מאד, אך לא קל לזעזע אותי. אתמול הזדעזעתי.

הכשל היחיד היה שלא חילקתן טישואים :) הכל תקתק כאילו אנחנו בהסרטה, לא באירוע שהוא פאזל…

כלימה תכסה את פני, אבל כך השתרך לו יום אחר יום, והחסימה לא טופלה. לא שבכלל לא עשיתי כלום, כי כן שלחתי מייל לאחד האחראים