סיפורים מקהילת שמורה

רק מאוחר יותר פתאום נבהלתי ממש. היה פה "לא תחונם" גמור... כן? זה לא תחונם? רק החמאתי לה במשפט קצר, לא נתתי לה מתנה ולא החמאתי למנהל שמעליה ואולי זה יגרום קידום. האומנם זהו הלאו?

"שם יש אמנם תינוק קטן" אמרה "אבל אפשר לשמח את האמא" כנראה שדי ראו עלי שאפשר, ואפילו כדאי ממש, לשמח אותי... והם אכן הגיעו.

הטון החריף שנשב בין השורות הבהיר לי, שאם אני ממשיכה להתעקש אמצא את הדרך החוצה. ההחלטה לא לעבוד על התיק נעשתה משמעותית יותר, עכשיו ניצבת על כף המאזניים שאלת פיטורין.

"יום אחד בתפילת שחרית פשוט פניתי לקב"ה וביקשתי עזרה. ה', אתה הכל יכול, אני ממש מבקשת שתעזור לי. לא רוצה קשרים קרובים עם מי שרחוקה מתורה ומצוות, ולא מצליחה למנוע את זה."

וכאן אני זועקת זעקה גדולה ומרה: הצילו!!! לאן הגענו??? ידעתי שממ"ח היא לא מסגרת הלימודים הכי שמרנית במגזר החרדי, אבל עד כדי כך???

היא לא היתה מאלו שאוהבים פרסומת, אבל הטרגדיה קורעת הלב בה הסתלקה לבית עולמה, יחד עם תינוקה הרך, לא השאירה עין יבשה. איילי דוידזון.

להתקדם בשביל לסגת אחורה? מצד שני - אלו נתוני סינון שמותרים לצורך עבודה, ואני ממש רוצה את המקום הזה. זה לא משהו אסור, זה לרדת ברמה.

הדילמה קשה, הבית והילדים דורשים קצת יותר אמא, אבל לא יכולים להסתפק בקצת פחות אוכל ובגדים ובטח שלא דחייה של תשלומים.

הדבר הראשון שעלה לי לראש - העבודה שלי לא תהיה זאת שתפריע לו. אני יוצאת לעבודה בשביל התורה, מה עשינו אם הפכתי אותו להיות בייביסיטר?

זו הייתה כמו סטירה. זה זעזע אותי. בעיניים שלהם - אני דוסית. לא משנה מה אלבש, איך אדבר, או איפה אשב.

בהתחלה הופתעתי, וזה היה לי קשה. אני אחת זורמת וחברותית, 'רוזנפלד' היה נשמע לי כבד כזה...

הניתוק קשה, אין מה להתכחש. וגם עכשיו, לאחר תקופה ממושכת שאני בחוץ, לא יכולה לומר שלא מתחשק לי לפעמים לצ'אטט עם מישהי.

התחננתי בכל מאודי שאני רוצה לעשות בדיוק את רצון ה', ואם זה מה ש'רוצה ממני' – את זה אני אעשה, אבל אנא, ה', תשמור עלי שמורה!

קול אחר ניסה להתווכח וטען: אבל את לא מחדשת לו שום דבר, המלחמה היא כלל ארצית ולא שיתוף פרטי במשהו שקורה אצלך בבית.

האמת... הכי נכון בכלל לא לכתוב עכשיו משהו בדיוור. המחשב אמור להיות סגור אנחנו אמורות להיות במטבח

אחרי שתים-שלוש דקות שאני עובדת במטבח במרץ על רקע צחוקים ופטפוטים שנשמעים מחדר הישיבות הווירטואלי, אני קולטת שהבחור שלי גם שומע...

כשקיבלתי את התמונות, הסתכלתי מלמעלה וראיתי שהכל בסדר, ממש לא התעמקתי בתמונות… ועכשיו — הגדלתי את התמונה וחשכו עיני!

אין אפשרות ללמד מרחוק כשכלל אין היכרות בין המורה לתלמידות. היא פשוט השתמשה בהקלטה של המורה המקבילה.

בראשי רצו לי תסריטים של סירוב חד משמעי, חוסר הבנה מה אני רוצה או רף עצבים גבוה, אבל כל אלו לא קרו.

המקרה הזה טלטל אותי, וכל הדרך הביתה חשבתי על הדברים שאמר. אם חשבתי ש"ונהפוך הוא" מתרחש רק באדר, אז לא.

אישה עוצמתית ומכילה גם יחד מבינה עמוק בנסיונות הטכנולוגיה ויודעת הרבה מאוד על דילמות שחיי העבודה מזמנים על ימין ועל שמאל

כן יודעת שזו אחת ההשלכות הכואבות של הכנסת מחשב הביתה, הבית הופך נגיש בקליק גם לדברים שממש לא היינו רוצים להכניס לתוכו ולתוכנו.

כמה חשוב להקשיב לרגשות הלב, אלו דברים שלפעמים רק התבוננות, פנימיות וכנה מצליחה להציג את המציאות הנכונה. והצמיחה האמיתית היא הבחירות הנכונות.

האכזבה היתה צורבת, בפרט שמדובר היה במכרזים שווים. עברתי דרך ארוכה עד השלב האחרון, והנה ככה נפלתי מכולם.

התשובה היתה כזאת חמה ובהירה, שהרגשתי שהיא נוסכת בי כוחות ומחזירה אותי לאמת הפשוטה

אך אני הייתי המומה והתקשיתי להתיק את מבטי מהתמונה. הם לא עברו על איסור דאורייתא חלילה... אז מה בכל אופן נראה לי מופרך ובלתי אפשרי??

אני לא יודעת איך הם יכלו לנשום שם, כי כל החלל בחדר הענק היה דחוס בהרגשה האיומה שהייתה לי... איזה בושות!!

"חייב תמונה!" הוא הודיע בנחרצות, לא ידעתי איפה אני שמה את עצמי... הדבר האחרון שמתחשק לי זה להיות מונצחת בטלפון שלו, ולהיות מועברת ללא יודעת מי

מה אני עושה עכשיו?? אולי לאור הנתונים האישיים שלי אפשר לעבוד ככה, אחר כך אחפש מקום אחר. אך תשובת הרב שקיבלתי היתה ברורה.

אני לא חייבת. אני לא צריכה. אבל מותר לי! מותר לי לרצות את החיים שלי נקיים, משוחררים, מנותקים. מותר לי להתפנק על בית נקי מאינטרנט. מותר לי.

באוזני הצטלצלו דבריו של הרב קסלר, שאמר באחת השנים בכנס אלול של שמורה - אם את מרגישה לא בנח עם זה - אל תאבדי את הרגישות הזאת! - ולא רציתי לאבד

פתאום נעשיתי הרבה יותר סבלנית. המשחקים שלהם עניינו אותי באמת, ולא ראיתי בהם רק אמצעי לעוד רבע שעה של שקט ותעסוקה.

חזרתי הביתה ופתאום תפסתי את עצמי – איך אישרתי השתתפות בסיור כזה? חייב להיות קו אדום

כל הסבריי על יעילות שנגזרת מאיכות ולא מכמות לא הצליחו לרכך את הדרישה הנחרצת. בתסכול ובחוסר ברירה השתדלתי להשלים שעות ככל יכולתי.

אמרתי לה שאני דווקא כן בוחרת להשקיע, ועכשיו, במשפחה שלי. היא מצידה טענה שאכן היא מקדישה שעות נוספות לעבודה, אבל יש לה זמן בין 5 ל7 ואז היא עם הילדים שלה. שעתיים תמימות, וזה מספיק לה.

אמרתי לה שאני רוצה להספיק לחזור הביתה כדי להביא את הילדים (בני 7 ומטה...) רוצה שהם יחוו את המעמד הגדול... היא הסתכלה עלי בתדהמה

את מחזיקה אותם בכך שמאפשרת להם את הזכות להיות השליחים שבאמצעותם הקב"ה מכלכל בית של תורה

בשבת של עשרת ימי תשובה היה לו קצת קוצר נשימה, כנראה שכן אכל במבה... ביום כיפור שניהם התפללו

אנחה מלאת געגוע, לריח של בית כנסת בדל של מחשבה הנשרך בין כר וכסת סליחה... סליחה שאני אישה, פשוטה שהתשובה שלי בקוטר ובעומק של חביתה

הסתכלת עלי וביקשת בשקט "תתפללי עלי כי אני" היה לך לא נעים, השפלת מבט, "אני בכלל לא מספיקה להתפלל, אפילו לא בראש השנה"

כל היועצים העסקיים שסבבו אותנו הבהירו לנו חד משמעית: אתם חייבים להתרחב! לפרוץ לקהל חדש! תעלו סטטוסים, הודעות וואצאפ

רק עששית היתה חסרה להשלמת התמונה הנוסטלגית. זה היה מעצבן. אף אחד לא הריע לי על גבורתי והמחירים ששילמתי, אפילו לא אני בעצמי

מאז אותה בחירה הרגשתי איך נשטף לי הלב מהזוהמה והקור שדבקו בו. מישהו רחץ את נשמתי. התחילו לי חיים חדשים!

אמרתי לו שאני צריכה לסיים כי עלי לצאת, אך הוא, במקום להתרכז שוב בהסבר, בחר להגיב: "אה, את בחורה עסוקה, ערב חתונה... נכון את יוצאת לשמלת לכלה?"