שקט היה בחדר הישיבות וחשוך יחסי. אחרוני המוזמנים לישיבה התמקמו סביב השולחן הארוך עמוס המשתתפים, ואני - אמורה להעביר את תוכן הפגישה - עסקתי בהתחברות מרחוק למחשב שלי ופתיחת המצגת. מתוקף תפקידי יוצא לי לנהל ישיבות רבות, ולנהל בכלל, ולכן – בחרתי כגדר ותוספת צניעות לבוא לעבודה במטפחת דווקא. זה מנמיך פרופיל משמעותי בנראות, וגורם לי להיצמד לתפקיד הניהולי הטכני, ולא לשמש כדמות ייצוגית ומובילה. מאותה סיבה די נח לי להעביר ישיבות בליווי מצגת, כולם מתמקדים במסך ופחות בי. אבל הפעם העובדה הזאת הפכה לבושה אחת ענקית – כמה דקות טובות לקחו בעוד אני עסוקה עם פתיחת המצגת, ופתאום אני שמה לב שבכל אותו הזמן מרוחה על המסך בענק תמונה משפחתית מהאירוע האחרון, בה מופיעים זוג הורים ושיירת ילדים מתוקה, אני שם עם פאה, מאופרת, לבושה חגיגית... וכל הנוכחים בחדר מנסים למצוא את הקשר בין המצולמת לדמות החיה... אני לא יודעת איך הם יכלו לנשום שם, כי כל החלל בחדר הענק היה דחוס בהרגשה האיומה שהיתה לי... איזה בושות!! איכשהו הצלחתי להרצות בשטף, כשבחסות החשיכה הסומק שפשט בי לא נראה. ורק לעצמי הוספתי עוד שורה בלתי כתובה במייל המסכם שהוצאתי בסוף הפגישה: תחשבי קדימה לאן התמונות שלך יגיעו, מי יראה אותן. לא תמיד זה יישאר במסגרת אישית או משפחתית. מה קורה עם תמונה שמשתפים בדרייב? מי בוחן את הפרופיל שלי בג'ימייל? ומי יחווה דעתו על תמונה מתוקה שבחרתי להציב על שולחן העבודה? אין כמו האושר להביט בתמונות משפחתיות, זה ממיס ומענג, אבל כשבוחרים לצבוע איתן שולחן עבודה, פיזי או ווירטואלי, או למקם אותן בכל מקום אחר, צריך לקחת בחשבון מי יכול להיות שותף להן או לאן הן יכולות להתגלגל.