כמה ימים של כאבים לא שגרתיים גרמו לי לקבוע תור לרופא. חשבתי שאצא עם מרשם אנטיביוטי או המלצה למנוחה מוגברת, אבל הרופא דווקא הפנה אותי לסדרת בדיקות, שהכניסו אותי לסחרחרה רפואית בלתי צפויה. לא היה מדובר בסכנת חיים בכלל, אבל כן משהו מציק ומטריד שמחייב התייחסות. עברתי סדרת טיפולים לא נעימה, וברוך ה' מצאתי את עצמי מחוץ לפרשיה. העניין הוא שלא ממש הייתי אחרי הכל, למרות שמבחינה רפואית התיק נסגר והכל הפך להיסטוריה. נשארתי עם פחדים וחששות ברמה שלא חזרתי לעצמי. הסערה שעברתי הותירה בי חותם בנפש, והייתי חייבת עזרה. המליצו לי לפנות לאשה שהכרתי, אחת למודת נסיון, בעלת לב רחב שמבינה לנפש האדם. שוחחתי איתה כמה פעמים, והיא ממש הצילה אותי! נתנה לי כל כך הרבה כוחות, והיטיבה לכוון אותי למחשבות חיוביות ומחזקות. הרגשתי שהיא העלתה אותי חזרה על דרך המלך, לחיים הטובים והשפויים שהכרתי קודם. בסיומו של אחד המפגשים היא המליצה לי לקרוא ספר טיפולי שעוסק בשחרור נפשי מפחדים וחרדות, ונתנה לי אותו בהשאלה. בבית, כשרפרפתי על הספר מלמעלה, הוא לא עשה לי רושם טוב מבחינה ערכית. המחברת – רחוקה מהעולם שלנו, הדוגמאות הן כאלו שלא הייתי רוצה להיחשף אליהן, והקו הכללי של הספר לקוח מתכנים זרים לרוח התורה. הבנתי מיד שספר כזה הוא לא בשבילי, אבל פה נכנסתי לפלונטר השמורתי הקלאסי – 'לא נעים'. אני לא יכולה לתאר לכן כמה לא נעים לי להחזיר לה את הספר יחד עם תשובה שהוא לא בשבילי. היא כל כך הרבה עזרה לי, אני חשה כלפיה הכרת הטוב עצומה, קיבלתי ממנה המון, ונוצר ביננו כזה קשר טוב, מרגישה ממש לא נעים לבוא ולסרב להצעה המועילה, מבחינתה, וכביכול ממקום של עליונות – זה לא מתאים לי. מצחיק שהסיטואציה בכלל לא קשורה לעולם העבודה, אבל הזדהיתי מאד עם מלא גיבורות שעלו על הבמה של יום שלישי, והיה ברור להן מה צריך לעשות, רק בין ה'מה צריך' לבין העשייה בפועל חצצה חומה עבה ומאיימת שקוראים לה 'לא נעים'. הזדהיתי, ושאבתי מהן מלא כח. מדהים כמה הכח שנותנת שמורה חוצה את גבולות העבודה על כל המסתעף מהם, ומשפיע גם על תחומים אחרים בחיים. בסופו של דבר החזרתי לה את הספר, ואמרתי בפשטות שלא התחברתי לסגנון. בלי להכביר במילים היא הבינה היטב למה אני מתכוונת, והיה נראה לי שהיא דווקא מעריכה את הבחירה שלי. נו, טוב, אני כבר מנוסה - אם אפשר להפיג פחדים, בטח שאפשר לגרש אי נעימות:)