קיץ תשפ"א. בית הספר ממ"ד אליו זומנתי לראיון עבודה היה ריק מתלמידות, ומנהלת נכבדה המתינה לי בחדרה. סיפרתי לה על עברי כמורה בממ"ד אחר, פירטתי אילו מקצועות לימדתי, ובאילו שכבות גיל. היא מצידה סיפרה לי על הקו החינוכי של בית הספר, על הרגלי הלמידה, ועל צורת התקשורת שלה עם צוות ההוראה. ופה היה המוקש. היא אמרה שכל מורה נדרשת להתחבר לקבוצת הווצאפ, דרכה היא מעבירה מסרים ועדכונים. אני אמרתי מיד שלא מתאים לי מכשיר כזה בשום אופן, ובבית הספר הקודם שלימדתי הסתדרתי מעולה עם תקשורת דרך המייל. האמת, אני מוסיפה לכן, שגם עם זה לא הייתי הכי שלמה... המשרה מאד קרצה לי, הייתי נשואה טריה, וזה התאים לי בדיוק לחיים החדשים. המנהלת גם היא התרשמה ממני, לחצה עלי לקחת את המשרה ולפתוח ווצאפ. אני המשכתי והסברתי לה שכמורה מקצועית זה פחות הכרחי עבורי, והשימוש בווצאפ נוגד את הערכים שלי. סופו של דבר סוכם שאתחיל לעבוד שם, ונושא הווצאפ נשאר באוויר. התחלתי להכיר את מסדרונות בית הספר מקרוב, והצטרפתי בהצלחה לסגל ההוראה. בכל פעם שהמנהלת פגשה בי היא תזכרה שוב שהיא רוצה לראות אותי בתוך קבוצת ההודעות. היא נופפה לי בטיעון שיש פה עוד מורות חרדיות, וכמעט כולן כבר התחברו. אפילו מורות ממש שמרניות. אין לי מושג איך זה קרה, אבל כנראה מערכת הלחצים שהפעילה עלי היתה חזקה, ואני פחות. יום אחד פתחתי ווצאפ על המחשב. כמובן עם הגנה, אבל זה היה מדרון חלקלק... הייתי יושבת מול המחשב זמן ארוך, קוראת וקוראת הודעות. תוך זמן קצר הכניסו אותי לעוד קבוצות. זה היה כמו מבוך שהולך ומסתבך עוד ועוד... אני מתביישת לתאר לכן, אבל במקום לשבת לשיחה של זוג צעיר ורענן – בעלי היה מדבר איתי, ואני אפילו לא שומעת... שקועה במסך... טבת תשפ"ב. יום אחד קיבלנו מייל מטלטל ממנהלת שמורה היקרה, לאה ראם. היא כתבה שם מילים שלא ניתנות לעיכול, וסיפרה על בן יקיר שנעדר מזה כמה ימים. גם אני, כמו כולן, עצרתי נשימה ונשאתי תפילות רותחות. עקבתי בדאגה אחרי העדכונים, עד לידיעה המרה והכואבת... עם היוודע הבשורה הקשה, יחד עם שמורות רבות מרחבי הארץ, קמתי ונסעתי לנחם. עשיתי את דרכי ממודיעין עילית לבית וגן, וישבתי שם, בסלון גדוש מנחמות, מול לאה היקרה והגיבורה, שהראתה תעצומות נפש שאי אפשר לתאר. שמעתי בפה פעור את הסיפורים המדהימים והמרגשים על אפרים ז"ל. אחד הסיפורים העביר בי צמרמורת ממש. היא סיפרה על ההתרחקות המוחלטת שלו מכל דבר שקשור לטכנולוגיה, ואף גדר לעצמו גדר שלא לצפות בשום סרטון משום סוג שהוא. כשאחותו הראתה לו הסרטה של אחיינים שצולמה במצלמה הביתית – עשה את עצמו כאילו הוא צופה ונהנה לראות, אך למעשה, כפי שסיפר מישהו שהיה עד לדבר, הוא לא הביט בה. הרחקה עד הסוף. כולן האזינו ברתק לסיפור, ואף אחת מהיושבות שם לא ידעה מה מתחולל לי בלב. באותו רגע גמלה בי החלטה – אני סוגרת את הווצאפ ויהי מה. לקח לי זמן, אני מודה. אולי אפילו כמה שבועות, אבל זרעי השינוי כבר נזרעו. ערב אחד, כשהרגשתי שזה עבר כל גבול, ושאני עומדת להקיא את עצמי מרוב שאני מכורה – זה קרה. לחצתי על כפתור ההתנתקות. ישבתי בהלם על הספה, כלום לא קרה. הרגשתי פתאום מנותקת כל כך, אבל נקיה... נקיה וטהורה! למחרת הלכתי כרגיל לעבודה עם דפיקות לב חזקות. המנהלת פגשה בי ולא אמרה דבר. הסקתי שהיא עוד לא שמה לב שפרשתי מהקבוצה. אבל מאד מהר זה הגיע – כעבור יום היא פנתה אלי בפרצוף זועם: "למה יצאת מקבוצת ההודעות שלי?" נחה עלי שלווה, שאני לא יודעת להסביר מאיפה, מין בטחון שאני עושה את הדבר הנכון כדי לשמור על עצמי, על העתיד שלי ועל הבית שלי. עניתי לה: "יצאתי מכל הקבוצות וסגרתי את הווצאפ, אחרי החלטה משותפת שלי ושל בעלי שהדבר לא תואם את אורח החיים שלנו וזה עקרוני. אין על מה לדבר". היא מצידה לא וויתרה, והביאה מיד טיעון לשכנע: "תגידי לבעלך שאין בזה שום בעיה, ווצאפ זה בדיוק כמו מייל", היא אמרה בלהט. ואז ה' נתן בי את החכמה לענות: "אם זה בדיוק כמו מייל – אז מה הבעיה להתנהל במייל?" היא הסתכלה עלי במבט ארוך, לא היה לה מה להשיב. היא פשוט הסתובבה והלכה. ועד היום, טבת תשפ"ד, אין לי ווצאפ, והיא לא הוסיפה לדבר איתי על זה. תודה לה'! תודה לשמורה.

שיהיו הדברים לע"נ נשמת אפרים נחום ב"ר חיים זאב ז"ל, שיום פטירתו חל בשבוע זה.