כשפרסמתם את הקריאה הנרגשת של זאת שעוד לא מצאה עבודה, חשבתי שאני כבר לא שם. אמנם הזדהיתי מאד, כי גם אני עברתי תקופה לא קלה של חיפושים, אבל הייתי בטוחה שזה שייך להיסטוריה. לא העליתי על דעתי שמאד מהר אמצא את עצמי שוב בסטטוס מחפשת, ומחכה מאד לקרוא את קובץ התגובות ולשאוב כוחות ממנו. (מתי באמת הוא יתפרסם?) כאמור, מצאתי עבודה לאחר חיפושים מייגעים. חברה פרסמה בקבוצה של המסלול שהתפנה אצלם מקום, ובהשגחה פרטית, מכל עשרות קורות החיים שנשלחו דרכה, הם בחרו לפנות אלי. עברתי ראיון קצר, ומהר מאד קיבלתי תשובה חיובית. איזה יופי! התנאים היו נשמעים מצויינים: ישיבה בחדר עם 6 נשים חרדיות, ומלבדן עובדות נוספות חרדיות, אמנם יש גם גברים ונשים ממגזרים שונים, אך שיערתי לעצמי שסגנון העבודה יתאים לאורח החיים שלי, והרבה שטחים כבר יהיו כבושים. סיכמנו על חודש נסיון. ולא ידעתי שהנסיון יצוץ לו כבר על היום הראשון. הגעתי, והייתי מופתעת מאד מצורת ההתנהלות. הרגשתי פשוט לא קשורה לסיטואציה. אווירה קלילה, צחוקים בין כולם, קשרי ידידות חבריים... זה נקרא עבודה בסביבה חרדית?? המשכתי להגיע עוד כמה ימים. בינתיים הייתי שקטה גם בגלל סטטוס ה'חדשה' שלי. ואז מגיעים דיבורים על יום גיבוש. כבר לא יודעת אם הופתעתי או לא, אבל אני שומעת שהבנות ממש בענין של ההשתתפות, ואין שום דיבורים על יום נפרד לנשים חרדיות. סיטואציה נוספת שגרמה לרגליים הקרות שכבר היו לי לקפוא, היתה צורך בשליחת הודעה בווצאפ. כשאמרתי שאין לי, קיבלתי תשובה אדישה של "תסתדרי"... הרגשתי שהמקום הזה ממש לא בשבילי. כנראה ש"חרדית" זה לא חותמת לשום דבר. יראת שמים יכולה להתקרר אצלם כולם... התיעצתי עם ההורים שלי והם מיד אמרו שזה לא מקום בשבילי. עם כל הקושי העצום לוותר עם מקום עבודה, בפרט לאחר מסכת חיפושים לא פשוטה, החיים שלי שווים יותר. לא מוכרים רוחניות בעד שום דבר בעולם. לא רציתי להישאר אפילו עד סוף החודש, קודם כל כי כל יום שם הרגיש לי גרוע, וגם חבל שישקיעו זמן כשהתוצר לא יהיה רלוונטי. חוץ מההפסד הגדול של מקום עבודה, גם התבישתי מאד והיה לי לא נעים. הרגע קיבלו אותי, מה אני כבר בורחת? אבל עם המון כח שקיבלתי מההורים שלי ומהסיפורים המדהימים של שמורה, הודעתי שאני עוזבת. ולא, לא הגיעו מיד לתוך ליבי תחושות רוממות. הופתעתי למצוא שם דווקא רגשות של אכזבה, קצת-הרבה חרטה... וגם ספקות: אולי זה לא כזה נורא לעבוד שם. מה עשיתי? אולי הייתי מידי פזיזה... אבל אז ניגשה אלי מנהלת המשרד, חרדית גם היא, ונתנה לי את החיזוק הכי גדול לנכונות הצעד שלי. היא שאלה בנחמדות למה אני מעוניינת לעזוב? זו כמובן זכותי, אבל מאד חבל להם, ומענין אותה למה אני לא רוצה להישאר. אף פעם לא קרה להם שעובד עזב כל כך מהר, הם רוצים לשמוע אולי יש משהו לשפר. אמרתי לה בכמה משפטים שפחות מתאים לי הסגנון המגובש והחברי שיש בין כל העובדים, כולל הנשים החרדיות. התגובה שלה היממה אותי יותר מהכל: אה, עיזבי. גם לנו בתחילה זה היה נשמע לא מתאים, אבל התחברנו לסגנון וראינו שזה לא כזה נורא. ביום הגיבוש, נכון שיוצאים כולם יחד לארוחה בשרית, אבל אנחנו יושבות בשולחן נפרד והכל בסדר. בדיוק מה שאבא שלי אמר בשיחה שדנו על עזיבת העבודה: אם עכשיו זה לא נראה לך טוב, תסמכי על התחושות שלך, כי הכי גרוע זה שעוד חודש כבר לא תביני מה לא נראה טוב... והנה מגיעה מנהלת המשרד וממחישה לי בדיוק את התהליך שהייתי עלולה חלילה לעבור. בהתחלה נשמע לא מתאים, אחר כך 'מתחברים לסגנון', ופתאום רואים שהכל בסדר... חודש נסיון? אולי אחרי חודש כבר לא הייתי קוראת לזה נסיון... כמה צדק אבא שלי, שדחף אותי לשמר את הרגישות ההתחלתית, ולא לתת לשום נסיון לטשטש את הגבולות הנכונים.