כשט"ו בשבט תשפ"ה היה באופק החלטתי להיות מקורית. למה לי לחכות למשלוחי המנות של פורים, בהם מארזי שוקולדות ופרלינים מבטאים הערכה לאנשים שמוקירים, או משמרים קשרים במקומות הנצרכים. השנה, החלטתי, אקדים לט"ו בשבט. אני מעצבת פנים במקצועי, רציתי לשלוח ערכות מפנקות עם מיתוג אישי לכמה אדריכליות שיש לי איתן שיתופי פעולה. אם ט"ו בשבט זה אילן ופירות, אני עכשיו נוטעת. עמד לי בראש לבחור מארז גם בשביל קבלן שהפנה אלי כמה לקוחות, אבל התלבטתי. לא ידעתי איפה למקם את המענק על ציר התקשורת ביננו. זה יחסי עבודה או מתנה אישית? זה חלק מיצירת קשרים עסקיים או משתחלת פה גם זיקה רגשית? היה קשה לי להכריע מהם מניעי המעשה, שאלתי את בעלי, הוא הציע לשלוח את זה למשפחה שלו. לא הייתי הכי שלמה עם זה, אבל היה קשה לי לזהות מה בדיוק אני מרגישה. שני הגדולים שלי קיבלו רשימת כתובות ויצאו לדרך. עלו וירדו מדרגות, חיפשו ומצאו דלתות, ואז הם מתקשרים: אמא, את לא מבינה מה קרה! חילקנו כמעט הכל, וכשהיינו עם השקית האחרונה בדרך לקבלן היא נפלה לתוך שלולית... הכל התפרק והתמלא בוץ... השליחים המסורים הרגישו חסרי אונים והיו בטוחים שהתקשרו לאכזב אותי. הם לא הבינו למה אני אומרת שזה משמים בטון כל כך נרגש. התלבטתי, הנה – קיבלתי תשובה. שיתפתי את הסיפור הזה עם שמורה, הם התרגשו לקרוא על ההשגחה הפרטית, ושלחו לי את ההוראה הברורה שיש להם בנידון מהרב קסלר שליט"א: שליחת מתנה במקום העבודה מותרת אך ורק אם אין בה משום יחס אישי בין הנותן/ת למקבל/ת, אלא כך הוא הנוהג, ויש לזה צורה של בונוס או תוספת על השכר. ובאופן כללי כל פעולה שגורמת לאי נוחות או מעוררת איזשהו רגש אסורה, ואלו דברים המסורים ללב. בעומק הלב הרגשתי שכן יש בזה אמירה אישית שמשפיעה על מערכת היחסים ביננו, אבל לא מספיק ידעתי להגדיר אותה, והנה באה התאונה הבוצית וחיזקה לי את ההרגשה. כמה חשוב להקשיב לרגשות הלב, כי אלו דברים שלפעמים רק התבוננות פנימית וכנה מצליחה להציג את המציאות הנכונה. והצמיחה האמיתית היא הבחירות הנכונות ולא הקשרים העסקיים. נטעתי דווקא בזה שלא נתתי.