כבר תשע שנים שאני מחתימה כרטיס באותו שעון נוכחות. טוב, לא ממש אותו שעון, שידרגו אותו במשך הזמן, אבל כן ממש אותה עבודה. החברה בה אני עובדת החלה את דרכה כחברה קטנה ומצומצמת. בשנים האחרונות התרחבו גבולותיה – פרויקטים חדשים התווספו, ואיתם ביחס ישיר גדל היקף ההון האנושי. לאור המספר העובדים שהלך וגדל, החליט המנהל לערוך ימי גיבוש. יציאות חברתיות וציון ימי הולדת החלו להופיע בזימוני האאוטלוק. על 'שמורה' עדיין לא שמעתי, לצערי, ולא היו לי את הכוחות והכלים לסרב למפגשים האלו. האמת, שגם לא מספיק ידעתי לאמוד את חומרת הדברים. היינו הולכות, אני ועוד אחת חרדית, ומרגישות אחר כך נקיפות מצפון, למרות שהתחשבו בנו ותמיד הזמינו אוכל בכשרות מהודרת. יום אחד חברה הכירה לי את שמורה. היא שלחה לי את הסיפור 'כותל הדמעות' והמליצה לי בחום להצטרף לתפוצה. קראתי אותו בשקיקה וכל כך התרגשתי! כמה דמעות קטנות שעמדו לי בזווית העין הצדיקו גם הן את שם הסיפור. קראתי, והתחברתי. תרתי משמע. נרשמתי מיד לקבלת דיוורים משמורה, וקיבלתי כח אדיר לסרב לחגיגה המעורבת הבאה, יחד עם הבנה רחבה יותר כמה טובה וחובה הימנעות מהשתתפויות כאלו. תשפ"ד נראית באופק, ולפני שבועיים הודיעו חגיגית על יום גיבוש לכבוד השנה החדשה. אני חזקה עם ההחלטה שלי – לא משתתפת. אבל איך, למען ה', איך אני מודיעה דבר כזה למנהל?? מה הוא יחשוב עלי? מה הוא יחשוב שעבר עלי? הרי כבר 9 שנים שאני עובדת שם, ואף פעם לא 'עשיתי בעיות'... תמיד השתתפתי בכל הגיבושים והכנסים. אבל הייתי נחושה, היינו, יותר נכון. גם החברה שעובדת איתי הצטרפה לשינוי. האמת – שאומץ אחד כבר עלה על פני השטח: לפני כמה חודשים ניגשתי למנהל עם בקשה לסינון מהודר, כשהמצב הקודם הוא שלא היה סינון בכלל... סתם מחוסר מודעות, ומרוץ עבודה, ואי שימת לב. לשמחתי הרבה, ב"ה המנהל נענה בחיוב, ואישר מיידית את ההתקנה. גם עכשיו, כח האמת הפנימית משך אותי, ועוצמת החיזוק מסיפורי שמורה היתה בעזרי. ניגשתי יחד עם החברה, בלב הולם ובשפתיים מלמלות תפילה שהכל יעבור בשלום. שמנו את הדברים על השולחן: אמרנו תודה על המחשבה והרצון להיטיב לעובדים, אך הסברנו שלא מתאים לנו להשתתף באירועים שכאלו. המילים היו מכבדות ומסבירות, והטון היה החלטי וברור. הלב שלנו פרפר כשסיימנו לדבר והגיע תורו של המנהל להגיב. "אני מקבל את זה בהבנה", הוא אמר, קצת מופתע מהדברים, "האמת – לא חשבתי על זה. תמיד ידעתי שיש לכם בעיות רק עם האוכל... אבל בסדר, אם לא מתאים לכן – אל תשתתפו". זהו. הוא פטר אותנו לשלום. לא מצליחה לברור את המילים שיביעו את גודל השמחה וההרגשה הטובה שהיתה לי בלב אחרי השיחה הזאת. זאת תחושה מיוחדת כל כך, שמתחברת לי ממש חזק עם המסר המהדהד של הכנס: "תקשיבו לאמת הפנימית". יכול להיות שעוד ניתקל ב"פרצופים", ויעקצו אותנו פה ושם על חוסר ההשתתפות. אבל הסיפוק הפנימי מהבחירה הנכונה מכסה על הכל. וגם אם עד היום היינו רגילות אחרת, אין זמן יפה ומתאים מחודש אלול שקורא לשינוי ולהתחלה חדשה וטהורה. השנה, ב"ה, לא נהיה שם, סביב השולחן המעוטר בתפוחים ודבש, וזה יהיה סימנא מילתא מתוק ומרומם לשנה החדשה. שנה טובה ומתוקה!