אין כמו הקבוצה הזו בעולם! דילמות כמו אלה שמתוארות במייל השבוע הם מהסוג הזה שאת לא יכולה לפרוס בנחת ביחד עם המלפפון על ספסל בגינה, כשלצידך ידידה קשובה. אחח… שוב נתפסנו לסופרלטיבים- איזה מלפפון, איזו גינה..., ו- מה זו ידידה בכלל?... :) אז הידידה הכבודה מן הספסל ככל הנראה איננה כאן, בשמורה (אולי הלכה למסור שיעור עלינו ועל שכמותינו :) ) המכתב הפתוח והיפה הזה מחכה לתגובות של כולנו, ומאפשר לנו לפרוס באי נחת את הדילמה הזו בינינו- מאותגרותיה… בהווה, בעתיד או בעבר, אלה שבציקלונן אותן מטרות מימות הסמינר, אבל נדרשות לרענן לעיתים את הכלים, הציוד ומפת הדרכים כדי להגיע אליהן. תודה מיוחדת לשולחת! מחזיקות לך מקלדות!... :) ה'סיפור' שלי, או אולי סיפור החיים של היקרים לי, ישב באיזשהוא מקום אצלי, בין הקנה והוושט כזה… כל הזמן, אבל טוויסט קטן וכואב הכריח אותי פתאום לעצור ממש ולהרגיש אותו לעומק, לכאוב, וגם לכתוב לכולכן. זו הייתה פגישה אקראית-מתוזמנת-היטב עם הגננת של ביתי. במסר עטוף-היטב במילים טובות, ממש כפי שהיא מ ד ב ר ת לילדות הגן, הבהירה לי ש--- נראה שלבת שלי חסרה תשומת לב בבית. היא הצביעה על כמה בעיות התנהגות, וכהוכחה שלאחריה באמת איבדתי את הציניות, את המילים וגם את הצבע שלי... הראתה לי ציור בכורה של ביתי יקירתי בנושא "המשפחה שלי" תנשמו עמוק: כולם (חוץ ממני... האימא) מצוירים יפה מאוד, בפרט אבא- גדול ומרשים כיאה וכיאות. ובין כולם- כל בני המשפחה החינניים ב"ה, ניצב - כיסא, ועליו רשום חגיגית (הגננת רשמה מה שהילדה אמרה ככתבו וכלשונו)- "הכיסא של אמא"! כן, אני עובדת מהבית. לא הייתי צריכה פירוש רש"י כדי להפנים מה שהציור הזה צעק לי- בשביל הבת שלך המתוקה, הבובהל'ה, הטובה, שאת הכי אוהבת בעולם- את רק כיסא! עובדת ועובדת ועובדת... חזרתי בוכה הביתה וכמעט הצהרתי על התפטרות מידית אם לא העו"ש האדום שאיפס את עצמו לדעת ואותי על המציאות. אז קיבלתי על עצמי להפסיק לעבוד לפני שהיא חוזרת הביתה (מה שהיה כרוך באנרגיות אינסוף של שינוי השעון המשפחתי מקצה לקצה- הליכה לישון מוקדמת, קימה מוקדמת, עבודה מוקדמת..), לקחתי אותה ליום פינוק (כשיכולתי לקחת חופש), התחלתי לשתף אותה יותר בעשייה משותפת בבית (תוך כדי 'תנועה'), ולנסות למצוא זמן לשחק איתה לבד (שבת?...) והטעם המר עודנו בפי... מביטה אני בבונבונת הזו, ובאחיה המתוקים ושואלת את עצמי: מה המחיר? איך אפשר "להגיע" לכולם ככה? איך מוצאים את הסבלנות והכוח הנפשי לחשוב על זאת שצריכה כמה דקות עם אמא, על ההוא שלא יזיק לו חיבוק, מילה טובה ו.. כמה דקות עם אמא וההיא, הסנדויצ'ית, שמרוב שהיא טובה וחלקה, שכחתי שגם היא קיימת פה בבית וצריכה יחס אישי ו.. כן, גם היא כמה דקות עם אמא! וכמה אישה אחת יכולה להיות נוכחת באופן מלא בכל החזיתות החשובות של בית-עבודה-משפחה-זוגיות? אני מרגישה לעיתים כמו לוליין המהלך על חבל דק, כשכל נטייה שלו מאיימת על היציבות והמהלך כולו: כשהעבודה דורשת יותר- המשפחה נפגעת, כשהמשפחה דורשת יותר- העבודה נפגעת. שלא לדבר על הבית שדורש בישול-כביסה-ניקיון (וכולנו יודעות שזה כותרות שמקפלות הרבה יותר- רק לא את הכביסה שלי… :)... ולא, אין לי תקציב ואפשרות להשיג עוזרת, וכבר הורדתי המון מהסטנדרטים שלי) ושלא לדבר, או אולי דוקא כן!, על הזוגיות שחייבת את המקום הראשון בתשומת הלב, כי זה הבסיס לכל הבית ואם היא נשחקת- כל הבית חסר, ועל הנפש שלי! שצריכה מידי פעם ספר טוב, בריכה, ציור, מוזיקה, תפילה קרובה וחמה... איך עושים את זה??? כאימא למשפחה ברוכה, שגם עובדת הרבה שעות- ואפילו לא מחוץ לבית- אני שואלת את עצמי, ואתכן, בדמעות: איך עושים את זה, למען השם? אשמח מאוד לעצות ותובנות של חברות "השמורה", בפרט בעלות המשפחות הברוכות (4 ומעלה) שבהן ושעדיין אין להן בנות גדולות שיכולות לעזור בתחזוקה של הבית. וגם מכל מי שלא או עוד לא… כי בטח בתחומים אחרים שהם המהות של החיים שלנו היא נתקלת/ה בצומת הזו, ויש לה טיפים להשאלה למי שבדרך...