לפני קרוב לעשור שנים יצאתי משערי הסמינר לבלי שוב. ברוכה הבאה לעולם הגדול, בו התמקמנו, כמה חברות טובות, במרחקים הגונים זו מזו. הצ'אט היה פתרון מעולה עבורנו כדי למלאת את החסר. מרחבי הרשת לא היו פיתוי בשבילי, ב"ה, וגם לא אמצעי תעסוקה למלא זמן פנוי בשעות העבודה. כך מצאתי את עצמי מתכתבת המון בצ'אט. כטיפוס חברותי ותקשורתי זה היה מושלם עבורי: נחמד, מעסיק, זורם, שומר על קשר. גם במשפחה סביבי התקשורת הזאת נכנסה חזק, וזו היתה הדרך לשאול 'מה קורה', מי מגיע לשבת, מה שלום האחיינים, או איך הדירה החדשה. יום אחד, כשהייתי אצל ההורים שלי, ראיתי את אחותי הבחורה יושבת על הצ'אט עם חברות. כמובן תחת חסות של אינטרנט מסונן. מאד צרם לי לראות את הפוזה הזאת, כי קודם כל היא ישבה שעות על המסך והיתה דבוקה לצ'אט, וחוץ מזה - כשהיא קראה לי לקרוא משהו מצחיק שחברה כתבה לה, התחלחלתי מהרדידות, ועוד לזה היא מרותקת כל כך הרבה זמן... כשחשבתי על זה עוד קצת עם עצמי, קפצו לי שתי שאלות משמעותיות: למה ההתכתבויות שלך בסדר ורק אצלה זה נראה לך לא מתאים? וגם – אם את לא רוצה לראות את הבת שלך ככה עוד כמה שנים, איך את מרשה לעצמך להיות לה דוגמא אישית כזאת? אז נכון שרמת התוכן אצלי קצת יותר גבוהה, אבל מהות התקשורת בצ'אט היא די משותפת לשתינו. זורם, קצר, קליל, האצבעות רצות על המקלדת, והמילים נשפכות בלי לחשוב חלקיק שניה קודם. גם הזמן, אם אודה בכנות, מתבזבז עליו לא מעט. המראה הזה, של אחותי מול המסך מקשקשת בלי סוף, היה כמו מראה בשבילי, ונתן לי תמונת מבט מוגדלת איך נראית תקשורת צ'אטית, ואיפה הבת שלי ככל הנראה תהיה, אם אני לא אדע לעצור את עצמי. החלטתי שאני מסיימת עם הצ'אט, והסרתי את האפשרות מחשבון הגי'מייל שלי. הניתוק קשה, אין מה להתכחש. וגם עכשיו, לאחר תקופה ממושכת שאני בחוץ, לא יכולה לומר שלא מתחשק לי לפעמים לצ'אטט עם מישהי. כשאני רוצה לשמוע מה קורה עם חברות, או כל מידע אחר שאני צריכה להעביר - אני שולחת מייל. אין מה לומר, כבר לא השיחה הקולחת וחסרת החשיבה של הצ'אט, ודווקא לכן בולט לי יותר הרדידות ובזבוז הזמן המוגזם שבצורת התקשורת הקלילה הזאת. מרגישה לפעמים שזה חסר לי, ויש גם זמנים שאני כמעט נשברת. (עוד סימן שעזבתי משהו ממכר...) אבל אני יודעת שעשיתי נכון, ועמוק בתוך הלב אני מרגישה טוב מאד עם ההחלטה הזאת. הקושי עוד צץ פה ושם, אבל עזבו, זה באמת קשקוש.