אם תשאלו אותי איזו מסכת בעלי לומד עכשיו, לא בטוחה שאני אדע לענות. אנחנו ברוך ה' חיים מצוין ביחד, אבל כל אחד עסוק בענייניו הוא: בעלי שוקד על תלמודו, ואני עסוקה בעבודתי כמעצבת גרפית. אני לא מתמצאת בסוגיה שהוא אוחז, וגם הוא רק יודע בכללי באיזה תחום אני עובדת. למרות זאת, לפני כל צעד משמעותי או רכישה בעלת ערך אני כמובן שואלת לדעתו. יום אחד רציתי לקנות מנוי לאתר שמאד יועיל לי. רוב הקולגות שלי משתמשות בו, והוא מאד יעזור לי לעבודה. שאלתי את בעלי, הוא הסכים איתי שכדאי לעשות זאת, רק הציע להמתין כמה ימים. באותה שיחה לא היה ממש משנה לי לחכות קצת, אז לא אמרתי שזה דחוף לי, אבל למחרת תוך כדי עבודה כן הפריע לי שהוא הציע להמתין. אם כבר קונים, למה לא עכשיו? אני מתביישת לכתוב, אבל נרשמתי. נכנסתי והשתמשתי. אחרי יומיים אני רואה זוג מספריים מככבים באתר ועליהם רשום באותיות צבעוניות גדולות: חתכנו את המחירים! רישום למנוי בחצי מחיר! ... זה היה שכר לימוד לא נעים בכלל, ומאז קיבלתי על עצמי לא לעשות דברים בניגוד לדעתו של בעלי. אם חשוב לי משהו – אסביר את הצורך או העניין, אבל לא לפעול סתם כך הפוך ממה שאמר. אני מכירה במקום שלי – להיות כפופה לו, ומאמינה שבדרך הזאת מגיעה סייעתא דשמיא. גם בפעמים הקטנות והבלתי משמעותיות, כמו ברכישה הנוכחית, זו הזדמנות מצוינת לתרגל 'אישה כשרה העושה רצון בעלה'. אם המנוי היה ממש קריטי, והייתי משערת שלא תהיה לו התנגדות – לא חושבת שהיתה בעיה להקדים את הרכישה, אבל הרגשתי שפעלתי מתוך מקום פחות מחשיב של 'מה זה משנה מה בדיוק הוא אמר, העיקר שבגדול הסכים' ולכן לקחתי את הלקח לעצמי. מאד מהר הקבלה החדשה באה לידי מעשה: לאחר תחילת המלחמה היינו במצב כלכלי מאד מורכב. העסק צלע, לא היתה תנועה פעילה מידי של לקוחות, וחיפשתי דרך לפרוץ החוצה ולהתחדש, במטרה להגדיל את קהל היעד. בדיוק הגיע אלי פרסום מעניין במיוחד של קורס שיכול מאד לקדם אותי מקצועית. הכרתי את המרצות, מיטב השמות בשוק, והסילבוס ששלחו עורר בי ענין רב. התקשרתי להתעניין עוד, וכשראו שהמחיר הגבוה די מרתיע אותי, הציעו לי הנחה מפתה רק למחזור הזה. אמרו לי גם שזו הפעם היחידה כנראה שהקורס יתקיים באזור מגורי. סיימנו את השיחה בהבטחה שלי לשקול את העניין ולהחזיר תשובה. כל התנאים מאד קרצו לי: גם המחיר וגם המיקום. ממש רציתי להירשם. גם הפעם כמובן שאלתי את בעלי. הוא רצה בשמחה שאלך לקורס, אבל לא עכשיו. אנחנו ממש לחוצים כלכלית, ואין לנו, פשוט אין, מאיפה לשלם את העלות. ידעתי שמאד מפריע לו להיכנס לחובות ולגלגל כספים, וגם אם זו הוצאה שאמורה להחזיר את עצמה בהמשך – בכל אופן הוא מעדיף לא ללכת על כיוון כזה. אז לא לחצתי ולא ניסיתי לשכנע יותר מידי. אמרתי את שלי, אבל לא התווכחתי. שמחתי להיות במקום הזה, כפופה לבעלי. בפרט לאור התקרית הלא נעימה שהיתה לי עם המנוי. הודעתי למארגנות שלמרות ההנחה שהציעו לי, אני לא מעוניינת כרגע להירשם, תודה רבה. לאחר חודש אני פותחת את המייל, ומגלה הודעה פירסומית: אותו הקורס בדיוק נפתח שוב, במקום יותר נגיש בשבילי, באותו מחיר מבצע שהציעו לי!! נרשמתי, לשביעות רצונו של בעלי, ובמפגש הראשון שמחתי לגלות שהקבוצה ממש כלבבי! כמה חברות טובות שהכרתי, שהפכו את הקורס להרבה יותר מעניין עבורי. ראיתי בחוש, שאם עושים את ההשתדלות הנכונה לא מפסידים כלום. מעבר לרווח הנקודתי בעניין הקורס, היה לי טוב גם להרגיש בנח עם המקום הנשי, המקבל והכנוע. במעמד ההיררכי הנכון בבית שלנו, למרות שעבודתי כעצמאית ו'מבינה' יכולה לדחוף לכיוון אחר של שליטה וכח. כמה טוב לחיות כך, כמה נכון. רצון אישי, הוא רצוני האישי.