שלום, קוראים לי תמי.
או שטרן. או המזכירה. או הרבנית. תלוי מי קורא ומה קורה.
אני מזכירה של בית ספר באחת מערי הפריפריה.
באחד הימים שבין כסלו לטבת התחילו להתארגן בהתרגשות רבה לקראת מסיבת הסידור. בנות השש הטהורות שרו בדבקות שירים על אבא שמחכה לתפילותינו, והמאמנת לא נלאתה להזכיר שוב ושוב שאת כל התנועות מתחילים עם היד שיש עליה סרט אדום.
אני הייתי אחראית לדאוג לתאורה.
אחרי כמה בירורים מקיפים הגעתי לאחד שהמליצו לי עליו. התקשרתי לקבל הצעת מחיר, והוא שאל לשמי. "שטרן" עניתי לו. הוא חשב שהוא לא שומע טוב ושאל שוב: "איך אמרת שקוראים לך?"
"שטרן", עניתי פעם שניה, ואז הוא חשב שאולי אין קליטה. בפעם השלישית שעניתי לו "שטרן" הוא המהמם משהו כמו: טוב, מעניין. והמשכנו בשיחה.
הוא שמע על חנה, שרי, אסנת, אלישבע, מיטל ועוד המון שמות. שטרן הוא לא מכיר.
אבל הוא קלט יפה מאד את השדר ששם המשפחה שלי ביקש להעביר, וכשהוא התקשר שוב לעדכן סופית במחירים, הוא פנה אלי: "הרבנית שטרן, זה יעלה לכם…" הייתי מופתעת מאד ושמחה כאחד. סגנון הדיבור בפריפריה מאד מהר יכול לגלוש ל"תמי מאמי" או "תמי, כפרה, תקשיבי לי", והנה הגיע שם המשפחה וניתב את השיחה לפסים טכניים בלבד.
האומץ להתעקש על שטרן הוא ממש בזכותכן:)
והנה עוד סיפורון ברוח הנושא:
מלבד צילום השכפולים ותיאום ממלאות מקום, מוטל עלי גם לתקשר עם חברת ההסעות.
בתחילה האחראי שם היה קורה לי הרבנית. וזה היה מצוין מאד, אפילו שאני לא רבנית ולא מועמדת לתפקיד כזה בעשור הקרוב, זה שמר על דיסטנס וגרם למשפטי ההמשך להיות רשמיים ועניינים.
יום אחד הוא התחיל לקרוא לי "הרבנית תמי". הייתי קצת בהלם, ולא ידעתי מה להגיב. בחרתי להתעלם, מכיוון שהשיחה היתה טלפונית חשבתי שעדיף לא לעשות עסק מהשינוי הזה.
אחרי כמה ימים, כשהוא התקשר שוב לעדכן על שינוי בלו"ז, הוא קרא לי רק "תמי". ידעתי שאני צריכה לעצור את זה ורק חיכיתי להזדמנות המתאימה.
ההזדמנות הגיעה אחרי שבוע, כשיצא לי ללוות הסעה והוא היה הנהג. אחרי שכל הילדות ירדו וגם אני כבר הייתי בחוץ, אמרתי לו: "תקרא לי בבקשה המזכירה". קיבלתי איזה הנהון כתגובה, והוא המשיך בנסיעה.
למחרת שוב נפגשנו בהסעה, והוא זכר טוב מאד לקרוא לי "המזכירה". וזהו, הכינוי הזה הפך להיות קבוע בשיחות שלי איתו.
אז איך קוראים לי? אני לא באה לבד, אני באה עם הרבה כוחות משלכן!!
