השעה היתה שעה של משמרת ערב. עבדתי באותה תקופה במשרד קטן, אחראית על קבוצת עובדות חרדיות מבוגרות יחסית, ומעלי בוס חרדי-מודרני. אני מתקתקת עבודה, מקווה לטוב שהילדים הלכו לישון בזמן, ורוצה לסיים כמה משימות דחופות.
תוך כדי עבודה אני שמה לב שהאינטרנט לא חסום. קרתה כנראה תקלה בסינון וכתוצאה מכך כל תכני האינטרנט זמינים לגלישה. התקשרתי מיד לבוס לדווח שאין חסימה, והוא אמר שיבדוק. אחרי כמה דקות אני מנסה לגשש דרך המזכירה מה קורה ומי מטפל, ומקבלת תשובה שאין סיכוי שזה יקרה היום.
מה עושים??
לא היה לי אומץ לדבר עם הבוס ישירות, אז כתבתי לו שאני הולכת הביתה, כי לעבוד בלי חסימה על האינטרנט זה לא אפשרי מבחינתי.
הלכתי הביתה רועדת מלחץ, וכל הדרך ניסיתי להיזכר בסיפורי גבורה של שמורה, שנתנו לי המון כח!
הדמיון רץ קדימה, ואני כבר רואה בעיני רוחי איך הבוס מתקשר לצעוק על חוסר האחריות שלי, ומזמן אותי לשיחת שימוע שבסופה מכתב פיטורין…
התחזית התממשה, אבל רק חלקה הראשון: על הבוקר הבוס מתקשר, מודיע שהתקלה טופלה, ומבקש שאבוא לראות שהכל בסדר…
אסור לקבל מתנות מגברים, אבל הוא נתן לי אז מתנה כל כך יקרה שמלווה אותי כל החיים: הכח והאומץ לעמוד על עקרונות!
חלפו שנים… היום אני עובדת במקום אחר, ומנהלת הפעם קבוצה של בנות צעירות.
לפני כמה ימים שוב קרה את אותו מקרה: אני מגלה שאין חסימה.
הבעיה היתה שכל העובדים של מחלקת מערכות מידע היו באיזה תדריך סייבר, ואף אחד לא ענה לי.
חשבתי שזה לא נכון לעזוב את המשרד – הרגשתי אחריות כלפי העובדות הצעירות שתחתי, אך מנגד – היה חשוב לי להבהיר להנהלה כי החסימה היא דבר חשוב לי ביותר, אחרת – לאף אחד זה לא יגרד.
הודעתי להנהלה שאם העניין לא יטופל אני הולכת הביתה.
אחת המנהלות, שאינה שומרת תורה ומצוות, ראתה את הנחישות שלי ונרתמה לעזרה: היא הרימה אנשים על הרגלים ודאגה לכך שהמנכ"ל ידע מזה.
הרשת היא ענקית, ולא חלמתי שבכירים כאלו יתערבו.
הפניה אכן נענתה – והוציאו כמה מעובדי מערכות מידע שהיו בתדריך הארצי – בשביל לטפל מיידית בחסימה.
קיבלתי מייל לחוץ מהבוסית שלי, שאני אאשר שהכל בסדר. למייל היו מכותבים בכירים ביותר שאף פעם לא תיקשרתי איתם… תוך זמן קצר החסימה חזרה לפעול בצורה תקינה.
ואוו! ברוך ה'.
אחר כך בנות שאלו אותי מאיפה היה לי אומץ להתעקש עד כדי כך?
הסברתי להן שהכל ענין של קווים אדומים, ואנשים מבינים מה בדיוק חשוב לך, ובמה אי אפשר להזיז אותך.
מישהי הוסיפה ושאלה: תגידי, לא פחדת לאבד את העבודה?
השבתי לה, שבדרך כלל אם את החלטית ובטוחה בעצמך – מבינים אותך ומסייעים לך.
אף אחד לא שאל אותי למה אני עושה עסק, ומדובר באנשים חילוניים.
וחוץ מזה – הוספתי להסביר – פרנסה היא משמים, וזה לא רק ענין של "לא ראוי" להשתדל בעבורה בדרך איסור, זה אפילו כפירה: אם את מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא הזן ומפרנס, איך יעלה על הדעת להמרות את רצונו בדרך ההשתדלות שבחרת?
אמרתי להן שהחברוּת שלי בשמורה חיזקה אותי כל כך הרבה.
דיברנו עוד קצת על קווים וגבולות, ועל כמה חייבים למצוא מקורות שנותנים כח לדבוק בהם.
הלב שלי מצא,
מצא שמורה.
