החיים הם לא שיעור חשבון, אבל יש הרבה חשבון בחיים.
כשבוקר אחת נחתו שמועות מאיימות על גל פיטורין צפוי, בחשבון פשוט הבנתי שרוב הסיכויים שאני בחוץ. אני האחרונה שהגעתי לצוות, ומשכך – מסתבר מאד שגם הראשונה להיות בחוץ.
לצערי החשש התאמת, ויחד עם עוד 99 עובדים מצאתי את עצמי בחוץ. מפוטרת, נעים להכיר.
חשבון הבנק שלי לא יפגוש עוד המשכורת שחשבתי שתהיה קבועה ויציבה…
זה היה הלם, כי לא היו סימנים מקדימים בכלל. אבל לא היה לי זמן להתבשל בתוך ההלם הזה, מיד עברתי למרתון שליחת קורות חיים.
התפללתי כל הזמן למצוא עבודה עם תנאים טובים, אבל לא הרשתי לעצמי להתפנק: הגשתי מועמדות לכל הצעת עבודה רלוונטית. ווידאתי, כמובן, התאמה לאישה החרדית, אבל לא פסלתי הצעות על גובה משכורת או מרחק נסיעה. הלחץ הכלכלי נשף בעורפי, העיקר לחתום חוזה במיידי.
כל הזמן ניסינו להתחזק יחד, בעלי ואני, ולזכור שה' הוא המוביל והמנהל, בידו הכל וממנו המתרחש. גם חוסר היציבות שנקלענו אליו מכוון ומדויק עבורנו. שיננו לעצמינו כי שקל לא יחסר לנו ממה שנקצב, אין מעצור לה' להביא את ישועתו כהרף עין, ועוד אמירות וחיזוקים על זו הדרך.
ברוך ה', לאחר חודש של חיפושים מייגעים, הגעתי אל המנוחה ואל העבודה. איזה משפט אבסורדי:) אבל ככה הרגשתי. התנאים היו ממש גרועים, שכר נמוך ומרחק נסיעה משמעותי מאד, אבל כל כך שמחתי שהיו לתנאים על מה לחול, קריא: יש לי עבודה, כך שפיניתי הצידה כל תלונה אפשרית.
חשבתי שעברתי השתלמות באמונה ובטחון, התברר שזה היה רק שלב ביניים: אחרי חודש המשרה נסגרה… שוב חזרתי לחיפושי עבודה מַלְאים, וקובץ קורות חיי נחת על שולחנם של מעסיקים נוספים.
הפעם לאחר חודש הגעתי לכסא משרדי. לא כעובדת, כמרואיינת. גם משהו. עברתי את הראיון בתחושה טובה, ואמרו לי כי נדרשת הגעה שלוש פעמים בשבוע לסניף הראשי הממוקם בעיר מרוחקת. לא היה לי את הפריבילגיה לפסול ולסנן, רק הוספתי בשקט לתחינה הקבועה: שתהיה לי גישה נוחה לעבודה.
אחרי כמה ימים הגיעה תשובה שלילית. זה היה מאכזב ומשמח באותה נשימה.
אחרי שבועיים שוב ראיון. הצלחתי מאד במבחן, ב"ה, ושידרו לי די ברור שהתרשמו ממני. מגישוש קל עם הבנות שעובדות שם, הבנתי שהם מדשדשים מבחינה מקצועית. לא רציתי להיות זו שדוחה הזדמנות במו ידי, אז לא סרבתי להצעה, רק הוספתי עוד משפט לבקשה הקבועה: ה', עזור לי בבקשה להתקבל לעבודה שיהיה לי בה טוב גם מבחינה מקצועית.
לא התקבלתי. גם הפעם היה לי קשה לקבל את התשובה, אבל הוספתי להתפלל ולקוות לטוב.
ואז הגיעה המלחמה, ואיתה צנחו רמת הסיכויים למצוא בדיוק עכשיו עבודה. עם כל הכאב העצום, הפחד והדאגות שחווים כולם, התווספה לי עוד מועקה ללב: מה יהיה עם עבודה??
המשכנו להתפלל חזק. מחדירים לתוך תוכנו עוד צרורות של אמונה ובטחון, ומחזקים את הידיעה על יכולתו הבלתי מוגבלת של בורא עולם, ועל רצונו להיטיב לנו תמיד.
לא יאומן– אבל דווקא עכשיו הגיעה תשובה חיובית!
סביבה חרדית, שכר יפה, מיקום מעולה, עבודה מקצועית, תנאים כמו שחלמתי…
אני משחזרת לעצמי כאב צורב של פיטורין ואכזבה קשה אחרי ראיונות שווא, זמנים של דאגה ומתח, וימים של חוסר וודאות… ואומרת לעצמי: תראי כמה ה' דאג לך, הוא רצה בשבילך את הטוב ביותר!
ברוך ה' התקופה המאתגרת מאחורי, אבל יצאתי איתה עם מטען כל כך מחזק של בטחון בה', תלות מוחלטת וקשר קרוב. היא גם המחישה לי פרק בחוסר ההבנה שלנו למהלכים בהם מוביל אותנו הקב"ה, וגם כמה אפשר להתפלל על כל פרט.
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים ובדרכי ה'?
רק לדעת ולהאמין שהכל מושגח ומנוהל, והכל לטובה.
החיים הם לא שיעור חשבון, הם שיעור באמונה.
