לרגל ימי הספירה רציתי לספר סיפור שצרוב בי. סיפור שאין לו סוף טוב כל כך, אבל אולי עצם הפרסום בשמורה יהיה הסוף הטוב שלו, לפחות שתהיה תועלת לחזק אחרות.. לפני תקופה עבדתי בצוות של ארבע בנות חרדיות. כולנו באותו ראש, באותו סגנון, בוגרות מגמות מסמינרים דומים. היה כיף לבוא לעבודה, גם כי הפקנו תוצרים מוצלחים יחד, וגם נהנינו מהרבה הווי, שיחות וקשרים טובים בינינו. יום אחד האידיליה הופרה כאשר ראש הצוות הודיעה לנו על צירוף של עובדת חדשה לצוות. נכון שהתלוננו באופן קבוע על עומס גדול ודד ליינים בלתי אפשריים, וביקשנו שיוסיפו ידיים נוספות, אבל לא התכוונו לרגע שינחיתו עלינו אחת כזאת. מה היתה הבעיה בה? הם לא הבינו. היא היתה אישה, כמו שרצינו, ואפילו דתיה מזרם מסוים, וישבה בחדר אחר. אבל החיבור שלה לצוות לא הצליח לקרות בשום אופן וצורה. היא לא היתה מתחילה, אבל כן היתה איטית בצורה משמעותית מאיתנו. היא עבדה בקצב אחר, העדיפה לעשות דברים על פי הדרך שלה בצורה שנראתה לנו עקשנית ומעצבנת, וכשהערנו לה הערות בענייני עבודה היא היתה עונה באופן מעורפל שהיא תטפל בזה, אבל אף פעם לא הבנו בדיוק איך ומתי. בעינינו היא היתה "לא לענין". לא הבינה ולא הסכימה להבין את הקודים שלנו. לפעמים הרגשתי לידה כמו רכבת שועטת בקצב של 200 קמ"ש, עם מנוע חזק ומסיבי, שנתקעת במסילה אחרי רוכב אופניים שליו ונאיבי. לצערי, לא היתה לי מספיק סבלנות בשבילה. ועם הזמן התחילו להצטבר גם עצבים ורגשות לא נעימים. כמובן שלא הטחנו בפניה באופן מפורש את כל ה"מחמאות" שחשבנו עליה, אבל פה ושם התחילו להסתנן החוצה נתזים. כשקרתה, לדוגמא, תקלה מביכה בפרויקט שלנו, והבוסים הגיעו לברר מה זה ועל מה זה- כמובן לא האשמנו אף אחד בפירוש, אבל היו לנו הסברים להרצות להם, תוך רמזים על "אנשים מסויימים שלא תמיד עובדים לפי הנהלים שהחלטנו". או כאשר היתה מבוכה מול לקוח שלא קיבל את העבודה מסופקת בזמן, תירצנו את עצמנו ש"קליטת אנשים חדשים דורשת משאבים מהצוות וצריך להבין שאלו התוצאות" וכולי וכולי. לזכותנו ייאמר שהיא היתה באמת שונה, איטית, הרבה פחות שנונה, ולא עשתה שום מאמץ ניכר לעין להתחבב או להשתלב. מבחינתנו- היא פשוט לא התאימה. טעות בגיוס. והתקשינו להסתיר את דעתנו זו. האירוע הכי מביך שאני זוכרת היה בישיבת צוות חשובה, בנוכחות אנשי הנהלה, בה דנו על קבלת החלטות חשובות בפרויקט שלנו. אנו תרמנו את חלקנו במרץ וביעילות, כהרגלנו, וכשהגענו לחלק שלה- היא ענתה תשובות מסורבלות ולא ממוקדות, שלא אפשרו להבין תמונה ברורה. חקרנו אותה כדי להבין, כמובן, רק בשביל להבין, שאלנו אותה שאלות מנחות- אבל מה לעשות שפה ושם גם הסתננה נימה לא נחמדה, טון קצר רוח או אפילו כמה מילים מושחזות? וככל שהישיבה הלכה והתארכה, העייפות הצטברה והתשובות חסרות הקשר שלה נערמו זו על זו- נוספו פה גלגול עיניים למעלה, שם קריצה מבודחת... אנחנו יצאנו מותשות מהישיבה הארוכה, אבל היא - יצאה מושפלת. ראיתי את ראש הצוות משוחחת איתה אחר כך בצד, והרגשתי לא נעים עם עצמי. מאד לא. אני חייבת להוסיף, שיתכן ולבד לא הייתי מתנהגת כך, אך לקבוצה יש כוח משלה. כשמתקבלת אווירה מסוימת בקבוצה, ונוצרת דינמיקה של כולם מול אחת- קשה מאד שלא להיסחף. למעשה, זמן קצר לאחר אותה ישיבה לא נעימה חלו שינויים. העבירו אותה לתפקיד שונה לגמרי, לפרויקט קטן וחדש וגם למקום ישיבה רחוק יותר. מאז היא פשוט לא דיברה איתנו כמעט בכלל. פה ושם כשחלפתי על פניה במסדרון, החלפנו שלום אבל לא יותר מזה, ובכל פעם חלפה בי תחושת אי נעימות וחרטה. נכון שהשתדלתי להיות עובדת יוצאת מן הכלל, אבל כנראה פספסתי משהו בלהיות.... בן אדם. ב"ה שלא גרמנו לה נזק ממשי, ונראה לי שבסך הכל מאז היה לה טוב יותר. במקום "גוב האריות" שלנו יש לה היום סביבה רגועה יותר. בסופו של דבר היא אולי לא הפסידה, אבל נדמה לי שאנחנו החמצנו בדרך משהו אחר. הזדמנות שה' שלח לנו לא רק לעבוד, אלא גם לעבוד על המידות שלנו. לכבד לא רק ברק וכשרונות, אלא אדם שה' שלח על דרכנו, אדם שנברא בצלם.