לא משנה מה אכין לי בתיק לארוחת צהרים, תמיד זה יהיה ביחד. מקובל אצלנו במשרד שכל הבנות מתיישבות סביב שולחן, מפטפטים ואוכלים. לא יודעת אם מתאים לשבת ככה, מבחינת הקשת המגוונת של הרמה הדתית, אבל זה מה שמקובל, וזרמתי בלי הרבה לחשוב. מידי פעם היו גם גברים שהתיישבו בפינת השולחן, הוציאו איזה נשנוש והצטרפו לחבורה. אני אף פעם לא השתתפתי בשיחות איתם, לא קראתי להם, ולא הרגשתי קשורה לכך שהם יושבים בשולחן משותף איתנו. היה לי מן קול כזה שהשתיק את המצפון ואמר לי – את בסדר גמור, לא עשית שום דבר רע, הם אלו שהצטרפו מעצמם, ואת לא מתערבת בשיחות שלהם. בתחילת השנה נרשמתי לתכנית יקיר לי. אחד הדברים החכמים והשווים שעשיתי! הרגשתי שינוי משמעותי בהסתכלות שלי על הרבה דברים בזכות התכנית. פתאום ראיתי דברים במבט חדש, קיבלתי הרבה עומק ותוכן, יחד עם כלים פרקטיים וישימים בשטח. אני מרגישה שהתחדדו לי דברים משמעותיים שאף פעם לא ייחסתי אליהם מידי חשיבות. אחד מהם היה הארוחה המשותפת. מלבד האיסור שבדבר, ממנו הקול הפנימי שכנע אותי להתעלם, עכשיו הרגשתי בחוש כמה זה לא מתאים. כמה זה לא מכבד אותי, כאישה, לשבת לאכול עם גברים זרים. בלי תירוצי יוזמת-מי-זה, ולא-מדברת-איתם. תכל'ס, ישבנו סביב אותו שולחן. לא מתאים לי. החלטתי שאני מפסיקה לאכול איתם, לגמרי. גם אם אין מישהו שמצטרף באותו יום. אני לא שם. בפעמים הראשונות זה היה להן ממש מוזר: מה הסיפור? למה את לא באה? מרוב שזה כל כך מקובל – חריגה מי שלא מצטרפת. מצאתי איזה תירוץ שאני מעדיפה לאכול בעמדה, בגלל עומס עבודה, ולמרות שבהתחלה עיקמו אף- ידעתי שלאט לאט יתרגלו. הייתי שלמה עם עצמי. שווה הבדידות ומשתלם להיות מוזרה בעיניהן, והשלווה הפנימית שעוטפת אותי מוכיחה בלי מילים. הרגשתי שהשינוי הזה נעשה עם הרבה הבנה פנימית, ולא רק כי 'ככה צריך לעשות' (למרות שזו בהחלט סיבה בפני עצמה!) כשהייתי מחוברת מבפנים, זה היה הרבה יותר קל. מי אמר שאין ארוחות חינם?