שולחן רחב ידיים, שבע עמדות מחשב, ומשפטי השראה תלויים על הקיר הם הפריטים הבולטים בחלל העבודה שבמשרד בו עבדתי בעבר. המאפיין המשמעותי יותר הוא ההרכב האנושי שמאחורי המסכים – כולנו היינו נשים. לפני שתשמחו בשבילי, אציין שהייתי החרדית היחידה. עכשיו תיאנחו בשבילי. לי לקח די הרבה זמן לקלוט שיש על מה... חשבתי שגיל העשרה מזמן מאחורי, מה שאכן נכון, ולכן אין סיבה לחשוש לעבוד בכזה מקום. אני חזקה, בטוחה בדרכי, וקשה לדמיין שישיבה יום יומית עם חברותי לחדר תשפיע עלי. העובדות היו נחמדות מאד, ומהר מאד התחבבתי עליהן. הקשר ביננו זרם יפה, פטפוטים קלילים של בין לבין, ופה ושם גם השתחלו דיונים בינות לעכברים ולמקלדות. אחד הדברים שהציק להן ועלה לדיון מפעם לפעם היה מעמד האישה. "תגידי, אין לך גב?" שאלו בתמיהה, "איפה עמוד השדרה שלך?" הן המשיכו לסקור את מערכות גופי, "למה שלא את תחליטי? תראי לו מי הבוס.." ועוד אמירות ברוח הדברים, שלא ממש הבנתי אם מגיעות ממקום מרחם או מתקומם, אבל מה שבטוח – ממקום שלא מסוגל להכיל את ההיררכיה הזאת. כמובן שלא הסכמתי איתן, דחיתי את הדברים, והייתי עונה להם במילים ספורות, כי קשה להסביר למי שלא מבין את כל המערכת. אבל בלי ששמתי לב הדברים כן חלחלו אצלי פנימה, ומשהו בטון דיבור, בקבלת החלטות, ובהתנהגות באופן כללי נעשה אצלי עצמאי יותר. עד כדי כך שאפילו אמא שלי שמה לב שמשהו השתנה אצלי ויעצה לי לעזוב את סביבת העבודה. למעשה לא עזבתי, כי החיים זרמו ואני איתם יחד. לא היה מדובר בשינוי מהותי, 'רק' בדברים דקים. אולי דווקא לכן זה היה גרוע יותר, כי אפילו לא ידעתי להצביע על דברים ברורים שבגללם חשוב לי לעזוב כאן ועכשיו, והמצב נשאר ללא שינוי מצידי. אבל מה שלא עשיתי אני עשה הבוס בעבורי – כעבור זמן מה, ביום בהיר אחד, פוטרתי מסיבות שונות, ופניתי לעבוד באפיק פרטי, בעבודה הכי כשרה שיש. כיום החברה שלי הן ארבע אחיותי המקסימות, איתן אני מדברת מידי יום. שנתיים חלפו מאז העבודה ההיא, ואט אט חזרתי לעצמי, ולתפיסה האמתית של עולם הערכים. לפני תקופה התפרסם כאן בשמורה סיפור על אישה שפעלה לפי רצון בעלה, קראתי אותו בשקיקה וחשבתי לעצמי: איזה סיפור מתוק! איזו הרגשה נפלאה להיות אישה כשרה, כמה נעים וטוב זה עושה בלב. לא בטוחה שהייתי חושבת כך אז, כשעבדתי במשרד ההוא... רק עכשיו, כשאני ממש בחוץ, אני שמה לב כמה גדול כח השפעת החברה, וגם אם כלפי חוץ לא ניכר שינוי משמעותי, בהירות ההשקפה מתעמעמת ומשנה כיוון. ביום בהיר אחד פוטרתי, לא ידעתי עד כמה בהיר הוא יהיה בשבילי.