זה קרה לפני חמש או שבע שנים, אולי אפילו עשר. עובדת חדשה, מרינה, נקרא לה, הגיעה למשרד מחויכת ומרוגשת, נכונה להתחיל לבצע את תפקידה במרץ רב. הנכונות והמרץ התגלו כלא מאד יעילים, לאור העובדה שהעובדת פשוט לא התאימה למשרה שתפרו לה. זה היה שקוף שהיא התקבלה בהנחתה, על רקע קשרי ידידות שיש לה עם מנהלת הפרויקט. המעורבות שלה בפרויקט היתה משמעותית, ואם עד לבואה הכל זרם חלק ותקתק, עכשיו העניינים התחילו להסתרבל. ההוראות ממנה לא היו מובנות, ההערות שלה – מנותקות מהמציאות, ובפגישות השבועיות בלט מאד שהיא לא בעניינים. זה היה גם ענין של חבלי קליטה שיעברו עם הזמן, אבל בעיקר של חוסר קליטה והתאמה, התפקיד היה גדול עליה בכמה מידות. ניסנו, הבנות בצוות, לרמוז בצורה ברורה למנהלת הפרויקט שקשה לעבוד מולה, ושנוצרות יותר מידי אי הבנות בין הדרישות של מרינה ליכולות המערכת. המנהלת הבינה טוב מאד, וגם ראתה את התנהלות העניינים, אך משיקוליה בחרה להתעלם. הפרויקט איכשהו הצליח להתקדם, אבל בצורה מסורבלת ומעצבנת. עם הזמן מרינה נכנסה קצת יותר לעניינים, אבל עדיין – בלי השוואה להתנהלות שהיתה בלעדיה. המצב יצר קצת מרמור בצוות, היו נשלחים הרבה מיילים הלוך ושוב של חוסר הבנה. רצינו להראות למנהלת, שהיתה מכותבת בדרך כלל, שהבעיות הן באשמת מרינה, ולכן נכתבו משפטים מודגשים באדום, התווספו סימני קריאה עצבניים, וסימני השאלה היו הולכים בקבוצות של שלוש-ארבע לפחות, להגדיל את רושם התמיה או השאלה. המנהלת לא התכוונה להחליף לה תפקיד, ורק העירה לנו יום אחד, שלמדה פעם בקורס תקשורת, שמיילים עם הרבה הדגשות וצבע אדום זה יוצר רושם של מתיחות, ואפשר לכתוב את הדברים ברוח יותר טובה. המיילים אכן התמתנו בטון הכעוס שלהם, והמצב איכשהו נשאר כפי שהיה. שנים חלפו. הספקתי מאז לעבור שני מקומות עבודה, אבל ההערה הזאת היתה בשבילי שיעור חשוב בבית הספר של החיים. מאז התחלתי לשים לב שתקשורת כתובה היא תורה שלמה. אני רואה לפעמים בנות טובות, באמת כאלו עם מידות זהב, שפשוט אולי לא שמות לב לנושא הזה. לדוגמא, מישהי עשתה טעות חמורה שגרמה לתקלה, לא תמיד צריך לכתב את כל ה20 אנשים שהיו במייל הראשוני שמדבר על התקלה. אפשר לפנות אליה באישי, ורק בסוף לעדכן את כולם. אפשר גם לנסות להסביר את התקלה בטון מבין או מרוכך, בצורה שההיא תבין מה עליה לתקן, אבל לא ייווצר רושם של איזה טעות נוראית עשית. כשפונים לבודקת במקום 'להנחית': "בדקי את מסך X בהקדם", אפשר: "תוכלי בבקשה לבדוק את מסך X בהקדם? זה דחוף לנו, ממש תודה". ויש עוד המון דוגמאות כמה אפשר לתת הרגשה טובה לשני גם בצורת הכתיבה, לכתוב במילים רכות ומתחשבות, לחסוך מילים מודגשות או סימני קריאה חמורים!!!! שמשדרים תחושה של כעס או האשמה חמורה. עומדות למול עיני כמה חברות יקרות שהן בשבילי סמל ודוגמא גם בנושא הזה. כאלו שיודעות להזרים נעימות בין המילים, לחפות על כשלונות כשיש, להחליק טעויות אם קורה, לבקש בצורה מכבדת ומוקירה, ולהוציא את השני תמיד בהרגשה נקיה, בלי סתירה בכלל למסר הענייני שעובר במייל. כי יש אהבה שמקלקלת את השורה, ויש לב שמתבטא בין השורות.