את המילה אינטנסיבי הכרתי כבר בראשית גילאי העשרה, אבל היכרות מקרוב היתה לי רק בשנים האחרונות. אני עובדת במשרד שוקק פעילות, מסועף לצוותים, ומלא במשימות רודפות משימות. אינטנסיבי, כבר אמרתי? בבוקר לא בהיר אחד החליטה המנהלת שלי לשים סוף לעדכונים שהיא שולחת לנו במייל. לא נח לה, הכי פשוט בווצאפ, תתחברו גם! היא החליטה די בנחרצות. היא הבינה טוב מאד שמכשיר הוא צעד מרחיק לכת, אז ווצאפ-ווב היתה אופציית ביניים שסיפקה את רצונה. האמת שלא נפלנו מהכסאות כששמענו אותה, כי היא כן פמפמה על כך מפעם לפעם, וקיטרה שקשה לה לתקשר איתנו רק במיילים, אבל בהחלט זענו על מקומנו בחוסר נוחות. וואצפ? אנחנו? מה לנו ולכלי?? הלכנו כל אחת לביתה עם שיעורי בית קשים. התייעצתי עם ההורים שלי, שלא מכירים טכנולוגיה מעבר לפונקציות הבסיסיות במכשיר הכשר. הסברתי להם בגדול מה זה אומר ווצאפ, שזה וודאי לא בא בחשבון, אבל יש סוג של פתרון חלקי כשצורת התקשורת הזאת עוברת לפורמט מחשבי, הסיכונים מתמתנים, אבל עדיין זה וואצפ. אחרי שכל חלקי הפאזל היו מונחים על השולחן לא ידענו איך נכון להרכיב אותם. מצד אחד זוהי דרישה מהבוסית, והדבר האחרון שמתחשק לי זה להיכנס איתה לעימות, מצד שני זוהי פריצת גדר משמעותית - להיכנס לעולם אחר, לנשום אוויר עכור, קבוצות, הודעות, הכל קיים שם אותו דבר רק בזמינות מופחתת. במקום שכל הזבל הזה יהיה בכיס או בכף היד הוא מונח על שולחן העבודה או בתיק הנייד. מצד שלישי אין פה את החסרון של הניראות והשייכות שמאבדים באופן אוטומטי כשמחזיקים מכשיר מחוץ לקומה הכשרה, מצד רביעי, מי אמר שרק שילוב של כל החסרונות והמגרעות הם אלו שיגרמו לי להתרחק משם... בקיצור, לא ידעתי מה לעשות. גם ההורים שלי היו נבוכים יחד איתי. החלטתי להתייעץ עם המנחה ביקיר לי. אני רשומה לקבוצה מהממת בבני ברק, נהנית מאד מכל מפגש, המנחה היא אישה עוצמתית ומכילה גם יחד, מבינה עמוק בנסיונות הטכנולוגיה, ויודעת הרבה מאד על דילמות שחיי העבודה מזמנים על ימין ועל שמאל. בדיוק למחרת התקיים המפגש הבא, וניצלתי את ההזדמנות לשיחה קצרה פנים מול פנים. המנחה שמעה אותי עד הסוף, הבינה טוב מאד את הצדדים לכאן ולכאן, ואז אמרה לי משהו חזק לחיים: "לא יודעת להגיד לך אם בתנאים שלך זה מותר או אסור, כן יודעת להמליץ לך להסתכל על השאלה במשוואה של כדאי לי או לא כדאי. אני יכולה לומר לך מנסיון שלי: לא כדאי לך". לא כדאי, לא כדאי... המילים האלו ליוו אותי כל הדרך חזרה הביתה, וישנתי עליהם לילה שלם, אפילו שלא כל הלילה ישנתי. למחרת ניגשתי לבוסית ואמרתי לה שממש חשוב לי לא להשתמש בווצאפ, ואשתדל מאד להיות זמינה במייל. אני יודעת שזה מסרבל יותר ככה, הבעתי הבנה לבקשה שלה, אבל בשבילי זה מאד משמעותי. לא יודעת אם היא אהבה, אבל הבינה וקיבלה. מצער לי לספר, אבל כיום אני היחידה בחברה שעובדת בלי וואצפ... מאושרת כל כך על האומץ והבהירות שהיו לי לבחור את הבחירה המשתלמת, למרות שהיה מאד מאד לא נעים להתעקש עליה. מאוחר יותר, בוועידת הסיכום של יקיר לי, היתה הרצאה מרתקת על מודל קבלת החלטות, ושם הבנתי בצורה מקיפה כמה מדד ה'כדאי לי' נכון ומכוון בעוד הרבה מקומות. כמה טובה אני חייבת למנחה היקרה שלי, כל כך הרבה מטען קיבלתי ממנה, ואפילו רק בשביל התובנה הזאת היה פיס להיות בקבוצה שלה. היה שווה, היה כדאי.