לא יודעת למה, אבל בשביל שתי הקומות שיש לי לרדת מפתח המשרד עד פתח הבנין אני מזמינה מעלית. לא שיש לי בעיה לרדת שתי קומות, ואפילו יש שלט יפה שמעודד פעילות גופנית ליד גרם המדרגות, אבל סתם ה'למה להתאמץ' קיבע את ההרגל הזה, וכך אני עושה. צהרים אחד עזבתי את המשרד, ממהרת לכיוון המעלית. יחד איתי יצא אחד הלקוחות, ערבי בשנות החמישים לחייו. דלתות המעלית נפתחו וחשבון מהיר עבר לי בראש: זו נסיעה קצרצרה, המעלית נפתחת לכיוון הרחוב, הלקוח הזה מוכר לי כאדם מכובד – אין פה בעיה של ייחוד, ולא נראה לי שהדבר נכנס לגדר סיכון, ושנינו כבר בתוך המעלית. איך שהמעלית נסגרת הפה שלו נפתח: "אני במקומך לא הייתי נכנס למעלית לבד עם גבר. את אף פעם לא יכולה לדעת מי האדם שמולך. אשתי בחיים לא נמצאת גם גבר זר, ובוודאי שלא במעלית". בסיומו של המשפט המעלית נפתחה ונפלטנו לרחוב ההומה. הייתי המומה מהדברים שלו. לא רציתי להרחיב איתו בשיחה, ולא ראיתי צורך לפרט לו כי לפי ההלכה אין פה איסור ייחוד. המהמתי משהו כמו "כן, תודה" ורצתי הלאה לתחנה. המקרה הזה טלטל אותי, וכל הדרך הביתה חשבתי על הדברים שאמר. אם חשבתי ש"ונהפוך הוא" מתרחש רק באדר, אז לא. אף פעם לא חלמתי שאשמע דברי מוסר מערבי... אבל הנה זה קרה. וזה לא היה מצחיק בכלל. באמת אין בעיה הלכתית לשהות במעלית בתנאים שהיו, אך בתור בחורה הייתי מקפידה להימנע מסיטואציה כזאת. גם אם לא אסור – זה לא ראוי, כך אמרו לנו בשיעור דינים. וגם באופן אישי הרגיש לי לא מתאים. עם הזמן והשנים התחספס בי משהו, אולי בגלל העבודה המעורבת, אולי בגלל שדברים עדינים צריך לשמר, לא יודעת למה, אבל הפסקתי להקפיד על ההנהגה הטובה הזאת, והנה עכשיו – קיבלתי חיזוק בענין. החלטתי לחזור למנהגי הקודם, ולהוסיף עוד גדר בשמירה על עצמי ועל הצניעות שלי. ואת (מ)עלית על כולנה.