לפני כמעט שנה, ערב פורים, קיבלתי את המייל הזה. הוא חיזק אותי, מאוד! מוצאי פורים תשפ"ב התיישבתי לכתוב את הסיפור שלי על בסיס הסיפור המחזק ששלחתם. שנה שלמה שהמילים חיכו להן בקובץ ששמרתי כמה דקות אחרי חצות הליל. שנה שלימה שהמתנתי לרגע בו אכתוב את הפסקה האחרונה, הכל כך מרגשת. פתחתי כדי רק להעתיק ולהוסיף את הקטע האחרון. הנה המכתב: שלום שמורה, שמי אתי, גרה בירושלים. לפני כשנה, העונה הבוערת של הרישום לגנים ובתי ספר. לא התקבלתי לאף מסגרת. כי... לא נרשמתי. מכיוון ש... אין לי את מי לרשום. אין לי. אהה... לא רק שאין לי את מי לרשום גם אין לי עם מי לחלוק את האין הזה. יותר משבע שנים חלפו מאז שסיימתי את הלימודים ואני עדיין לבד. אין לי למי לשיר שירי ערש, אין יד קטנטונת שמושכת את כבלי המחשב, אין לי גם למי לבכות את האין הזה. אין. הצעות עולות (בקושי) ויורדות (בקלות דווקא), שום דבר לא זז, הכל תקוע. ההמתנה קשה וקורעת עד כאב. מי שלא חווה – לא יבין זאת לעולם. כל צלצול טלפון מקפיץ. כל הצעה מעוררת תקוות מחדש והבירורים והפגישות... המון מאמץ ואנרגיה... וכל פעם מחדש – אכזבה עמוקה... תסכול שקשה להגדיר במילים. תחושה איומה של חידלון, של כאב מפלח. שוב ושוב מזכירה לעצמי כי ה' יודע בדיוק מה טוב עבורי, הכל מושגח ומדויק. אבל הבדידות קשה, הכמיהה לבית ומשפחה מטריפה את הדעת והנסיון גדול, גדול מאוד... האחים והאחיות שמתחת כבר מזמן בעניין והאחיינים והאחיניות שמתארסים בזה אחר זה רק מעמיקים את הקושי והכאב... מסביבי החיים ממשיכים, הימים עוברים, שבועות מתחלפים, החודשים טסים והופכים לשנים, החברות קונות עגלות, וילקוטים, מחלקות הזמנות מרגשות למסיבת סידור וחומש כפול מספר הסבתות, מקטרות על התפקיד במסיבה שילדתן קיבלה (או לא...) ורק אני ממתינה וממתינה בודדה, אבודה... ערב פורים, כדרכי, פותחת כל מייל שמגיע מהשמורה. האותיות שם סיפרו על המכתב מליקווד והמכתב ממודיעין עילית והמכתב שלא נגמר... על כוחו של יום וכוחה של תפילה. על זוגות שהקדישו את יום הפורים לתפילה שהחליטו כי בפורים הם משקיעים בתפילות בכל כוחם. כמובן שקיימו בהידור את ארבעת מצוות היום, אבל כל המעבר, כל ההתקשקשות, כל הזמן הבטל של ה’בין לבין’, כל הסחות הדעת שמאפיינות מאד את היום הגדול הזה – זזות הצידה לטובת תפילות רותחות ופרקי תהילים מעומק הלב. ומעל כל תחזיות הטבע – נענתה תפילתם! קראתי והתרגשתי עד מאוד. פתחתי מסמך וורד חדש, רשמתי עליו כותרת "המכתב מירושלים" ושמרתי באיזו תיקיה זמינה. השנה כך אמרתי לעצמי נלהבת, אזכה בעז"ה לפרסם את הנס שלי. פורים פגש אותי טרוטת עיניים ובלתי מאורגנת בעליל. מסתבר שהדבר הכי שווה בערב פורים זאת דודה גרפיקאית ועובדת משרד רווקה... איכשהו הגעתי למיטה כל לילה בשעות שכבר יותר קרובות לעלות השחר וגם זה אחרי עבודה סוחטת ומאמצת. בקושי הספקתי לשטוף ידיים משיירי בצק ובצל וצנחתי לקריאת מגילה. את משלוחי המנות הספקתי לארוז בליל פורים בשעה שקרובה לחצות ואת האש מתחת לסירים כיביתי בשעה שכבר לא ממש היתה קרובה לחצות. דווקא את הפשטידה התנדבה להכין אחייניתי, הזוצ"ית הטריה... בקושי רב פיניתי לי כמה דקות לתפילת ערבית שהיתה ספוגה בדמעות ותחינות. קמתי בנץ החמה ופתחתי את היום בתפילת שחרית חמה, תפילה מרוממת ומלאת חיבור. בשמונה עשרה שפכתי את שיח ליבי לפני ריבון העולם והתחננתי על נפשי – אנא, ה’ הטוב, שלח לי ישועה, זכה אותי לעמוד מתחת החופה, להיות לרעיה ולאם! לא בזכות ולא בדין מגיע לי, הכל בחסד וברחמים, אנא, אבא יקר, כל הפושט יד נותנים לו – מלא משאלות ליבי לטובה! משלוחי המנות החליפו ידיים בין השכנים והידידים, ובין לבין הספקתי לצפות עוד עוגה ולסייע לאימי להכין מנה עיקרית ומרק. בצהרי היום השולחן כבר היה ערוך ומוכן לסעודה. נותרה לי עוד חצי שעה עד שתבואנה הכלות, הנסיכות, רועי הצאן והכהנים הגדולים... לא היה לי זמן לסיים את כל ספר התהילים. הגעתי עד לפרק כ"ב וגם זה בקושי... אח"כ פניתי להתפלל מנחה. לא רציתי לתפוס אותה בלחץ של הדקות לפני השקיעה ומתוך הבלאגן שמתארח קבוע ביום הזה. הרטבתי את הסידור בדמעות, התחננתי לבורא עולם מהמקום הכי נמוך, מלב מרוסק ושבור- אנא, אבא! אתה הרי כל יכול, אז תרחם עלי. פורים הוא יום שכל הפושט יד נותנים לו. בדיוק כמו אותה קבוצת שיכורים שנכנסה אלינו הביתה מקודם, הם בקושי הצליחו להסביר מאיזו ישיבה הם, אבל קיבלו תרומה בעין יפה. כי פורים. והם ביקשו. אז גם אני מבקשת. אפילו שלא מגיע לי. אנא, ה' הטוב, שלח לי ישועה, זכה אותי להקים בית נאמן בישראל! הלוואי ואזכה עוד השנה לעמוד תחת החופה ולהקים בית שהוא משכן לשכינה, הלוואי ואזכה להביא לעולם ילדים קדושים וטהורים, הלוואי!! לא בזכות ולא בדין מגיע לי, הכל בחסד וברחמים, אנא, אבא'לה, תושיע אותי מאוצר מתנת חינם. השתתפתי בסעודה החגיגית- מגישה לשולחן, מארחת, מעבירה, מסדרת... מחמיאה לאפרוחים, כבשים ונסיכות... מביאה מנה נוספת, אוספת צלחות ריקות... ובלב ממשיכה לבקש ולהתחנן לבורא עולם, לנצל כל שניה של ככיפורים, של אוצר מתנת חינם... התפילות, התחנונים והרצינות בה לקחתי את היום הגדול הזה, לא היו במקום השמחה. הם היו תוספת לשמחה הנדירה שהרגשתי. רק שהקפדתי לא לבטל את הזמן, לא להימרח, לא להיגרר לזוטות, לא להירדם בשעה שאוצרו של מלך פתוח לרווחה. צמרמורת עוברת בי כשאני כותבת עכשיו את המילים. כן, תפילתי התקבלה! לא, עדיין לא מצאתי את בן זוגי ההוגן לי. שום דבר דרמטי לא התרחש אבל אין לי ספק שתפילתי נשמעה במרומים. אותה תחינה רותחת שיצאה מעומק הלב, ודאי הגיעה עד כיסא הכבוד. למה עדיין לא נושעתי? אני לא באמת יודעת. אבל אין לי ספק שתפילה לא שבה ריקם, לעולם! צריך רק לקוות אל ה', לחזק ולאמץ את הלב ושוב לקוות אל ה'. אז הנה המכתב שלי, "המכתב מירושלים". תפרסמו בבקשה, הלוואי שעוד תזכינה לנצל את היום הגדול הזה! ולדעת שגם אם בקשתן לא נענתה כאן ועכשיו, מישהו שם למעלה שומע כל תפילה! לפעמים זה לוקח יותר זמן, לעיתים הדברים לא מתנהלים בדיוק איך שאנחנו מדמיינים, אבל שום דמעה לא לשווא! כל בקשה, כל תחינה, כל תפילה, הכל הכל בורא עולם מקבל ושומע!! נכון, יש כאלו שרואות עין בעין איך משאלותיהן מתגשמות ואחרות שהקב"ה מבקש מהן שוב ושוב 'השמיעיני את קולך'. והן לא פחות טובות, לא פחות ראויות, לא פחות מתפללות. הן בקצב שלהן, בקצב המיוחד שבורא עולם חישב במיוחד עבורן. הן נמצאות במציאות ש'מרחוק ה' נראה לי' הקב"ה נראה להן רחוק וכביכול לא רואה את הצער ולא שומע את הכאב שלהן. אבל באמת 'ואהבת עולם אהבתיך' הקב"ה נמצא קרוב קרוב ואוהב באהבה גמורה, אהבת עולם. ובלי קשר לסוף הטוב שעדיין חסר, החיבור המתוק הזה לבורא עולם שזכיתי לו בפורים אשתקד, הותיר בי טעם מתוק של קרבת אלוקים, של דבקות עד כלות וגם השנה בעז"ה, אני מתכוננת לנצל את פורים כראוי וליהנות מחוויה מרוממת כל כך... פורים שמח ושפע ישועות :)