חם היה באותו יום, ובגוש דן דביקי במיוחד. אבל לא זו היתה הסיבה שנעתי על מקומי באי נוחות מוגברת, אחרי הכל המזגן עושה עבודה מעולה. הודיעו לכולם בחגיגיות מרובה על כנס איגוד מקצועי שיערך בחודש הבא בתל אביב, בנוכחות מיטב החברות הקיימות בעולם הבניה, אדריכלות, מהנדסים ועוד. באולם הכינוסים יערכו הרצאות מקצועיות עם ידע עדכני, ובלובי הסמוך יוצבו דוכני הסברה של משרדים נבחרים. את אחד מהם יתכבד לאייש המנהל שלי, והוא מצפה מצוות המשרד להשתתף, להפיח רוח בין האנשים, ולשווק את השירותים המעולים שיש למשרד שלנו להציע. צוות המשרד מרוגש מהבמה החשובה, והחלו להתכונן היטב: חולקו חומרי הסברה, שיבצו את העובדים במערכת שעות, ואפילו הדפיסו חולצות סט לכולם שנבלוט בנוף... אמנם המטרה מקצועית לגמרי, אך היה די ברור לי שמקומי לא שם. לא מתאים שאסתובב בכנס שכולו גיבוש, היכרות, חיוכים ולחיצות ידיים, למרות שהוא ממש לא תחת כותרת של בילוי. ליתר חיזוק ההבנה שלי התקשרתי לשאול רב, וה'לא' ששמעתי סגר לי את סדק ההתלבטות. האמת, שלפני 10 שנים אני כן רואה את עצמי משתתפת בכזה כינוס, אבל היום, ברוך ה', אני במקום יותר טוב, יותר מבין, יותר שמור. תודה לשמורה. ניסו ללחוץ עלי ולשכנע שאגיע, אפילו לא כל החרדיות הבינו אותי. היה לי מאד קשה להסביר למה אני לא משתתפת בכנס שמקוטלג תחת מטרה עיסקית, אבל בסופו של דבר הניחו לי. בבוקר המדובר הגעתי למשרד. יחידה כמעט, מצטנפת לי בכסאי. רק שאף אחד לא ינסה לדרבן אותי ברגע האחרון לשנות את דעתי. תחושה מוזרה ירדה עלי, לא אושר, לא גאווה. כנראה שאני לא מספיק שלמה עם עצמי, עוד לא במקום כזה גבוה... קצת מעקצץ לי משהו... תוך כדי שאני כותבת לכם ומשתפת בתחושותי, נכנסת המזכירה לחדרי. בידה חולצה בצבע הקבוצתי שנבחר, מתברר שהדפיסו גם עבורי. מה אעשה איתה? חשבתי באירוניה, אולי ספונג'ה? אבל בהבזק של רגע ידעתי מה. אני אשמור אותה. אשמור אותה להראות לנינים שלי שהם יצאו צדיקים בזכותה. בזכות שבחרתי לא ללבוש אותה, לא להשתתף בכנס שיפגע בצניעות שלי, ולא לזרום עם מצבים שנגד רצון התורה, אליהם הייתי עלולה להיסחף במסגרת העבודה שלי. אספר להם, שסבתא היתה עובדת ש'חולצה'