שלום, כאן "אתי מירושלים", מהמכתב שפורסם בתשפ"ג. קראתי את הסיפור של השנה והתרגשתי. התרגשתי לדעת שהמילים שלי חיזקו יהודיה נוספת, ועוד יותר שב"ה הגעת לסוף הטוב והשמח... מאחלת לך מכל הלב שתדעי רק נחת, אושר ושמחה! אהבתי כל כך את המשפט " מה שחשוב זו האמונה, זו התלות שלנו בו." כי תפילה היא לא רק אמצעי לקבלת ישועה, היא מטרה בפני עצמה. מטרה של קרבת אלוקים, של תלות מוחלטת בבורא עולם של תחושה חזקה ועוצמתית שאין, אין, אין עוד מלבדו! מרשה לעצמי להגיב בארוכה כי משום מה אני חושבת שאני לא היחידה שמתמודדת עם תחושה חמוצה משהו כביכול כ-ו-ל-ם במצב של 'טרם יקראו אני אענה', וקל וחומר כשהם קוראים, הו, הו איך שהם נענים... ורק אני- גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי... פעם, לפני שני עשורים ויותר עמדתי על הבמה, מול תאורה צבעונית מרשימה וחיבקתי חזק חזק את הסידור הראשון שלי. זה היה כל כך מרגש אחרי שהסתיימה המקהלה, היה גם מחזמר והצגה...היו שם ילדות שמאוד מאוד רצו לקבל תפקיד ראשי בהצגה, הן התפללו מכל הלב והנשמה, וכמובן שהמורה בחרה בהן. היו פועלים וילדים, זקנות עם סלים, מוכרות כעכים ועוד המון תפקידים וכולם התפללו, . כילדה קטנה זאת היתה נראית לי נוסחה כל כך פשוטה- מתפללים ומקבלים. כמו מכונת משקאות, מכניסים מטבע ויוצאת פחית, נפלא! לאט לאט גדלתי וראיתי שאממ... לפעמים זה לא עובד...חזק חזק, מכל הלב, כל אחד על צרתו שלו ונענו. אי שם, בחורף של כיתה י', נרשמה בכיתה התעוררות גדולה לתפילה. לא, ב"ה אף אחת לא חלתה או נזקקה לישועה מופלאה. כן היתה תוכנית שנתית, מקהלה והצגה. וכל אחת רצתה להיבחר לתפקיד משמעותי, לא לעמוד בשולי הבמה ולגלם את דמותו של התלמיד העשרים וארבע אלף... אז התפילות התארכו וכולן עמדו והתחננו לבורא עולם שיפנק אותן בתפקיד שווה. באחד הימים האלו, מצאתי את עצמי מהרהרת האם שווה להשקיע תפילות בתפקיד, בהצגה... ישבתי עם עצמי והבנתי שיש דברים שחשובים לי בהרבה- הבית שאקים, הבעל, הילדים, העתיד שלי, הדורות הבאים... לא יודעת אפילו איפה, מצאתי תפילה קטנה כזו של השל"ה, לא זו המוכרת להצלחת הבנים, אלא תפילה אחרת למציאת בן זוג. הצמדתי לי אותה בסוף הסידור, בכיתי אותה והתחננתי וביקשתי. לא נבחרתי לתפקיד הראשי, גם לא למשני. לא זוכרת בכלל מה היה תפקידי (אם בכלל) באותה תוכנית סוחפת. לאט לאט התרופף ה'חיזוק' שנתפס לתפילה ואני נשארתי לי עם הסידור ואותה תפילה קטנה לבכות, להתחנן אותה. עברו שנתיים ושלוש. אותן החברות שכיכבו בהצגה המשיכו להציג על בימת החיים את המסלול היפה, התקין. השיחות עסקו בפגישות ומלונות, והפטפוטים התמקדו באולמות, צלמים ופאות... עברה עוד שנה, שנתיים ושלוש, ונושאי השיחה התלבטו בין אפידורל לגז צחוק, ביות מלא וחלקי ומותגי עגלות נחשקות... עוד שנתיים ושלוש, אלו שביקשו והתפללו אז בדמעות לזכות לעלות על הבמה, מצאו את עצמן מתחננות על הילדה שלהן, שה' יעזור לה, שתקבל תפקיד טוב במסיבת הסידור, לפחות במחזמר אם לא בהצגה. ואני נשארתי לי לחבק את הסידור חזק חזק, להתפלל מכל הלב, לבכות ולהתחנן על הבית שאקים, או יותר נכון, שאקים כבר בית... אני כבר לא ילדה קטנה. לאט לאט צמחה בי תמיהה על כל אותן פועלים וילדים, זקנות עם סלים, מוכרות כעכים ועוד המון תפקידים, אלו שמתפללים חזק חזק, (או לא מאוד חזק) ונושעים. אלו שהעשב שלהם מחכה קרוב כל כך לפני הקרקע, ותפילתם החמה ממטירה ומצמיחה. ואלו שמקווים, מחזקים ומאמצים את ליבם, ושוב מקווים ושוב מקווים... מפה לשם לתפילות החל להתלוות רגש דק של אכזבה אולי אפילו תחושת בגידה. מישהו רוצה בכלל את התפילות שלי?! יש טעם להמשיך לבקש ולהתחנן?! הגיע ליל הסדר, לילה של קושיות ואמונה צרופה. כולם קוראים ביחד את ההגדה, דורשים את הפסוק- "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו..." האחיינית שאני מארחת על הברכיים מחליטה להעביר את תכולת הגביע לנעלי הבית שלי בזרזוף איטי, אבל אני מתעלמת. משהו אחר מציק לי הרבה יותר, שאלה שבוערת בתוכי פורצת החוצה- בברית בין הבתרים כבר נגזרה הגזירה "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" עברו 400 שנה והקב"ה הוציא את עמ"י ממצרים. מה זה משנה אם היהודים נאנחו, זעקו או שיוועו? כשהגיע הרגע שנקבע מראש, הגיעה הגאולה. מה קשורה לכאן התפילה? האחיינית המתוקה סיימה לרוקן את הגביע ועברה לתלוש לי דפים מההגדה אבל אני מרוכזת בתשובה הבהירה- באמת, נגזר על אבותינו במצרים שיעבוד של 400 שנה. ארבע מאות שנים של עבודת פרך קשה ואיומה. בזכות התפילות והזעקות, הקב"ה חישב את הקץ- עשה איזה שהוא חשבון מיוחד, בשיטה אחרת, והתחיל בספירת השנים כבר מלידת יצחק. כך גם אצלנו, במצב של קושי וצרה יש שתי אפשרויות- אפשרות אחת בה מגיע לאדם טוב ושפע משמים. כבר נגזרה לו הגאולה, חסרה רק התפילה כדי להצמיח אותה. כן, כן, כמו הדשא מששת ימי בראשית שרק חיכה לתפילתו של אדם הראשון כדי לצמוח החוצה. ואפשרות אחרת בה נגזרת גזירה רעה חלילה. ואז אם יש צעקה, אנחה, זעקה ושוועה, הקב"ה מחשב את הקץ! ריבונו של עולם מחפש איפה אפשר, כביכול, להשחיל איזה 'טריק', למצוא איזו 'תחנת יציאה', כזו שלמרות הגזירה, תאפשר להביא לגאולה. ובאותו רגע שבו תיתכן הישועה, אם האדם אכן זכאי, הוא זוכה לה. והבנתי. יש אנשים שמשמים נגזר עליהם מצב של קושי ושיעבוד והם מתפללים, מתחננים, מבקשים, משקים את האדמה בדמעות ולא רואים קץ לימי הרעה. אבל הקב"ה כבר חישב להם את הקץ, יש תאריך יעד ליציאה מן הגזירה. צריך רק להמשיך להתפלל ולהיות זכאים ברגע המתאים. הבנתי. חיבקתי את הסידור חזק חזק, שוב לא הרגשתי נבגדת או מאוכזבת, נתתי לעצמי להרגיש קרבת אלוקים. להבין שלפעמים צריך רק להיות זכאים, להמשיך לשמור על קומה רוחנית גבוהה, (קשה! מי כמוני יודעת כמה...( ולחכות בסבלנות ותפילה לרגע המתאים. ואיך שרתי אז, ילדה קטנה על הבמה? "היהודי מבין שאי אפשר שלא להיות כל כך מאושר כי אין רגע בחיים כי אין רגע כה נפלא כמו רגע של תפילה..."