זוכרות אותה? היא הגיעה בסערה וכבשה את העולם, והוכיחה לנו מה כוחה של פעולה קטנטנה. לא, זו לא "מיסיס בינה". זו דווקא "מיס קורונה". היא זו שהוציאה אותי מהשעבוד של העבודה. חמישה ימים. כפול שמונה שעות. פלוס מרוץ בוקר של קימה מוקדמת – ארגון ילדים – ריצה לאוטובוס. מינוס כוחות שמתכלים ומתנדפים בשעת אחה"צ, עם הוצאת הילדים מהצהרונים. יום אחד היא הגיעה, והיתה שליחה של הקב"ה להעביר אותי למתכונת היברידית. בתרגום מילולי, היברידי הכוונה "כלאיים". כלומר, עבודה משולבת – חלק מרחוק וחלק בתוך המשרד. אבל בלקסיקון העבודה של העולם שלאחר הקורונה, "היברידיות" הפכה לכינוי לעבודה מהבית. ובמשרד שלי עברו למתכונת היברידית. אחרי שנבהלנו מהקורונה והתעשתנו מההלם של העבודה מהבית, שאלנו רב. התשובה היתה ש- כן. אפשר. להכניס את המחשבה הביתה באופן זמני, עם חסימה מהודרת מאוד. ועשינו ככל אשר הורונו. הסגרים והגלים נעו בין היברידיות מלאה להיברידיות חלקית, בדומה לגלי הלמידה במוסדות החינוך. תעסוקה היתה חייבת להיות – אם לא מהגננת, אז ממני. או מהתעסקות אישית. ובאחד מהימים המשעממים הללו, מצאה לה בת השבע (כיתה א') תעסוקה מרתקת. היא יצרה מקופסת נעליים ריקה "מחשב". הבטתי ביצירה, וצחקתי. רואים שם את הטימס, כולל התכתבויות, אפילו אימוג'י! אבל ברגע שאחרי הצחוק… הרגשתי כמו אגרוף בפרצוף. זה מה שהילדים שלי רואים! זו אמא בשבילם – יושבת מול מחשב… הסבתות שלנו ראו את אימהותיהן במטבח, ואת ה"צאינה וראינה" בידי יודעות קרוא-וכתוב. וילדיי? מחשב, מסך וטימס??? הרגע היה נוקב, אך גלי הקורונה-סגר-בית-עבודה הטביעו את התובנה, והמחשב נשאר על כנו. כך חלפו שנתיים וחצי של עבודה משולבת. רוב הימים מהבית, ומדי פעם – גיחה למשרד. יום אחד הגיעו למסקנה שם, בהנהלה, על צמצום ההוצאות המנופחות: המשרד הגדול סגר רשמית את שעריו, ונותר משרד קטן עם עבודה ברוטציה בין כלל העובדים. כך תם הגולל על התקופה הזמנית שהרב אישר. זהו, כבר מזמן המחשב היה אמור לצאת מן הבית, אבל עכשיו – כשצורת העבודה הזו הפכה למשהו קבוע ורשמי – קל וחומר. הגיע הזמן להוציא אותו. אז חיפשתי מקום. חיפשתי גם מחיר הגיוני, ומיקום קרוב, וחֶברה שמורה – בעלת חסימה מהודרת ופלאפון כשר בלבד. כך חלפו מספר חודשים, ועדיין לא מצאתי. אז התפללתי. ביקשתי ממנו שימציא לי, ברחמיו, משהו טוב. הכי טוב שיכול להיות. למענו! כנראה זה בדיוק מה שהיה חסר: התפילות. כי בשבוע שאחרי גיליתי מודעה קטנה: מתפנה חדר קטן המתאים למשרד… מיקום – בבנין הסמוך אלי. הכי טוב שיש. יום אחרי שהמשרדון התפנה, נכנסתי אליו אני. משרד לא מרוהט, אבל הקב"ה דאג גם לזה. בהשגחה פרטית, הגיעו אלי מפה ומשם שולחן, מגירות, מדפים וכיסא משרדי. ולא רק זאת, קיבלתי גם החזר על השכירות- לא מהעבודה. מהקב"ה. אומנם שכירות משרד היא לא כמו שכירות בית, ועדיין הסכום הזה נגס חלק משמעותי מהמשכורת הלא-גבוהה שלי. ומשום מה, בדיוק באותו חודש, בעלי זכה בהגרלה בכולל בזכות קנייה על סך - - - דמי השכירות החודשיים. עבר חודש נוסף, ומישהו הביא לנו תמיכה, באופן חד פעמי, על סך... דמי השכירות החודשיים. ואז מצאתי שותפה למשרד, והוצאות השכירות ירדו לחצי. ומאנשהו קיבלתי – כבר לא זוכרת ממי, ואיך – חצי מדמי השכירות. כלומר, כל הסכום שעלי לשלם. הרגשתי חיוך מיוחד מהקב"ה. הרגשתי שהצעד רצוי לפניו. * כבר שנה וחצי שאני עובדת מחוץ לבית, במתכונת היברידית. מהבית – אבל מבחוץ. יש גבולות ברורים בין הבית לעבודה, הילדים שלי – ברוך ה'! – לא רואים "אמא מחשב", אבל עדיין... אני לא מרגישה מספיק שיצאתי מעבדות לחירות. כי זה לא קל. כשחסרות לי שעות עבודה, אני צריכה לצאת מהבית לכמה שעות כדי להשלים אותן. ואין אפשרות לערבב את האורז או להעביר כביסה מהמכונה למייבש תוך כדי… בתקופת המלחמה חזרו לעבוד מהבית, ואני הייתי צריכה לתמרן כמו כל אלה שנותרו לעבוד במשרד הרשמי. אבל ההנהלה לא התחשבה בי – כי מה ההבדל? את בכל מקרה עובדת מהבית… עדיין, אני מרגישה עדיין קצת עבדות, בתוך הגלות הארוכה והעבודה הזו, שעות רבות כל כך מחוץ לבית. אבל אני זוכה לעשות את רצונו ית', בדרך שהורונו גדולי ישראל, בדרך התורה. וזו החירות האמיתית!