בערך פעם בשבועיים מגיע המייל הזה, שמזמין את עובדי ועובדות החברה לשבת על הספה בסלון, ולצפות בתוכנית הוואי ובידור אותה מפיקים כחלק מעטפת פינוק וכיף לעובדים. הפעולה האינסטיקנטית שלי היא delete ומעבר למייל הבא, כמובן שזה לא מעניין אותי בכלל, ואני לא מקדישה יותר מחלקיק שניה כשאני קוראת את הכותרת ומבינה במה מדובר. אבל בפעם האחרונה היד שלי רעדה בלי שליטה כשבאתי לסמן מחיקה. המילים שהם בחרו לכותרת היה משפט כפרני ומזלזל, והרגשתי שאני לא מסוגלת לשתוק. איזו עזות פנים להתנסח בכאלו מילים! איך הם מעיזים לפתוח את הפה ולהוציא דברי בלע נוראיים? התחשק לי מאד לשלוח להם תגובה חריפה, אבל חששתי קצת. פחדתי שאם אני אכנס למשבצת הזאת – אהיה מסומנת אצלם, ויזיזו אותי החוצה ברגע הראשון שיתאפשר להם. אבל מי אמר שמותר לשתוק? שאלתי רב, והוא הורה לי לשלוח תגובת מחאה. שלחתי מייל לקבוצת החרדיות ושאלתי – "רק אני מתחלחלת?" כתבתי שם שאני רוצה לשלוח מכתב מחאה, וכדאי שעוד בנות ישלחו. היו אולי 4 תגובות שחזקו את ידי, וזהו. ביקשתי מאחת הבנות שיש לה כושר ניסוח טוב לסגנן את המילים, היא כתבה מכתב ארוך ויפה שהביע את הדברים בצורה מותאמת ובהירה, ושלחתי אותו. אחרי ששלחתי קיבלתי מהבנות החרדיות הרבה מיילים של "כל הכבוד לך", אבל היו גם כמה תגובות זועמות של "למה את פותחת חזית מיותרת?" הייתי המומה מהן. מילא לשתוק מחוסר אומץ, אבל עוד למחות במי שכן עושה את הדבר הנכון? חיכיתי במתח כמה ימים טובים עד שהם נזכרו להגיב לי. "שלום שרה", הם כתבו, "מצטערים שנפגעת, להבא נתחשב בכולם". אחרי כמה שעות הם שלחו מייל עדכון על ההרצאה – הנושא הוחלף! במקום לצפות בסרטון שכולו בוז וזלזול בערכים הקדושים והיקרים לנו, הם בחרו בנושא סתמי אחר. וואו! אני רק רציתי להביע מחאה וכאב, לא חלמתי שתהיה גם השפעה מעשית... עצוב היה לי על אותן בנות שכל כך חששו מ'איך תגיב ההנהלה על הצעד הזה', ואפילו כעסו על האמיצות שכן החליטו למחות. איפה הגאווה היהודית שלנו? איך יתכן שהתבלבלנו, והפחד מהמעסיק גובר על הפחד מה'? אסור שהחיכוך בעולם התעסוקה יכהה לנו את הבהירות שהאמת היחידה היא חיים על פי התורה.